אומנות הבמה והפקות תוכן שירי 🙂
אומנות הבמה והפקות תוכןתגובות הפורום שנוצרו
-
-
פרק מ”ב
פורים היה מרגש ומחמם את הלב באופן לא רגיל. שרה, שהיא צלמת ומעצבת במקצועה, תמיד לוקחת על עצמה את הויזואל של החגיגות. וכעת היא הרימה הפקה מרשימה ומושקעת עד הפרטים הקטנים, עם לוגו, עיצובים, וכרזות.
כל אחד מהאחים והגיסות נתנו לב, זמן וכוח כדי להעניק לנו הרגשה שאנו ראויים להשקעה הזו. הערכתי אותם, כאב לי עוד יותר לעזוב משפחה כל כך מחבקת אחרי כל זה. במחשבה שניה, חמותי שבמרחקים היא כמו אמא בשבילי, יש קצת מן הנחמה והעידוד בעובדה הזו.
בסוף, אחרי כל הצחוק והמערכונים שהפיקו האחים כל אחד לפי רמת שכרותו, הגיע הרגע הרציני הזה, שאני כל כך יראה ממנו. צריך לומר שלום. ותודה. ולפרט על מה , ויש כל כך הרבה. איך מדברים כשהגרון חנוק? איך לא נבוכים מדמעות? ולמה נראה שרק אני צריכה להתמודד עם העניינים האלו? כולן מדברות וגם מספרות כמה קשה להן לחשוב על הרעיון שנהיה רחוקים לזמן לא ידוע. אף אחת כאן לא כמוני. או שבאמת אף אחת כאן לא צריכה להתמודד כמוני עם שינוי כזה?
אולי.
אנחנו יושבות יחד מסביב לשולחן גדול. ציפי ורחלי דאגו לפנות את שרידי הכלים והאוכל ולהחליף מפה, וכעת כולן מביטות בשרה שעומדת בראש, קרוב אלי, מוציאה מאיפשהו מעטפות קטנות שלוגו בזהב וורוד מודפס עליהן. כעת היא מדברת בשם כולן.
אני זורקת עין לחלקו השני של הסלון הצפוף. בצד הגברים מתרחשת פעילות דומה. אפי, בעלה של שרה מנהל אותה.
“שירי, כל אחת כאן רוצה לתת יד ולעזור במה שאפשר. כל אחת ואחד, היא רומזת לצד הגברים, ביקש לקחת חלק. היא מוסרת לי את המעטפה הראשונה. “רוחמה הכינה לך ארוחות לשלושה ימים, כדי שתוכלי להתארגן בלי הטירדה הזו”. רוחמה דוחפת צידנית גדולה לרגלי. היא נראית כבידה. אני לא יודעת מה לומר, אז רק נותנת בה מבט המום ומרוגש.
“רחלי שולחת אליך את הבחורה שלה לשלושת הימים שלפני הטיסה, כדי לעזור עם הילדים וכל מה שצריך”. חני היא העזרה הכמעט היחידה שיש לרחלי בבית המבורך שלה. אני מעריכה את שתיהן על ההקרבה הגדולה.
“ציפי” ממשיכה שרה : “נותנת חדר או כמה מקום שידרש בשביל כל דבר שתצטרכו לשמור כאן עד שתחזרו”. לציפי, שמארחת את אמה האלמנה כבר מספר שנים אמנם יש בית גדול ומרווח, אבל להיתקע עם חפצים דוממים ולא שימושיים לזמן לא ידוע- זה לא פשוט. “תודה ציפי.” אני אומרת בהערכה גדולה:” נשתדל כמה שפחות לתפוס לך מקום”.
שרה מגישה לי את המעטפה שלה ומסבירה: “אני אוציא את מוישי לצילומי גיל שלוש יחד עם שתי הבנות של רוחמה, אם את רוצה תצלמי אותו גם שם, וכשתחזרי עם התמונות איתך, אכין לך אלבום. מתנה ממני באהבה.” המילים שלה מרגשות אותי, סופית.
“כמה מתנות! אני לא עומדת בזה…איך אוכל להחזיר לכן? אתן כל כל מיוחדות!” הן מחייכות כולן, מציפות אותי בחום ודמעות.
אודליה נעמדת לצידי ושרה מושיטה לי מעטפה נוספת : “אודליה תקבל ממך רשימת קניות. כל מה שמישהו אחר יכול לקנות או לסדר בשבילך- תכתבי כאן. היא גם תארגן את היחידה שתשכרו עבורך, כולל כל מה שצריך.”
אני מביטה באודליה שהיום יום שלה עמוס בטיפול בשלושה קטנטנים שקיבלו זוג ופרט. “אני יודעת מה את נותנת לי, זה המון. תודה אודליה”
ובצי, אחרונה. הכינה לי מדריך מפורט על מקומות שווים לבקר בהם, ומידע נוסף שכדאי לדעת אותו מראש כדי להיערך בהתאם.
נכון, אנחנו לא הולכים למדבר וחמי וחמותי יוכלו להיות מורי דרך מצויינים מהניסיון שכבר צברו. ובכל זאת, בצי יודעת כמה חשוב לי להתכונן מראש לכל דבר שעומד לפני.
