[שירי 🙂]

פרק ל”ח כאן

[שירי 🙂]

פרק ל”ח I לופים

המחשבות שלי עסוקות מאד. אני מנסה לחשוב ולחשב כמה בחירות סטנדרטיות שלי קשורות ישירות להימנעות, לנסיון שלי לסכל מפגש עם חלקים חלשים וכואבים. אבל כמה שאני מנסה למפות את ההתמודדויות שהיו, למיין ולסדר אותם , עדיין המחשבות שלי בורחות למקרה ספציפי מאד, שאפילו שעברו יותר משלוש שנים מאז, הוא עדיין משפיע עלי.

אני בעיקר חושבת האם ההתנתקות שלי אז היתה בריחה, או הישרדות פשוטה. אולי בכלל הייתי צריכה להתמודד בדרך אחרת, ואם כן, מהי? אני חושבת גם עד כמה הייתי אשמה במצב שנוצר, ולמה אני עדיין חושבת שאני אשמה למרות כל השיחות וההבנות שנוצרו כששוחחתי עם יחיאל על כך. אולי בגלל שאם יחיאל נמצא בצד שלי עם כל מה שזה אומר, קשה לי להאמין לו-לי?

למי אני צריכה להקשיב? מצד אחד- האינטואיציות שלי צדקו. מצד שני- לא הקשבתי להן. מצד שלישי -אני יודעת שאני לא אשמה. מצד רביעי- אני לא מרגישה ככה… מבינים את הסחרחורת?

ללופים אין מנגינה. יש להם מקצב, מטריד. לפעמים אפילו מקצב אין. רק רעש אחיד ועיקש שמנקב לי את הראש בלי שום גיוון או מוצא. כשאני משוחחת עם יחיאל על לופ שלכד אותי, הוא בדרך כלל מקבל צורה אחרת. קטנה יותר, פחות מעגלית. יש בה גם מפרצים, פינות, שבילים ויובלים. אני יודעת שמילים ממסגרות את המחשבות, מסדרות אותן בתיבות, נותנות פירוש והרמוניה ובעצם הופכות אותן לשיר.

אז נכון, יש כל מיני שירים, לא כולם יפים, נעימים או נוגעים. ועדיין שיר עדיף לי על פני אוסטינטו*.

באחת הנסיעות הבינעירוניות שלי, נסע גם תינוק קטן עם תיבת תהודה גדולה במיוחד. ועם אמא שלו, כמובן. הוא היה רעב, או עייף, או כאוב, או כל סיבה אחרת שגרמה לו לפעור פה קטן ולהחריש לנו את האוזניים. כשהבכי התמשך, אנשים הביעו את חוסר הנוחות שלהם בכל מיני דרכים. בחור אחד קם ועבר לחלק הפנימי והמרוחק של האוטובוס. היו מי שהציעו לאמא לנסות להרגיע בידיהן את התינוק. כמה אחרים זרקו מבטים וזזו ליתר הדגשה על כסאותיהם כדי להמחיש עד כמה לא נוח להם המצב, וחלקם הגבירו ווליום ותקעו את האזניות עמוק יותר בתעלת השמע שלהם. לאף אחד לא נעמו הצרחות.

ראיתי את הנהג מציץ במראה שמעל ראשו כשהקונצרט לא חשב להסתיים. הוא ראה כנראה את הנסיונות הנואשים שערכה אם התינוק בסיוע מתנדבות כדי להשתיק אותו ובלי הצלחה, ואולי חשב איך אפשר לעזור. ואז… הוא פשוט התחיל לתופף על ההגה ולשיר תוך כדי שהוא חוזר על מוטיבים מתוך הבכי של התינוק. ייתכן וגם הנהג הזה היה בכיין מקצועי, בינקותו. כי שמענו אותו היטב. אבל מפליאה היתה ההשפעה של השירה וההקשה שלו. אנשים הקשיבו מחוייכים לפרשנות שהוא נתן לבכי, לדרך שלו לאלתר בתוך מקצבים לא צפויים ולהפוך את הבכי לשיר, ובשני קולות. האווירה באוטובוס נרגעה בתוך זמן קצר.

כשהתינוק השתתק לבסוף ונרדם, אמר הנהג משפט שלקחתי איתי הלאה: “אם תהפוך את המצב הנתון לשיר, יהיה לך הרבה יותר קל לשאת אותו”.

אז מצאתי את הדרך, ועדיין, טכנית, היא לא כל כך אפשרית. אני בטוחה שאם הייתי יכולה לשוחח עם אנשים נוספים, ולקבל תובנות ומבטים אובייקטיביים פקוחי עיניים, לא היה נותר מהלופים המעצבנים האלו שום תו עצמאי שמלחין את המנגינות מעצמו, בלי שאוכל לשלוט על הסולם לפחות.

אבל אין לי עם מי לשוחח. אז אני משוחחת עם עצמי ועם יחיאל לסירוגין, עד שאני נרגעת.

בפעם האחרונה שהייתי אצל מרים, היא סיפרה לי על חברה נוספת שלה . לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה בחיוך כמה חברות יש לה.

היא חייכה כמו אדם שיש ברשותו אוצר נדיר, אבל אז נמוג החיוך והיא אמרה בקול שקט וטעון: “החברה הטובה שלי, איננה” היא התכוונה לאמא שלי.

מרים היתה אחת החברות הבודדות של אמא. הן שוחחו בטלפון לעיתים רחוקות, וגם המפגשים היו נדירים, אבל כשזה כבר קרה השיחות היו ארוכות והקשר הזה היה מטעין את אמא בחיות חדשה למשך ימים ארוכים. כנראה שהחוויה הזו היתה דו צדדית.

הבטתי במרים שקועה בזכרה של אמא, והשקט העמוק דובב אותי:”גם שלי” לחשתי. עיניה שאלו בלי מילים.

“גם החברה הטובה שלי, איננה “הסברתי.

עיניה המשיכו לשאול, כאילו רוצות להבין מה התחדש לי ומתי : “אני מרגישה את זה” הסברתי שוב.

מרים הביטה בי בריכוז, במבט שהגיע עד לעומק הלב שלי, השפלתי עיניים, חוסמת את הדמעות.

“שירי”, היא בקשה מבט ואמרה ברוך: “מותר לך. תני לעצמך את הרגע הזה. הוא באמת כואב” הסכמתי. יודעת שהדמעות האלו לא קשורות בדווקא לרשל, אלא להרבה דברים שמרכיבים את הבריכה העצומה הזו שבתוכי.

מרים ישבה שותקת כשפניה מהורהרות. כאילו מניחה לי להיות עם עצמי גם,הערכתי אותה על כך. לבסוף היא אמרה: “אז למעשה את יודעת בהרגשה שהיא איננה, ובכל אופן את חוששת מהאמת.” עפעפתי, משחררת נשימה כבדה. כן.

“אני מקווה בשבילך שהפעם ההרגשה שלך לא נכונה. אבל במידה וכן… מה יקרה אם אכן תגלי שזה מה שקרה?”

חשבתי רגע ארוך. מנסה לדמיין את הרגע שאחרי, ויודעת את התשובה, עם כל העצב והכאב. ואז סיפרתי, משתפת אותה בלילה האחרון שלי ליד אמא.

המכשירים התחילו להשתולל כשסוף סוף הצלחתי להירדם על הכורסא הנוקשה לצידה של אמא. האחיות נכנסו באותו ערב מחליפות שקיות עירוי ומחדירות אנטיביוטיקה שתעזור להילחם בגורם החום שסיכן את חייה. כאילו שנותר מה לסכן. מצבה היה גרוע גם כך. מאז שהחום עלה לפני יומיים, היא כבר לא היתה איתנו, גם לא במבט.

כמה מהן העבירו יד על כתפי, מנסות להזרים עידוד בלי מילים. כולנו ידענו שהסוף קרוב מתמיד.

המכשירים המצפצפים העירו אותי, כמעט באותו הרגע שצוות בהול של רופאים ואחיות מלא את החדר. מישהי הוציאה אותי החוצה, והושיבה אותי במרחק בטוח. היא נשארה לצידי, מציעה לי להתקשר למישהו שיבוא להיות איתי. לא יכולתי להחזיק את הטלפון ביד, לא הצלחתי להתחיל או להמשיך שום פרק תהילים. ספר התהילים שלי נותר על השולחן הקטן, ליד אמא.
הלב שלי הלם במהירות שלא ידעתי שיכולה להיות קיימת. הדופק הרעיד אותי בלי שליטה. פחדתי מהרגע הזה שיבשרו לי שאמא איננה. מישהו היה צריך לומר איתה קריאת שמע, וידוי, כל מה שיהודי צריך כשנשמתו עוזבת את העולם . לא יכולתי לחשוב על כלום. מוח מנוטרל.

כאילו היה מדובר בהישרדות שלי עצמי.

האחות עודדה אותי לשתות ולשה את כתפי אולי כדי לעורר אותי מהערפל שהתחיל להשתלט עלי.

זמן לא ידוע עבר, והדופק ממשיך בשלו מתחרה עם המתח הבלתי נסבל והפחד מהרגע הבא.

שני רופאים יצאו מהחדר, בעקבותיהם חלק מהצוות. חלקם פנו לעברינו. לא הייתי צריכה שום מילה בשביל להבין. אבל באותו הרגע שהבנתי שאמא איננה, הכל נרגע. כאילו שהפחד הנורא פרח ועזב אותי יחד עם נשמתה המזוככת של אמא.

“אני ארגע” אמרתי למרים שהקשיבה לי בעיניים רטובות.

“יותר קשה להתמודד עם המחשבות והדמיונות מאשר עם המציאות עצמה” הסברתי עוד קצת.

“כל כך נכון, שירי” היא הנהנה: “המציאות מוגבלת, וכל השאר- לא. זאת תפיסה חשובה. אז מה אם כן מונע ממך לחפש את התשובה שתרגיע אותך?” קולה של מרים מעודד אותי להעמיק עוד.

“אולי כי אני לא רוצה לקבל אותה?” אני אומרת לאט, מנסה להבין גם.

“אבל היא תרגיע אותך” היא מתעקשת בשבילי.

צמרמורת חורשת אותי כשאני מבינה סוף סוף: “היא תיקח לי את התקווה”.

*אוסטינטו- מושג מוזיקלי. חזרה עיקשת על מוטיב מלודי או ריתמי.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ל”ז כאן. תהנו!

[שירי 🙂]

פרק ל”ז

“אני זוכרת את השאלה שלך, שירי. חשבתי אודותיה הרבה בשבוע שחלף” פותחת מרים. אנחנו שוב יושבות יחד בסלון.

קר בחוץ. הרוח מניעה את הצמחיה שבחצר, שרק רמזים ממנה נראים מבעד לאדים המכסים את החלונות, אבל בפנים חם ומרגיע. אני מפשירה את אצבעותי על דפנותיו החמימות של ספל תה, ומרים חותכת עבורנו תפוח גאלה פריך. אני שומעת את תאי העסיס מתפצחים תחת להב הסכין. טיפות לבנבנות נושרות ממנו על גבי צלחת החרס המעוטרת. היא לא צריכה לשכנע אותי לברך ולטעום.

“שאלת אם גם דמות ששרטה את הנפש עדיין יכולה להיות משמעותית” היא מפרטת לאיזו שאלה היא מתכוונת, מביטה בי ומחכה לאות אישור לפני שהיא ממשיכה: “אני מבינה שהשאלה היא לא ‘האם דמות משמעותית יכולה לפגוע’ כי בודאי את יודעת שגם אנשים קרובים עלולים להיות פוגעניים, ואולי בגלל הקרבה הזו הנזק הוא הרבה יותר עמוק”,אני מהנהנת. כואב אבל קיים, “– אלא האם עדיין לאחר טראומה יש מציאות כזו שעדיין נרגיש שיש משהו משמעותי בינינו” אני מהנהנת שוב, אבל קצת מסופקת אם הניסוח של מרים הגדיר את השאלה שלי עד הסוף. האמת, לא חשבתי שהשאלה שלי כל כך מורכבת.