חשבתי שגמרנו, כמעט נשמתי הקלה. אבל אז הגיע אלבום. ספר הייתי קוראת לזה. עמוס בתמונות ומכתבים מכולם כולל האחיינים עד הקטן שבהם שהיה מסוגל לקשקש וזכה לפרשנות חופשית כהבנת הוריו. כולם כתבו, ציירו והדביקו תמונות מכל הזמנים היפים שלנו יחד.
איך מכילים את כל זה? אנחנו עומדות מסביב ליצירה המדהימה. כולן מנסות לדפדף להצביע, להראות. קריאות ההתפעלות המוצדקות, מזניקות מהחדרים גם את הילדים. אני לוקחת שני צעדים אחורה, מפנה את המקום לאודליה שאחד התאומים תלוי על זרועה בתחפושת ברווז צהבהבה. לי תהיה אפשרות להתעמק כמה שאני רוצה, בבית. אלי וחיים, הטייס וטייס המשנה, מסובבים אותי ומראים לי את ההפתעות הקטנות שקיבלו מבני הדודים האוהבים שלהם, ומויש בחליפת מלח צחורה, מגיע לקבל חיבוק. הוא נראה עייף מהיום הארוך והמבולבל הזה. אני מרחמת עליו שהוא לא מספיק מבין מה קורה ולא יכול לקלוט שהשגרה המוכרת שלו הולכת להיעלם. אני מרימה אותו, מעדכנת אותו שעוד מעט כבר הולכים.
שלושת הקטנים של רוחמה באים לראות לאן נעלם הפרטנר למשחק המכוניות שלהם. הם מנסים לשחד אותו בטופי דביק שמי יודע כמה ידיים עבר, ללא הצלחה. מויש נצמד אלי, ולא רוצה לחזור לשחק. הם מאוכזבים המתוקים. מתי תהיה הפעם הבאה שהם ישחקו יחד?
אני מבטיחה לעצמי לתגמל את כולם בלי נדר. למתנות מחו”ל יש ערך גבוה גם אם הן יוצרו בסין בדיוק כמו חברותיהן מישראל.
בצי מנתקת אותי מהמחשבות, מחזירה אותי למעגל הצפוף: “שירי, תזכרי שאנחנו מחכות לך כל שבת, ובכל זמן. אף אחת לא מוותרת, כן?”
“גם אני לא”. אני אומרת ויותר מתמיד עומדת מאחורי המילים שלי.
תגובות כאן
-
-
פרק מ”א
לא היתה פתיחה להודעה, כאילו שאנחנו בעיצומה של שיחה שיצאה להפסקה קלה.
“קראת את הסיפור שלי?” שאלה השורה הראשונה. ואז: “מה את אומרת עליו?” וגם: “היו תגובות נוספות בימים האחרונים? חשבתי שהפרק האחרון יפעיל יותר את הקוראות הנחמדות שלי”.
גם אם ההודעה היתה שונה ממה שהתרגלתי אליו ביחס לכותבות האחרות שתקשרתי איתן דרך הודעות מייל, ושבדרך כלל הקפידו על פתיחה וסיום ממש כמו בכל מכתב מכבד, לא התייחסתי לסגנון השונה. זכרתי שאני חדשה בתחום, ושצריך זמן כדי להתרגל וללמוד אנשים חדשים. במיוחד למי שלא מעורבת מידי בשום חברה שהיא.
כתבתי לאלישבע את מה שמגיע לה לשמוע. עד כמה התרשמתי מהיצירתיות שלה, מהראש הגדול, שבכנות, מעולם לא פגשתי קודם. דילגתי על הקושי שלי לקרוא תיאורים מזעזעים, כמובן שלא הזכרתי את התגובות האחרונות שהראו לי שיש עוד אנשים שלא בולעים כל דבר.
תוך כדי שאני כותבת, חושבת, מוחקת ושוב עורכת, מתקבלת הודעה ממוריה: “שירי, התגובות הועברו לטיפול, תודה על עירנותך. סומכת עליך… מוריה.”
את שלושת הנקודות פירשתי כרמז שלא להעביר לאלישבע את ההודעות או לידע אותה עליהן. סיימתי, אם כן, לעבור שוב על ההודעה ושיגרתי אותה לאלישבע. היא בלעה את התשובה שלי בהנאה גדולה, יעידו הסמלונים הזורחים שחזרו אלי.
לקח זמן, אבל בהדרגה השיחות הפכו למשמעותיות יותר, והן היו מעניינות תמיד. היא כמעט אף פעם לא בזבזה מילים על פתיחה וסיום ההודעות שלה. מקסימום היתה כותבת הלו-לו-לו! יש כאן מישהו? וממשיכה ברצף. אבל לרוב ההודעות היו מתחילות כך: “שמעת על כך ש… ידעת ש… היית יכולה להאמין… ואז היה מגיע שטף אינפורמציה מתוך התחקירים שערכה על הסיפור שלה, מה שהיה גורר אותנו לדיונים ארוכים.