“לכאורה תמיד יהיה משהו משמעותי אם מדובר באנשים קרובים, לא?” אני שואלת אחרי מחשבה.

היא נאנחת, מניחה את הסכין ומקרבת אלי את הצלחת: “אני לא יודעת אם אפשר לומר ‘תמיד’ ביחס לאנשים. אי אפשר גם לדעת מה קורה בפנים, למרות כל ההצהרות, הכיסויים והמסכות. נכון?”

נכון. מסיכות יכולות להיראות כל כך טבעיות, אפילו למי שמתכסה בהן. יום אחד הן מתמזגות פנימה, ומטשטשות את הדמיון לתוך המציאות.

מרים נשענת לאחור, ומספרת:”היתה לי חברה שעזבה את הדרך וניתקה קשר עם המשפחה שלה, כשהיתה צעירה ממש. את בודאי יכולה להבין כמה מערכה כזאת יכולה להיות מורכבת, רגשית, לשני הצדדים. שמרנו על קשר גם אחרי שהתרחקה ועברה לעיר אחרת. היינו מדברות בטלפון מידי פעם”, היא מגחכת: “מידי פעם אני מתכוונת למידי כמה שנים” אני מחייכת בעקבותיה. כמי שלומדת כעת כמה בקלות עובדות פשוטות יכולות לקבל פרשנות, ההבהרה הזאת חשובה לי.

“למרות שהיא הצהירה בכל דרך שלא אכפת לה מה חושבת עליה המשפחה, ושכנעה את שתינו כמה היא מנותקת, ולא חושבת או מתחשבת בהם יותר- איכשהו- תמיד הנושא המשפחתי היה עולה בשיחה, ולא מצידי.” מרים רוכנת מעט קדימה , קולה לוחש ופניה דרוכות: “האזכורים האלו סיפרו לי שעדיין הם בראש שלה. אמנם היא לא דיברה איתם עשרות שנים. לא עם הוריה, ולא עם האחים והאחיות, עם אף אחד מהם, ועדיין היא מזכירה אותם, כן, עדיין, בכל שיחה מחדש” אני מתקשה לדמיין את המצב הנורא הזה. להיות מנותקים ממשפחה קיימת, לוותר עליה ולנסות למחוק אותה. עולם הפוך.

קולה של מרים לוחש, מרכז אותי: “האם הם משמעותיים בשבילה? אין לדעת. אבל קשרים שהתנהלו בצורה בעייתית, ונשארו במצב לא פתור- ממשיכים להציק, גם שנים רבות אחר כך, אם לא נמצא את הדרך ואפילו בצורה חד צדדית – לפתור אותם”

“חד צדדית?” אני שואלת, לוכדת פרט משמעותי בעיני.

“כן. שינוי בחשיבה, למשל, יכול לעזור בהחלט להסתכל אחרת ולנתב את הלופים למסלול רגוע יותר” זה הגיוני. השאלה אם המחשבות מצייתות בשלווה למהלכים כאלו. אם כן, אני רוצה ללמוד איך.

“לא עדיף לפתור תמיד את העניינים האלו בדרך הרגילה, פשוט לדבר?” אני שואלת, כי תמיד חבטו בי שאני צריכה ללמוד לדבר.

היא מחייכת: “לא תמיד פשוט, ולא תמיד אפשר לדבר”. אני שותקת, חושבת על חשיבה מחדש, על מה שלא פשוט לומר, אם בכלל. היא שותקת גם, מביטה בי ברוך. זמן מה אנו לועסות פרחי תפוח ומחשבות ביחד ואז היא שואלת:

“את רוצה להתייחס למקרה ספציפי, שירי? הרי יש כל כך הרבה גורמים שיכולים להשפיע על החלטות כאלו. מה את אומרת?”

אני כל כך רוצה אבל לא מסוגלת עדיין לפתוח את זה. צריכה עוד קצת אומץ ויש לי הרבה על מה לחשוב. אני מבקשת עוד קצת זמן. מרים מחייכת אלי בהבנה והמבט שלה מחבק. היא מניחה לי לזרום בקצב שלי, ורק מציעה שנעבור לנושא הבא שלנו, נועה.

המעבר לחדר הקליניקה החשוך והקר קצת דרסטי בשביל שתינו. מרים מדליקה את המזגן ובזמן שהחדר מפשיר, היא מכניסה ספלי תה חדשים עבור שתינו. אני מוציאה שוב את הדפים, בזמן שמרים חוזרת ומסכמת את הפרטים שכבר ידועים לנו, ואני מעדכנת אותה בנתונים החדשים שאספתי: “בכיתה המורה לא מרשה לנועה לצאת מהכיתה כשהיא מזהה שנועה רוצה לברוח מהסיטואציה, אבל מצד שני- היא לא לוחצת עליה להשתתף בפעילות שלא נוחה לה” אני עוצרת לרגע ומוסיפה: “נועה מקבלת את הגבול… אההמ אני מתאפקת שלא להוסיף עוד מילה שכנראה תקראי לה פרשנות” אנחנו צוחקות, ובכל אופן אני מבקשת:” האם אני יכולה להוסיף זווית מסויימת מההתרשמות שלי?”

“כל עוד את יודעת שזאת התרשמות שלך, בוודאי. אחרי העובדות אנחנו נצטרך אותן”.