באותה תקופה, הסגר הראשון היה בעיצומו, והילדים חסרי המסגרת שהיו קטנים מאד, העסיקו אותי רוב היום. המחשב עמד פתוח על מדף רחב, הרחק מהישג ידיהם הקטנות והעסוקות, ואני השגחתי עליהם ועל ההודעות הנכנסות כדי לא לפספס משהו חשוב בשעות העבודה המקובלות. את משימות העריכה שמרתי לערבים, בהם הבית היה שקט, ומסודר פחות או יותר, מה שהיה חיוני בשבילי כדי להתרכז בעבודה האחראית.
באותו ערב תחילת שבוע, הכנתי לי קפה מפנק ולצידו פרוסת עוגה משבת, ופתחתי את רשימת ההנחיות שקיבלתי היום בבוקר. הייתי עסוקה בהורדת החומרים ומיונם לתיקיות, כשנכנסה הודעה חדשה מאלישבע.
“שירי, הלוואי ואת היית העורכת שלי” סמלון בוער מכעס ליווה את ההכרזה.
“מה קרה?” שאלתי והבנתי שמישהו פועל בעקבות תלונות הקוראות.
“העורכת שלי מעצבנת אותי. היא משנה לי קטעים שלמים והופכת לגמרי את האופי שלהם. היא לא מבינה אותי. היא לא מבינה כלום!”. אולי את לא מבינה מה קורה פה. חשבתי. וגם אני לא מספיק מבינה מה המשמעות של עריכה כל כך מהותית בטקסט שלך, מתארת לעצמי שזה באמת לא נעים.
לא הכרתי את העורכת של אלישבע, אבל שיערתי שהיא קיבלה הוראה מגבוה לשים לב ולהתערב יותר כשצריך. האמת, שלא קינאתי בה. אלישבע שידרה מנות גבוהות של עצמה ואסרטיביות. לא הייתי יכולה להתמודד מולה ולהכתיב לה הצעות עריכה.
“אני הולכת לבקש ממוריה שאת תערכי אותי”. המשיכה אלישבע כשתגובה שלי התמהמהה.
הלב שלי צנח. לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות חלק מהסערה היצירתית שלה. קיוויתי שזה לא יקרה, אבל אלישבע לא חיכתה. חצי שעה לאחר מכן בישרה לי הודעה שמסמך ‘סף העולם’ שותף איתי.
“אני תקועה עם הסיפור שלי. רוצה לעזור לי?” היה כתוב בגוף ההודעה. ברגע הראשון לא האמנתי שזה אמיתי. היא בוחרת בי לעזור לה? למחמאות יש כוח להרדים קולות אחרים. אחרת למה נכנסתי לקישור אם רגע קודם פקפקתי ברצון שלי לקחת חלק בבלגן? מה חשבתי לעצמי? כאילו שיכולתי לעזור! הרי אני לא יכולה להתחרות איתה משום כיוון. לא מצד ניסיון בכתיבה וגם לא בסיעור מוחות וגיבוש מהלכים בעלילה. אבל העולמות החדשים שפתחה לי אלישבע היו מסקרנים ופשוט לא יכולתי לעמוד מולם.
היתה רק מחשבה קטנה שהרגיעה אותי שאם התפקיד הזה בעצם לא רשמי, אוכל לחמוק ממנו מתי שרק ארצה.
אז חשבתי.
נכנסתי. אייקון כובע הקאובוי של אלישבע שעמד מעל שסרגל הכלים סיפר לי שהיא שם. הבטתי בסמן הורוד כשהוא מתרוצץ בין השורות, כותב, מוחק, עורך. סחרחורת. בועת טקסט צמחה מימין לדף: “יש לך רעיון לאן לקחת את הפרק הזה?”
גיששתי קצת בממשק החדש לי לפני שהצלחתי לענות לה: “אני לא יכולה להתחרות עם היצירתיות שלך. אבל בואי תעלי אפשרויות ונבחר מתוכם”.
הבטתי מתוחה בסמן הכותב תרחישים בשולי הטקסט. באמת לא יכולתי להתחרות עם היצירתיות שלה, כל רעיון היה הזוי יותר מהשני. עודדתי אותה ללכת לכיוון מתון יותר: “אם תבזבזי כבר עכשיו את הרעיונות החזקים שלך, לא יהיו לך נקודות שיא משמעותיות בשלבים הבאים של הסיפור” תירצתי את הגישה שלי. אבל לאלישבע, כמו תמיד, היתה תשובה נגדית: “תסמכי עלי. את הרעיונות המופרעים באמת אני לא מראה לך. וחוץ מזה, זאת המטרה שלי. לשמור על עוררות גבוהה. הקהל אוהב דם.”
עוררות גבוהה זה מתיש, ואת שופכת יותר מידי דם בסיפור שלך. חשבתי ולא כתבתי.
ובכל אופן, נשמתי בהקלה כשהיא בחרה באחד הכיוונים שהמלצתי לה עליהם. היא הסבירה לי שהיא שותלת שם פרטים חשובים להמשך הסיפור: “את עוד לא מודעת לרמת התחכום! שירי”.
כנראה שלא הייתי מודעת לכלום. האמנתי לתחכום, סברתי שההגדרה מגיעה לה או לסיפור שלה ביושר, והתעלמתי מחוסר הנוחות שעוררו בי התבטאויות כאלו.