“בכיתה יש 28 בנות, ובמועדונית- בין 12 ל- 15 בנות. בכיתה היא יכולה להתחבא יותר בקלות בין שאר הבנות, ובמועדונית, זה לא כל כך אפשרי. בגלל שהכיתה קטנה בחצי יש יותר פוקוס עליה”

“נקודה חשובה. מספר הבנות בקבוצה בהחלט יכול להשפיע על תגובותיה של נועה בסיטואציות האלו, איך בדיוק? צריך לבדוק, וזה קצת קשה אם אין אפשרות טכנית לצפות בנועה גם במסגרת הכיתה.” מרים מציינת את העובדות החדשות ברישומים שלה.

ככל שאנחנו מעמיקות בנועה, אני מבינה דברים חדשים. על עצמי. יש הרבה מן המשותף בינינו: פחדים, הימנעות, נטיה להתחבא ולהיעלם, ובעיקר- אל תראו אותי ואל תבקשו שום דבר.

פעם קראתי שמטפלת נפגשת עם עצמה אצל המטופלים שלה. כמעט בכל אחד היא תמצא את החלק הזה שמהדהד אותה. היא חייבת ליצור תמיד הפרדה, להיזהר מלהיכנס למלכודת ההזדהות שלא תאפשר לה לעזור לא למטופל ולא לעצמה. זה קשה.

כעת אני מבינה טוב יותר איך זה קורה. המחשבות סוחבות אותי כל הזמן פנימה. אני מרגישה שלהסתכל מבחוץ על הקושי שלי להבין אותו במבט יותר אובייקטיבי, זה כלי מדהים, מלא בתובנות שהן חצי תשובות.

הלוואי ויכולתי לשוחח על כך עם מרים. אני צריכה אומץ כדי לפתוח את זה איתה. כשיהיה לי אותו- זה הדבר השני שאעשה.

אשמח לתגובותיכן, כאן.

[שירי 🙂]

פרק ל”ו

זמן מתנהג כמו ילד מרדן. ממהר כשצריך אותו, מאט כשאין סבלנות לחכות שיעבור. כעת, כשכל דקה יקרה לי, אני מנסה לחשוב איך לתכנן ולנצל אותו הכי טוב שאפשר. ועם כל זה, פתאום אני מוצאת את עצמי, עצמנו, על גבי זמן דוהר. יום, ועוד יום, ושבוע חולף ועוד אחד…בלי להבין איך.

מלחיץ.

השגרה שלי כרגע מכילה עבודה, לימודים, תצפיות והדרכה, התנדבות ורשימה ארוכה מאד של דברים שיש לארגן עם דד-ליין קצר ביותר. והכל נעשה מורכב כשאני מנסה לסמן וי על משימות בצורה שלא תפריע לזמן שלי עם הילדים, ומצד שני- לא תיצור לחץ לקראת הסוף.

משום מה אני בהחלט מרגישה שזהו הסוף. אולי כך מרגישים לגבי כל דבר שאין מושג מה קורה לאחריו?

בתחילת השבוע לקחתי את הילדים לחנות כל בו עם מחלקת אמנות נרחבת. הם הסתובבו נרגשים בין המדפים הצבעוניים, ובחרו יצירות אמנות קטנות בהתאם לגילם, ואני בחרתי כמה חומרי גלם שימושיים שלא היו בארון האמנות שלנו בבית.

יחיאל השיג קופסאות קרטון מרובעות עם מכסה, כדי שבימים בהם אני בלימודים או בהדרכה, הם ימלאו אותן בהפתעות ומכתבים לאמא, כמו שרבקוש אמרה- שלא אהיה עצובה כאן לבד. הם עסוקים וסודיים כל כך, המתוקים האלו, והם בהחלט לא מרשים לי להציץ על האוצרות שלהם. אני רק יכולה לנחש לפי השאריות שמנקדות את הרצפה במה התעסקו יקירי כשלא הייתי בבית.

הפעילות הזו עושה להם טוב, ומרגיעה גם אותי במידה רבה. וההתלהבות שבה הם מציעים לי למיין ולארוז מאפשרת לי להנות ולהידבק קצת מההתרגשות שלהם. בעיניהם העתיד הולך להיות חוויה אחת גדולה. רוצה להאמין שמהסוג הטוב.

הפינה המוזיקלית שלי עם אביגיל היא חסד בתוך הסחרחורת. אמנם הגעתי קצת באיחור היום, לאחר שניסיתי להכניס מטלה נוספת בדרך לכאן, ועדיין חשוב גם לי לשמור על האמון שנוצר ולתת לאביגיל את מה שהיא כל כך אוהבת ומחכה לו שבוע שלם. ככה היא אומרת לי, בכל פעם מחדש.

“אבל לא הצלחתי להבין את התרגילים שנתת לי בפעם הקודמת.” היא שחה לי ונועצת עיניים קשות בקלידים שלא טורחים לעזור לה להתמודד איתם. “את חושבת שזה מורכב מידי בשבילי? ”

אני רוצה לסלק את הייאוש הקל מפניה. אמנם זו רק מוזיקה, לא חובה להבין אותה משום כיוון, ואין לנו גם כך מידי הרבה זמן בשביל ללמוד אותה, אבל אני כן רוצה לתת לה מה שאפשר. אולי רצתי מהר מידי?

אני חושבת עוד קצת ואומרת: “אני לא חושבת שהמורכבות היא הבעיה. פשוט דילגנו על השלבים הראשונים, והם כנראה חסרים. בואי נעשה משהו נחמד אחר, טוב?”

“אין שאלה. קדימה” נראה שהיא היתה מוכנה גם למשהו שאינו מוגדר כנחמד, ובלבד שיקרה למול הפסנתר.

“שימי לב לקלידים השחורים. כן, אלו שכולם מפחדים מהם… עכשיו אנחנו מנגנות רק עליהם. ולא משנה מה. אין צורך בסדר או בתכנון. מוכנה?” אני מניחה עשר אצבעות, תופסת טווח רחב על הקלידים המדוברים.

אביגיל קצת מהססת, אבל מתמקמת בצייתנות מול חלקו הימני של הפסנתר. אני מתלבטת קצת ולבסוף בוחרת במקצב קופצני ומשעשע, שיעודד אותה להצטרף ולהשתלב: ” זה בסדר אביגיל, מוזיקה היא הרבה יותר בטוחה מלצייר בצבעי מים למשל. לא יהיה תיעוד לשגיאות הטראגיות שלך” היא צוחקת, וסוף סוף מניחה אצבעות.

ככל שהאלתור שלנו מתארך, ולא נחרבת התקרה מצרימות והתנגשויות, גדל הבטחון שלה לנסות גם קלידים רחוקים או קרובים, ואפילו להכניס את היד השניה לפעולה. בסיום האלתור אביגיל מביטה בי חסרת מילים. אפשר לומר שהיא נראית המומה.

“חבל שלא היה תיעוד לדבר היפה הזה, אביגיל” אני אומרת לה בחיוך.

היא מסכימה איתי. “אבל איך זה קרה?? מה זה הקסם הזה?” אני מבינה את השאלה שלה. היא רוצה להבין איך שני תפקידים בלי כל תיאום מראש השתלבו זה עם זה עם אפס התנגשויות.

יש לזה הסבר פשוט: “כעת ניגנו על סולם פנטטוני, זהו סולם שיש בו רק חמישה צלילים במקום שבע. אבל מה שמיוחד בו מעבר להרכב החסר שלו הוא שאין בו חצאי טונים שיגרמו לדיסוננטים שצורמים לנו כפי שקורה בדרך כלל כשמתנסים במוזיקה מערבית רגילה” אני מנגנת את צלילי הסולם הקצר ולאחריו את צלילי הסולם המינורי, מדגישה את חצאי הטונים, סקונדות קטנות* ומעצבנות.

מהתגובה המתכווצת שלה אני מבינה שהיא שומעת היטב מהו דיסוננט. ובכל אופן אני מוסיפה: “כלומר אם נערוך את אותו האלתור על גבי הקלידים הלבנים, לא נשרוד את זה…” היא צוחקת, לא רוצה לנסות.

“אני חושבת שהבת שלך תוכל להנות מאד מאלתור מהסוג הזה. וגם ילדים קטנים יותר. פשוט לשמור על הקלידים הלבנים מחוץ לטווח. מה את אומרת?”

“נשמע טוב. אני בהחלט מתכוננת לנסות” היא מעיפה מבט בשעון. נותר לנו עוד זמן קצר עד לתחילת השיעור.

“רוצה לשיר?” היא שואלת.

“את רוצה לשיר?” אני מוודאת, לא חושבת על כלום.

“לא, אני רוצה שנשיר ביחד” היא מפתיעה אותי.

“לא… אני אלווה אותך. אי אפשר גם ללוות וגם לשיר” יש קושי בשמירה על קואורדינציה יחד עם פעולה אחרת כמו דיבור או שירה.

“בוודאי שאפשר, נו שירי” היא בטוחה שמבחינתי זה כן אפשרי, לא מבינה עדיין שהקושי נמצא במקום אחר.

“אני לא יכולה, אביגיל” ובבקשה אל תלחצי יותר, סומכת על הרגישות שלך.

“חזור בך”

“מה?”

היא צוחקת:”מכירה את השיר הזה? אשמח לשיר אותו” מצאה שיר. אחד השירים שגומרים עלי. אני משרבטת על הדף את ההרמוניה, ומתפללת לשרוד אותו בלי דרמות מיותרות.

“נוח לך הסולם?” אני מבררת ונותנת את צליליו הראשונים של הפתיח.

היא מנסה. “נראה לי נוח. אבל שירי, בבקשה… תצטרפי אלי?” הלב שלי מגביר מהירות. היא בכל אופן חוצה את הגבול שהצבתי, אולי בלי לשים לב. אין לי ברירה אלא להעמיד אותו חזק יותר, נטוע באדמה.

“לא. ובבקשה אל תלחצי עלי, זה לא יעבוד”. היא נותנת בי מבט מתנצל. אני מקבלת אותו בחיוך קטן, שנועד לשתינו באותה מידה.

אולי זה היה לטובה, הלחץ הזה. אני יודעת שזה לא יתכן שמישהו יכריח אותי לעשות מה שאני לא רוצה, ובטח לא אביגיל. ובכל אופן הבקשה החוזרת שלה הציבה אותי בעמדת התגוננות. ועד שהמערכות שלי ירגעו ויבינו שהכל בסדר, ושום דבר לא מאיים עלי, הרגש שלי משותק.

מנוטרלת ממאבקים בדמעות הקפואות, אני מקשיבה לאביגיל, מתבוננת בהשתקפות שנעה תוך כדי שירה.

בבואה של חיי. צופה מבחוץ, מנותקת.

*סקונדה קטנה- מרווח מוזיקלי של חצי טון.

תגובותיכן המחכימות כאן

[שירי 🙂]

פרק ל”ו כאן

בשורות טובות ישועות ונחמות לכל עמ”י.

[שירי 🙂]

@Tamarit קראתי את התגובה שלך בנשימה עצורה, מחכה (או שלא) לאבל שבטח יבוא…

מודה לך מאד על ההשקעה בתגובה כל כך מפורטת ומפרגנת. תודה,

אם הסיפור הזה יצא אי פעם לאור יהיה זה הרבה בזכות העידוד שלך.

למעשה, החלק הזה הוא המשך ישיר של תחילת הסיפור, פשוט נוצר בלגן בשרשור הקודם. אבל יש לציין שאת בהחלט בעניינים:). את כמובן מוזמנת לקרוא את הפרקים החסרים, כשנוח ומתאים לך.

לגבי מי שמלווה את הסיפור. ב”ה יש לי רקע בטיפול, עם נסיון רב מהחיים ומהשטח, וקרובת משפחה עזרה לי עם חלקים הקשורים לניתוח התנהגות. בנוסף אני לומדת את הנושאים בהם עוסק הסיפור כדי לתת תמונה אמינה, זה חשוב לי מאד.