המפגשים הישירים האלו עם האנרגיות של אלישבע התישו אותי. מה גם, שהייתי צריכה להשלים שעות עבודה אחרי שסיימנו. הייתי עייפה, אבל באופן מפליא- עירנית וחיה. כאילו שהצד השני והמשוחרר יותר מידי איזן אותי.
אבל אחרי יום-יומיים אינטנסיביים כאלו היה מגיע שקט ארוך. ללא הודעות, שאלות, הצעות ושיתופים, גם ללא תגובות על משובי קוראות שהעברתי או רעיונות שהבריקו לי.
הייתי יכולה לחשוב שהיא עסוקה בעיבוד וכתיבת הסיפור או אולי בכתיבה של סיפורים נוספים. אבל הרגשתי משהו אחר שלא יכולתי להגדיר. בזמן השקט הזה כשהסחף נח, היה לי זמן להתבונן טוב יותר במה שקורה. לא היה לי תשובות, אבל כן ידעתי שאני חוששת ממנה וגם מתגעגעת ביחד. בתוך המצב הסגור והמבולגן של הקורונה, היא הכניסה הרבה עניין לחיי.
שבוע שקט חלף. כשהיא נעדרה משיתופי סוף יום, אפילו יחיאל שם לב לשקט מכיוונה וטען שיש פה משהו מוזר.
“מה את יודעת עליה? משפחה, ילדים, בת כמה היא?” לא ידעתי דבר. מעולם לא שוחחנו על עניינים אישיים. “מה היא יודעת עליך?” שום כלום. נושאי השיחה שלנו מקצועיים נטו.
“את חושבת שהיא מסתירה ממך משהו?” הוא המשיך לשאול, מעורר אותי לשים לב לדברים שלא הקדשתי להם מחשבה.
“לא נראה לי. באותה מידה היא לא מנסה לדעת יותר ממה שהיא יודעת עלי”. הבטתי שותקת בקמט שנוצר על מצחו. יחיאל שפשף את סנטרו המזוקן בתנועה מהורהרת: “את מקשיבה לעצמך, שירי?” האמת שסמכתי על מערכת העיתון שבדקה את אלישבע לפני.
בעידודו של יחיאל, יצרתי קשר עם מוריה ושאלתי אותה בכלליות האם הכותבות עוברות איזשהו תהליך קבלה כדי לוודא שהן מתאימות למערכת הזו. הרגשתי לא נוח להעלות שאלה כזו בפרט שנכנסתי ממש לאחרונה ובלי שום תשאול. מוריה סמכה על חמותי, וחוץ משיחת תיאום ציפיות לא נערך לי כל ראיון רשמי. אבל מוריה כנראה הבינה אותי, וגם למי אני מתכוונת. היא לא יכלה לתת לי פרטים אישיים, אבל הרגיעה אותי שבודקים כל מה שצריך לפני שמכניסים מישהי לצוות, ובמיוחד כשמדובר בכותבת שמעבירה דרך המילים הרבה יותר מסיפור או מידע. לסיום היא כתבה: “אני סומכת על העירנות שלך, ואני כאן לכל חשש שמתעורר”.
נשמתי בהקלה, ובכל אופן מחקתי את התכתבות, מצייתת לפחד סתום.
מחכה לתגובותיכן כאן.
-
-
פרק מ’
השבועון היה אז חדש ולא מידי מפורסם. בעצם, לא הכרתי שבועונים בכלל, עם כל חיבתי הגדולה למילים כתובות מכל סוג וצורה. באותה מידה לא הכרתי גם אף אחת מצוות הכותבות המופקדות על מדוריו השונים, למרות שצברתי אין ספור שעות קריאה וחרשתי ספרים לא רק בחופשות. עד שהבנתי שלא כל כותבת חתומה על ספרים וכן להיפך. הבנתי עוד הרבה דברים שמעולם לא חשבתי להקדיש להם אפילו רגע אחד של התבוננות.
ככה זה. מקרוב, אפשר לראות תמונה הרבה יותר מפורטת וגם להבין אותה טוב יותר.
רק כשקיבלתי ממוריה את רשימת כתובות המייל של הצוות הבנתי כמה הוא גדול ומורכב. המנויים מקבלים שבועון מעוצב על דפי כרומו חלקים, ובדרך כלל לא יודעים איזו דרך ארוכה ומייגעת הוא עובר מהאות הראשונה שנכתבת בו ועד לרגע שנארז בניילון שקוף ויוצא להפצה. אני מעריצה את מוריה שמרכיבה בכל שבוע פאזל מורכב מאין כמוהו ולרוב מטפלת בכמה כאלו בו זמנית בלי לאבד את הראש איזה חלק שייך לאן, כי למעשה על כל שבועון עובדים הרבה לפני הזמן שהוא צריך לרדת לדפוס, ובמיוחד כתבות שקשורות למועדים ותאריכים מיוחדים.
מדור הקוראות נסגר אחרון. “יכול להיות מצב שתגיע תגובה שיש להכניס אותה מיידית” הסבירה לי מוריה: “ולכן חשוב שהטיפול בהודעות יקבל אצלך עדיפות ראשונה, במיוחד מיום שני ואילך שאז רוב החומרים כבר נמצאים בתהליכי עריכה מתקדמים.”
מוריה השאירה לי את הסמכות לטפל בהודעות כהבנתי, ואני השתדלתי מאד לא להפריע לה עם שאלות הסתגלות למיניהן.
העבודה במערכת העיתון הכירה לי את התקשורת הכתובה. היא מצאה חן בעיני הרבה יותר מאשר שהות במשרד או שיחות טלפוניות. יכולתי לקרוא את ההודעות בקצב שלי ולהגיב עליהן אחרי מחשבה והתבוננות. אבל היתה חסרה לי האינטונציה, שתספר על הנימה, הרגש והסאב טקסט שרק הבעת פנים או גוון קול יכולים לתת לי.
זה גרם לי לחשוב עוד יותר על כל מילה וניסוח שכתבתי, וגם לעבור שוב על ההודעות לפני ששלחתי אותן. קצת מייגע, אני יודעת. אבל חשוב לי שיבינו אותי כפי שהתכוונתי שזה יהיה. מצד שני, לעקוב אחרי הודעות שהגיעו מהקוראות היה תהליך מרתק. היו הודעות מפרגנות, מבקרות ולפעמים גם מתלוננות. ניסיתי לחשוב איך הייתי מרגישה מול הודעות כאלו לו הייתי כותבת בעצמי. חשבתי גם איך סופגות הכותבות ביקורת בלי לאבד את החשק לכתוב, את הערך העצמי ואת הבטחון לעשות את זה שוב…מעניין גם שרוב התגובות המתלוננות היו פחות רגישות מכל השאר. כאילו נכתבו מתוך דחף שאי אפשר לעצור ויהיה המחיר אשר יהיה.
אבל רוב התגובות היו רגועות, מהסוג שלא מעורר במתבוננת מבחוץ כמוני שום רגש מיוחד. מה שכן, כמה תגובות עוררו בי סקרנות לקרוא כתבות מסוימות , וגם ההוראה של מוריה לשים לב לכל מה שקשור לסיפור של אלישבע עורר בי תהיות. מה מיוחד בו ולמה צריך להשגיח עליו? האמת שבתור חדשה בתפקיד, לא ממש ידעתי מה נחשב ליוצא דופן וקיוויתי שאני לא מפספסת שום דבר.
באמצע השבוע העברתי לכותבות את ההודעות הרלוונטיות אליהן, בצירוף הקדמה אחידה:
“שלום לך, כאן שירי עורכת מדור הקוראות. מצורפות תגובות שהתקבלו במערכת מאז פרסום הגליון האחרון. אם יש ברצונך להתייחס אליהן, תוכלי להעביר אלי את תשובתך, היא תוכל להתפרסם בגיליון הבא.
הצלחות, שירי”
בשעות הבאות חזרו אלי תגובות מכל הכותבות, כל אחת בדרכה שלה. סמליל, מילה, משפט או בקשה, ואפילו- “ברוכה הבאה, בהצלחה”. רק אחת לא טרחה לסגור את המעגל ולהגיב. אלישבע.
יומיים חלפו לפני שהתקבלה תגובה נוספת: “לכותבת המוכשרת אלישבע. כל שבוע אני מתפעלת מהיצירתיות השופעת שלך. מחכה להמשך ומקווה שלא תגזימי מידי. מירי”
קימטתי מצח. מה זה נקרא להגזים? זה כבר היה מסקרן.
כתבתי למוריה וביקשתי את הפרקים הקודמים כדי להיכנס לעניינים. הורדתי את הקובץ שנשלח אלי, ושמרתי אותו לזמן פנוי. כשהוא הגיע סוף סוף, נשאבתי בבת אחת לעולם אחר.
הסיפור של אלישבע התנהל בשני מישורים שכרגע לא הובן הקשר ביניהם. מצד אחד- ג’ק, בעל משפחה צעירה מגלה שהקרקע שלו על גדות נהר הקולורדו עומדת בסכנה בשל תכנית חדשה להארכת קו מסילת הרכבת ובעקבות כך הוא נלחם בתומכים בכל הכוח. בתקופה בה מתרחש הסיפור, אמצע המאה ה-19, הקושי ההישרדותי שכל כך איפיין אותה יחד עם אנרכיה שהעניקה למקום את הכינוי ‘המערב הפרוע’ בצדק רב, הביאו למאבקים אלימים על בסיס יומיומי. מהצד השני- שמואל יצחק- בן דורנו, מתכנן נקמה מתוחכמת על מעשה שלא ידוע עדיין לקוראים.
לא הייתי צריכה לסיים את הפרקים שכבר פורסמו כדי להבין על איזו הגזמה מדברים… נכון לעכשיו כמה אנשים כבר ‘הועלמו’ או נרצחו בפירוש, והאווירה האלימה היתה אותנטית. לגמרי. מצד שני לא היה אפשר להתעלם מהחשיבה היצירתית והכל כך לא שגרתית של אלישבע. אם הייתי צריכה לסכם את הכוח החזק שלה זה היה פשוט למדי: לא היו לה גבולות.
הפרק הבא הביא בעקבותיו תגובות מסוג קצת שונה:
“לכבוד מערכת… אני מתקשה להבין למה נותנים במה לסיפור כל כך אכזרי. אני אישית נמנעת מלקרוא אותו. אבל בנותי מדברות עליו וזה לא נשמע טוב.”