מצטרפת לתפילה לגאולה שלימה בקרוב,

שבוע טוב

[שירי 🙂]

פרק ל”ה I נועה

החדר לא גדול, והעיצוב הנקי מרגיע את חלל החדר, וגם את שאריות המתח שלי. מתאים לי. אני סוקרת אותו במבט מהיר, ולא צריך יותר מזה. יש ארון בחדר, לבן ונמוך. אולי שם גנזה מרים חומרים וצבעים כשהפכה את הסטודיו שלה לחדר ניתוחים. בפינה השמאלית, עומדת כורסה דקת רגליים ומנורת אהיל גבוהה לצידה. אני תוהה לעצמי למי היא מיועדת אם בכלל.

מרים מכוונת אותי לשולחן מאורך ורחב הצמוד אל פינת החדר. מתקן דפים, עט בודד ובקבוק מים חבוש בערימת כוסות קטנה זה כל מה שיש עליו. אנחנו מתיישבות משני צידיו הנותרים.

“אז את מי אנחנו הולכות להכיר היום?” שואלת מרים לאחר שאני שולפת את הדפים ופורשת אותם לפני.

“את נועה”

מרים מושכת דף ומכינה את העט לפעולה: “תני לי את הרקע הידוע לך על נועה: גיל, תיאור כללי ונתוני משפחה”.

אני מאתרת את הדף המתאים ומסכמת מתוכו: “נועה, בת עשר וחצי, בכיתה ה’, נראית מתאים לגילה. היא אמצעית מבין 3 ילדים, אבא עוסק בנדל”ן, והאמא מוסרת הרצאות. הם עסוקים, אבל מאד קשובים לילדים, כך לפחות לפי מה שצוות המועדונית מתרשמים”. אין לי התרשמות משלי. נועה אמנם נראית טוב ביחס להרבה ילדות במועדונית, אבל זה לא יכול להעיד על המזון הרגשי שהיא מקבלת או לא.

“אז את צופה בה במסגרת המועדונית?” מבררת מרים בענייניות.

“כן. אחרי בית הספר היא משולבת במועדונית שלוש פעמים בשבוע, ולאחר מכן אם יש צורך- היא הולכת לסבתא שלה, עד שאחד מההורים אוסף אותה משם עם שאר הילדים, הביתה”. סבתא. אחים. מתנות. טוב שמרים לא שומעת את מחשבות הביניים שלי, אבל מפגש עם ילדים תמיד מחזיר אותי אל הילדה שהייתי, ומעורר תחושות וגעגוע למה שלא היה.

“נמשיך. מה עוד אנחנו צריכים לדעת כרקע?”

אני הופכת דף ומתמקדת בעובדות:”כשהיתה בת שבע, משפחתה עברה דירה, ונועה השתלבה בכיתה אחרת. מאותה תקופה, התחילו לשים לב לקושי שלה בהשתלבות עם החברות החדשות”. מסכנה קטנה.

“מי שם לב?” שואלת מרים וממקדת אותי.

” המורה. למועדונית היא נכנסה רק בשנה שעברה”.

“טוב” מסכמת מרים: “אז כאן אנחנו מגיעות לתיאור ההתנהגות. שימי לב שירי, שמאד חשוב לתאר רק את העובדות הידועות, ללא פרשנות או התרשמות אישית” היא מחכה לאישורי ואז מבקשת: “תארי את ההתנהגות הנצפית כפי שהיא באה לידי ביטוי כרגע”.

אני מלחלחת שפתיים וממשיכה: “נועה לא מוכנה לעמוד מול הכיתה ולבצע משהו, ולא משנה מה. זה יכול להיות עניית תשובה, משחק בתורנות, הצגה של משהו שהכינה. כל סיטואציה כזאת מכניסה אותה לחרדה”.

“איך נראית החרדה שלה?” שואלת מרים תוך כדי שהיא רושמת על הדף שלפניה שורות קצרות.

“היא קופאת, לא זזה ולא מגיבה. עד שעוברים הלאה. לפעמים כשהיא מזהה שהתור מתקרב אליה או שעלולים לפנות אליה, היא קמה ויוצאת מהכיתה”

“בואי נשים סוגריים על המילים ‘מזהה שהתור מתקרב אליה או שעלולים וכו’ כי זאת לא עובדה, אלא הסקת מסקנות של הצוות.” מעירה מרים בעדינות ונותנת גם אלטרנטיבה:” בואי נגיד ככה: בפעילות הדורשת השתתפות ועמידה מול כולן, היא לפעמים קמה ויוצאת מהכיתה. נצטרך לכמת את ההתנהגות ולהבין מה זה אומר ‘לפעמים'”.
היא רושמת שורה קצרה על הדף שלפניה ושואלת: “האם גם בבית הספר היא קמה ויוצאת מהכיתה?”.

אני לא יודעת, וזה גם מה שאני אומרת. את כל הדיווחים קיבלתי ישירות מהצוות, הגיוני שחסרים פרטים. אני כאן בשביל לקבל הכוונה ולהבין מה חשוב ועל מה אפשר לוותר. וזה מה שאכן קורה: “תרשמי לך-לברר את הנקודה הזו. הרי הניתוח שלנו צריך למפות באופן מדויק עד כמה שניתן את ההתנהגות וכל מה שקשור אליה. בואי נבין את זה עוד קצת. כשנועה יוצאת מהכיתה היא נוקטת בהתנהגות הימנעות. אם היציאה מהכיתה אכן גורמת לה להקלה, עלול להיווצר כאן חיזוק שלילי, מה שיעודד אותה להמשיך ולהימנע במקום למצוא את הפתרון האמיתי. לכן חשוב לנו לדעת מהי התדירות וגם באילו סיטואציות היא בוחרת בהימנעות, ואם כן, המצב בכיתה הוא משמעותי מאד.” אני מהנהנת ומודה לה על הדיוק וההסבר הבהיר.