וגם: “לכבוד מערכת … ” אחרי פירגון נדיב על מדורים אחרים: “אני תוהה אם מישהו עוקב אחרי התכנים של הסיפור של אלישבע. אני חושבת שהוא חרג מגבולות הנורמה.”
העברתי את צמד התגובות לעורכת וחיכיתי לתשובתה האם הן נועדו לעיניה של אלישבע או לאלו של הוועדה הרוחנית של העיתון.
עוד לפני שהעורכת הספיקה להגיב, באופן ממש לא צפוי ואחרי שבועיים של דממה, נכנסה הודעה ראשונה מאלישבע. היא כללה הרבה יותר ממילה או משפט.
פתחתי אותה בלי לחשוב.
תגובותיכן החשובות- כאן
-
-
פרק ל”ט
פורים מתקרב בצעדי ענק, גורר איתו את שלהי החורף ואת ריח האביב המשכר. השדות כבר מלאים בפרגים, נקודות אדומות על מצע ירוק, טרי ורענן. אין לי זמן לבקר את השדות הפורחים, אבל גם מרחוק מעוררת בי ההתחדשות הזו תקווה וכוח.
יש בי שלווה מסוימת, כזאת שהזמן שעובר נותן בי. הוא מרכך, משקיע סערות, ומאפשר לעכל מתוך השלמה. לא רק הזמן אשם בזה. גם הילדים הממלאים את הקופסאות בעיניים בורקות מחוץ לרדאר שלי, ודואגים לעדכן בסוד ובנפרד שיש לי למה לחכות. מתוקים שכאלו. במקביל יחיאל ואני עסוקים בלסמן וי אחר וי ברשימה הכמעט אינסופית שלנו. חסד ה’ שהיא בכלל מגיבה לנסיונות שלנו ומתקצרת והולכת בהתמדה.
אתמול קיבלתי טלפון מרוחמה, גיסתי הגדולה. תמיד אזכור את היחס החם והמקבל שלה. כגיסה ראשונה במשפחה, היא לקחה אחריות להכניס אותי בצורה טובה לעניינים, והיו לי הרבה כאלו ללמוד. לפני פחות משנה רוחמה חיתנה את הבכורה שלה, אבל גם בלי קשר לזה, המשפחה המבורכת והתוססת שלה לא משאירה לה זמן לפטפוטים, בטח לא איתי…אבל כשזה קורה אני בהחלט נהנית לשוחח איתה.
בתחילה היא התעניינה בהתארגנות לקראת המעבר, ביררה מה אני עושה בקשר לעבודה, ושאלה בעדינות אם זה נכון שאחזור לארץ אחרי פסח כדי לסיים את הלימודים.
אישרתי. כן, עדיין זו התוכנית שלי. ואז היא אמרה: “שירי, אנחנו מתכננים אצל בצי סעודת פורים גדולה, כולנו נהיה שם. להיפרד, זמנית, אני מקווה, כפי שמגיע לכם”
האמת שאין לי כוח למסיבת פרידה המונית. אני מעדיפה לסנן אירועים מציפים. הם לא נותנים לי כלום חוץ ממלחמה בדמעות. אבל אני יודעת ומבינה שהמשפחה זקוקה גם לטקס הבלתי נמנע הזה, ואם להודות על האמת, הוא חשוב גם לי. בדרך היותר מודעת שאני פוסעת בה עכשיו, אני מנסה לזהות את התגובות האוטומטיות שלי, לחשוב עוד קצת מה הבחירה הזו תעשה לי בטווח הקרוב והרחוק, ולשקול מחדש מה נכון עבורי ועבור הסביבה שלי.
זה לא פשוט לי. זאת מלחמה אמיתית, ואני לא רוצה ליפול בה.
אז אני מודה לרוחמה על האכפתיות, ומודה שוב על כך שכולם לקחו על עצמם את ההכנות והשאירו לנו להתעסק עם מה שאני חייבים לעשות בעצמנו, ולהגיע כאורחים, ונושמת עמוק עמוק מתוך תקווה שאצליח לבסוף להגיע מתוך רצון.
לא יודעת למה, אבל המפגש המתוכנן הזה מחזיר אותי כמה שנים אחורה, לפורים תש”פ. אולי כי גם אז היה ליום הזה נימה של סוף.
יש מוזיקה ברקע, ילדים עליזים – מרוחים באיפור ובשוקולד, שולחן שערכה שרה בתשומת לב, ואוכל כיד המלך. ויש גם שיכורים ששרים בגרון ניחר, רוקדים, ומפזרים סביבם דיבורים חסרי פשר ומצחיקים אותנו עד דמעות.
ובכל אופן- הכל שונה השנה. מישהו גנב את השמחה השלמה וקבר אותה מאחורי מסיכה.
קורונה. לא מזמן היא פלשה לארץ אחרי סבב קטלני בעולם, מאיימת בסגרים, בידודים ותסמינים עם השלכות לא ידועות.
היה קשה שלא לעסוק בה למרות התפאורה החגיגית. אולי היתה זו אי הודאות שהעסיקה את כולם: מה הולך להיות? באיזו צעדים ינקטו בארץ כדי למנוע הדבקות? היתה אי ודאות בכל מקום אליו הבטנו והיא נגעה כמעט בכל אחד. אבל אני, לפחות, ידעתי שבתקופה הקרובה לא תהיה לי עבודה.