מרים מחייכת ומבקשת: “תארי לי את התצפיות שערכת”.

קבוצת דפים נוספת מול עיני: “צפיתי במפגש סיפור, בסדנה להכנת מדבקות חלון, ובמשחק חופשי”

“נהדר. ספרי לי מה ראית” מרים קשובה והרוגע שלה משפיע עלי: “המדריכה סיפרה סיפור, ובשלב מסוים מדריכה נוספת חילקה דמויות מצוירות על טבעת אותן אפשר להשחיל על אצבע. נועה לא לקחה בובה, אפילו שכל הבנות ביצעו את …”

“רגע, שירי” עוצרת אותי מרים: ” שימי לב שזאת פרשנות. את סוברת שהיא לא לקחה את הבובה כי היא חששה שהבנות יציגו בתורנות ומתי שהוא היא תצטרך לעמוד במרכז כמו כולן. יתכן מאד שאת צודקת, אבל זאת לא עובדה שאנחנו יודעות”.

נכון. צודקת. אני מחייכת, ומתקנת את עצמי: “נועה לא לקחה בובה וישבה בידיים שלובות עד לסוף הפעילות”.

“טוב!” משבחת מרים ומבררת: “האם מישהו שידל אותה לקחת בכל אופן או להשתתף? האם הגיבו על ההימנעות שלה?”

“לא”

“אנחנו צריכות לברר מול המורה, כמובן אם זה אפשרי אחרי קבלת אישור ההורים לכך, באילו דרכים מנסה הסביבה להניע את נועה לשיתוף פעולה, אם בכלל. יתכן שמתחשבים בה, מגוננים עליה, מאפשרים לה לבחור כרצונה, אולי יש לחברות חלק בביסוס ההתנהגות באיזשהו אופן. יש עוד מה לבדוק. אם היינו צריכות להכין תוכנית התערבות, לא היינו יכולות לוותר בשום אופן על השלב הזה. את מבינה, שירי?” מבינה. מבינה הרבה דברים חדשים, ויש לי הרבה על מה לחשוב בכל מישור.

אני מסכמת בקול ובכתב את הנקודות שעלי לברר, ולאחר שסקרנו גם את הסיטואציות האחרות, והבנתי היטב מהן המשימות שלי לשבוע הקרוב, נקבעה גם פגישה נוספת.

יצאתי אל הרחוב החשוך והקר מעבירה במחשבתי את הפגישה המיוחדת הזו. צעדתי ברחובות הריקים, נזכרת בסבב ההיכרות שערכה לוי-פדר בשיעור הראשון. בין השאר היא בקשה שנשתף מה מביא כל אחת מאיתנו ללמוד את המקצוע. רוב הבנות סיפרו על תפקידים חינוכיים במישורים שונים בחינוך הרגיל והמיוחד. אני הייתי כמעט היחידה שעוסקת בתחום אחר לגמרי.

אי אפשר להגיד שלא הגעתי עם רקע או ידע מתאים. חוץ מלימודי הוראה מתקנת אי אז בשנות הסמינר, עד לפני שלוש שנים ליוויתי כסייעת צמודה את הודיה. יום יום ישבתי איתה בכיתה, מסייעת לה להשתלב על אף הסי.פי שכבל את רגליה ושריריה והעניק לה גם התמודדיות בריאותיות. אבל אז שינתה הקורונה את המצב, והושיבה אותי במערכת העיתון עד עצם היום הזה.

אז מה הניע אותי ללמוד תחום חדש שאינו קשור בכלום לעיסוק שלי בשלב זה של חיי?

מורכב. היתה התשובה השטחית שסיפרה על הגיל הזה שדוחף לעשות שינויים והסבת מקצוע. היתה תוספת על התעניינות בתחום המתפתח יחד עם הרצון התמידי ללמוד. אבל היתה תשובה שלא נאמרה ובקושי הסכמתי לומר אותה במחשבתי.

רציתי להבין את עצמי. להכיר אותי ואת הבחירות שלי ולעזור לי להרגיש טוב יותר, ובמיוחד אחרי חוויה מאד מסוימת שהפילה אותי לתהומות שלא הכרתי. זה היה הגרעין והיסוד. ואני יודעת שבגללם אני בוחרת להישאר כאן ולסיים את השנה למרות שאין לי ספק שמי שישמע על הבחירה שלי ירים שתי גבות ואפילו יתפלא בקול על האמא שמסוגלת לתת לים להפריד בינה ובין משפחתה ליותר מלילה אחד.

אני חייבת את זה לעצמי. ואני מתפללת להשיג את המטרות שלי בזמן הקצר שיש לי. התפילה שלי נואשת ומייללת, אבל אני כבר רואה אור. מרים.

אני מקווה שאני צודקת בבחירה ובהרגשה שלי,

אין לי כוח ליפול שוב.

אשמח לתגובותיכן כאן.

[שירי 🙂]

פרק חדש כאן.

קצת ארוך…

[שירי 🙂]

פרק ל”ד כאן

תהנו!😘

[שירי 🙂]

פרק ל”ד

חשבתי שהרגשת הקלילות שליוותה אותי במשך כל הבוקר תמשיך ככה. אז חשבתי.

במציאות, נדחפו עוד ועוד משימות לטיפול, מזכירות את עצמן בלי מנוחה, ובלי סדר. על ראש הרשימה התחרו כמה משימות משמעותיות: אני צריכה להתחיל בהקדם את העבודה המעשית, למצוא יחידה בשבילי לשכירות קצרה, להתחיל לארוז ולטפל בשינוע של כל מה שצריך להוביל אל העבר השני של הים התיכון, כל שורה כזאת כוללת בתוכה עוד עשרות משימות קטנות של תכנון, ארגון וטלפונים בלי סוף.

רשימות תמיד עזרו לי לרוקן את הראש ולארגן אותו, וזה מה שעשיתי גם עכשיו. בערב, תכננתי לבדוק עם יחיאל איך לחלק את העבודה בינינו ובין כל מי שמעוניין להושיט יד ולעזור.