הודיה, ילדת סי-פי מתוקה אותה ליוויתי כסייעת צמודה במשך 4 שנים, לא תגיע יותר לבית הספר. הסיכון שבחשיפה שלה לוירוס שאין לדעת מי נושא אותו, היה גדול מידי ביחס לרווח. הודיה אם כן, תישאר ללמוד בבית מעתה ועד להודעה חדשה, ואני גם.
אבל לחמותי היו תוכניות אחרות בשבילי. בערב, אחרי הכל, היינו עסוקות בארגון הבית, מנסות לסדר ולנקות ולטפל בילדים העייפים מיום ארוך ותוסס. כשסיימתי להדיח את גביעי היין העדינים, מעמידה אותם על גבי משטח היבוש חמותי נעמדה לידי, מודה על העזרה ומבקשת בלחש שנצא באוטובוס המאוחר יותר, רומזת לי שיש לה משהו חשוב לתת לי. הנהנתי, בזמן שנותר לי עד שנצטרך לעזוב, הספקתי לקלח את הילדים שבקושי היה ניתן לזהות אותם בתוך שכבות הלכלוך שאגרו במשך היום, לארגן את הסלון מחדש, ולהיפרד מהמשפחות שיצאו אחת אחת לדרכן. לבסוף, נותרנו רק אנחנו ובצי שהחליטה להישאר לילה נוסף, וכעת טיפלה בשני ילדים עייפים וצרחניים.
כשכבר עמדנו בדלת, חמותי נכנסה לרגע לחדרה וחזרה עם תיק שחור דק: “המחשב שלי, שירי. קחי אותו איתך.” הבטתי בה בפליאה, לשם מה אני זקוקה למחשב? ” נשוחח בטלפון” היא המשיכה, מבינה את השאלה שלא נשאלה: “אבל חברה שלי, מוריה, מחפשת אחת כמוך למערכת העיתון שלה”. הושטתי יד מהססת: “אני? את בטוחה?” היא חייכה ודחפה אותו לידי: “קחי… נדבר, אל תדאגי. פשוט אין לדעת מתי נוכל להיפגש שוב. מדברים על צמצום התחבורה כבר השבוע.” היא צדקה, לצערי. חצי שנה הושבתה התחבורה הציבורית בין הערים, ובכל משך הזמן הזה לא התראינו.
רק שבאותו הרגע הדאיגו אותי דברים אחרים: “אבל מה איתך? גם את צריכה מחשב, אם התוכנית היא לעבור לעבודה מרחוק” היא סיפרה לנו על כך בעצמה, מוקדם יותר היום.
“נשמה. אל תדאגי. יותר קל להעביר את העמדה שלי קומפלט לכאן מאשר להעביר את כל החומרים לנייד. זה בסדר שירי, קחי אותו ונדבר בזמן רגוע”. אז לקחתי את המחשב הביתה, מחכה להזדמנות לשוחח איתה כדי להבין מה מצופה ממני.
ביום שישי, כשהתקשרתי בשעה מוקדמת יותר לאחל שבת שלום, מצאנו סוף סוף את הזמן לשוחח קצת יותר באריכות, מעל ראשם של ירקות קלופים ודגים שותקים מושרים במי מלח ולימון. חמותי הדריכה אותי לקראת העבודה בעיתון, שהיה בעצם שבועון עם מדורים מגוונים. היא נתנה לי את מספר הטלפון של מוריה ועודדה אותי להתקשר בהקדם.
שוחחתי עם מוריה במוצ”ש. כשהיא סיפרה לי על ההמלצות שקיבלה עלי, הסמקתי ממש. לא ידעתי שחמותי מעריכה את הכישורים שלי כל כך. מסתבר שאותם פעמים בהם המלצתי לה על ניסוח אחר או זיהיתי טעויות קטנות שגם העורכת שלה לא תפסה, הרשימו אותה. חמותי אמנם אמרה לי כמה פעמים שתפקיד עריכה הוא בדיוק בשבילי, אבל לא חשבתי שהיא גם תדאג לי לאחד כזה.
בהנחייתה של מוריה פתחתי כתובת מייל, וחתמתי דרכו על חוזה עבודה. תוך שבוע הפכה המציאות החדשה לשגרה שלי. שובצתי כעורכת מדורים שבתוכם היה גם מדור שנתן במה לתגובות הקוראות.
“את תקבלי למייל את תגובות הקוראות” כתבה לי מוריה: “יש למיין את הפניות ולהעביר אותן לגורם הרלוונטי. תגובות שלדעתך יכולות להתפרסם, יש להעביר אלי לאישור. שימי לב לתגובות על הסיפור “סף העולם” אם מגיעה אליך תגובה חריגה, העבירי אותה ישירות אלי.”
לתגובות, כאן. שבוע טוב!
-
אל דאגה, שלושת הפרקים הבאים כבר כתובים, אבל זקוקים לעוד קצת עריכה
מקווה מאד מאד להעלות הלילה פרק נוסף.
-
תודה רות… אני משתדלת לא להגזים:)
אבל ביננו, זה החלק הכי אמיתי בסיפור הזה, מהניסון האישי שלי
ושל עוד כמה שאני מכירה מקרוב.
-
תודה ליבי, משמחת.
זה הסיפור הראשון שאני מעיזה להוציא החוצה. כמובן ששום רעיון קודם לא נכתב בצורה
מפורטת או בנויה, הפרסום מחייב לכבד את הקהל והאינטלגנציה שלו…
-
תודה רעות, טוב לקרוא.
-
ברוכה הבאה אבישג! תודה על המילים החמות.
את יודעת? ההבנה הזאת התחזקה בי מאד במהלך הכתיבה:
אנשים מסביבנו יכולים להראות כל כך סטנדרטיים ולא מיוחדים/מעניינים,
כפי שהסביבה התייחסה לשירי רוב חייה.
אבל ברגע שאת מסתכלת בעיניים, מבינה את התוכן והעומק- את פוגשת אדם אחר.
שירי נמצאת גם בתוכנו… בתוך המקומות הרגישים והפגועים שזקוקים לחיבוק ולהכלה.
מאחלת שתמיד נראה את הטוב בנו ובאחרים, יש בגישה שלנו כוח לשנות חיים.
-
תודה רות! קחי נשימה עמוקה:)
-
תודה נועה, אני משתדלת.
האמת שדווקא בבין הזמנים הראש יותר פתוח להשראה, ככה אצלי בכל אופן.
ו…את צודקת, הדרמה מתחילה בנקודה הזאת.
תודה שוב על התגובות החמות שלך. מעריכה.
-
מה אני אגיד ריקי?
-
בהחלט מגיע לך 😀
-
שיחות יכולות להיות עמוקות בלי להיכנס להגדרה של טיפול. שימי לב שהורדתי מהסצנות את עיקר המאפיינים של טיפול. למשל- המקום, האווירה, כיבוד על השולחן, החוויות שמרים משתפת בהן.
ונזכור גם שמרים עוסקת בניתוח וטיפול בהתנהגות ולאו דווקא בטיפול בשיטות הפסיכולוגיות הסטנדרטיות.
אז נכון, יש למרים תפקיד חשוב מאד בתהליך של שירי ולא רק, ועדיין השיח לא חייב להיכנס למסגרת טיפולית.
אני מקווה שאצליח!
-
תודה מלכי, מקווה שתמצאי זמן להישאר איתנו!
מעריכה את התגובה החמה והמפורטת שלך.
-
תמר יקרה… חוץ מהעניין האנושי הפשוט שכל אחד זכאי ליחס מכבד,
אני באמת מעריכה כל אחת שטורחת לכתוב. קראת, חשבת, שאלת/הגבת?
מגיעה לך תשובה והערכה.
-
זאת באמת לא בעיה שהיא התחתנה. בתור אחת שמכירה את שירי ואת אלו שדומות לה
(ועליהן מתבססים חלקים גדולים באישיות שלה) אני לא חושבת שיש סתירה בין הקושי הקיים לבין החיים שהיא מנהלת.
אלא מה, כשקוראים שחור על גבי מסך את העולם הפנימי שלה בלי שום סינון כמעט, זה נשמע גדול
הרבה מעבר למה שהסביבה רואה במציאות.
מה גם שהמקרה שהחריף מאד את המצב (וגרם להתנגדות הגדולה שלה לחברה) התרחש דווקא אחרי החתונה,
ותכף נגיע אליו.
אני מבינה מאד את השאלה של תמר. וגם את התשובה היפה שלך, רעות. ומקווה שבהמשך הסביבה תהדהד יותר את החלקים הטובים ששירי לא מדגישה, ויווצר האיזון המתבקש.
-
תודה!
באמת ‘חיתנתי’ אותה בגיל מאוחר (הבכורה שלה בת 10 והיא בת 35), כדי לספר שזה אכן לא היה תהליך אוטומטי,
ופרק כ”ו מדבר על הקושי שהיה לה בהתחלה לשתף. תיכננתי בפרקים הבאים לדבר קצת על המשפחה שנכנסה אליה.
מעבר להכל- החלום שלה למשפחה, שמוזכר כמה פעמים במהלך הפרקים, מנצח את הקושי. היא רעבה למשפחה ולקשר קרוב.
-
לגבי סיום וסוף, כל כך נכון! תודה.
היית כותבת את החלק בסיפור הזה הרבה יותר טוב:)
-
תודה רעות. האמת, שלא המצאתי את הסצנה הזאת, הייתי בה פעם,
כצופה מהצד ב”ה. מסכימה איתך שאפשר להוסיף ולתאר, רק לא רציתי להרחיב יותר מידי.
בכל אופן, כהצעתך, אני רוצה להכניס מילות תיאור נוספות, ולנסח את הנהג אחרת.
הוא אמר (במציאות) משהו בסגנון: “אתה יכול להתעצבן, אחי. תהפוך את זה לשיר- יהיה לך יותר קל”
לגבי מרים- אני לא רוצה להפוך את הפגישות לטיפול, היא עדיין יכולה להעמיק איתה בלי להיכנס להגדרה הזאת.
צריך לדעתך להבהיר את הגישה הזו יותר?
-
תודה תהילה, אולי הניסוח מידי מלוטש בשביל הדמות.