אבל בינתיים, יצרתי קשר עם מרים. כך היה כתוב בפתק שנתנה לי המזכירה, בצירוף מספר טלפון. בשיחה הקצרה הנחתה אותי מרים למצוא מקום בו אוכל לצפות בילדים ולמלא שאלוני תצפית, אותם ננתח יחד במפגשים השבועיים שלנו.

בשארית היום שברתי את הראש על מי אוכל לתצפת ולקבל מידע באופן חוקי ומקובל, למרות שלא תיבנה תוכנית התערבות בשלב הזה. יחיאל הוא זה שהציע לי לפנות למועדונית בה אני מתנדבת.

זאת היתה הברקה. התאים לי גם מבחינת שגרת העבודה, ההיכרות עם הצוות, ההורים וכללי האתיקה של המקום. כך שלאחר שבוע כבר יכולתי להיפגש עם מרים כדי לנתח את השאלונים שמלאתי על נעמה.

אמנם רציתי לחסוך נסיעה לירושלים ולתזמן את הפגישה לפני השיעור, כי לא רציתי לעזוב את הילדים יום נוסף, אבל למרים לא הסתדרו השעה והיום, אז לא היתה ברירה. וכך נגסה הפגישה השבועית עוד נתח מהזמן הקצר שלי איתם.

בעצם… חשבתי על רעיון, אבל הוא יצטרך לחכות לפעם הבאה.

שלוש שורות חדשות נוספו לרשימה שלי.

בשעת צהרים מאוחרת, מצאתי את עצמי בירושלים, פוסעת לכיוון ביתה של מרים.

עד שעמדתי בפתח החצר לא הבנתי ולא קישרתי דבר. אבל פתאום, ברגע אחד הזיכרון חבט בי.

חצר ירוקה, פראית. בור מים מרושת שהתחדש במבנה אבן אלגנטי, וסטודיו שכבר לא ניתן היה להבחין בצבע קירותיו, וכעת היה מכוסה כליל בצמח מטפס בעל ענפים ארוכים וסבוכים. רציתי לסגת.

איך זכרונות יכולים למחוק ברגע אחד שנים של עבודה ובגרות! כל כך אבסורדי, אבל אני עדיין חוששת מהילדה ההיא על הספה. אני פוסעת לאט על השביל ומזכירה לעצמי את השנים שחלפו. אם לא קפא הזמן בעבורה, היא אמורה לנהל כעת בית אחר ולהתנהג קצת אחרת לאורחותיה.

אבל לא רק זה מה שמעסיק אותי שניה לפני שאני נוקשת על הדלת. הגעתי להדרכה בקשר לתצפיות שערכתי, ובעצם אני הולכת לפגוש את חברתה של אמא… היא תצטרך לדעת מי אני לפני הכל, ולהחליט איך להמשיך.

דלת כהה לפני. שום דבר לא השתנה, אפילו לא השלט שעליו. אני נוקשת, מוכנה להתמודד עם מה שלא יהיה.

בניגוד אלי, שלמרות שתי השיחות שניהלנו לא זיהיתי את הקול שלה, היא זכרה אותי, ומיד. כנראה לא השתנתי הרבה מאז החתונה שלי, וכנראה שהייתי טרודה מידי אם לא הדליקה לי השיחה המקדימה איתה אילו שהם תאי זיכרון. באופן רגיל, אני מזהה גם קולות ששמעתי פעם אחת, אם היו משמעותיים בשבילי. או שאולי באותה פעם בודדה ששמעתי אותה ובברור ולא תחת מיסוך של מוזיקה הולמת וריקודים, רק קולה של בתיה העסיק אותי?

“שירי, אוי שירי” היא אוחזת בי ולא מרפה:”כל כך הרבה שנים חלפו, כל כך הרבה עברנו. ואיך ה’ מגלגל כל דבר בזמן ובמקום הנכון!” היא נכנסת פנימה ומובילה אותי אחריה:”בואי, הכנסי. אין כאן אף אחד. עד השעה שבע, את שלי” אני מחייכת. חם לי, ונעים. ולמרות זאת, אני מעיפה מבט אל הספה. היא ריקה כמובן.

הסלון השתנה לגמרי. הריהוט, הגוונים שהפכו לכהים וגם כוורת ספרים עמוסה ומגרה, שעמדה כעת בין שני החלונות המאורכים.

“נשתה משהו שירי, אשמח לשוחח איתך לפני שנתחיל. ולאחר מכן נשוחח על התצפיות בקליניקה, בסדר?”

“קליניקה?” אני תוהה :”כשהייתי כאן קראת לחדר שלך סטודיו, לא?”

“נכון… את זוכרת נכון. באמת הוא היה בתחילה סטודיו לאומנות. אבל אז בעקבות כמה שינויים נכנסתי לתחום האבחון ולאחר מכן ניתוח התנהגות, ומאז הכל היסטוריה”.

היא יושבת מולי. ביננו מגש עם מים קרים, פרות וגם עוגיות. אני לוקחת מים.

“ספרי לי על המשפחה שלך, שירי. איפה את היום?” עיניה בהירות, פניה רחבות יותר ממה שזכרתי, והשנים הוסיפו לה רוך, וקמטים. מקווה שאלו האחרונים קשורים רק לגיל ולא למשהו אחר.

אני מספרת לה על המשפחה, הילדים, העבודה. היא שואלת גם על אמא, על השנים שעברנו יחד, על התחושות והפרידה.

ואז אני נזכרת. “את זוכרת את הבחורה שהתגוררה אצלנו כשהייתי ילדה? אמא סיפרה לך עליה?” מרים מביטה בי, מצמצמת עיניים:”אני חושבת שאני זוכרת משהו…” היא אומרת לאט. “בחורה מצרפת? שהגיעה לארץ ללמוד בסמינר, נכון?”

“כן..” אני אומרת ותולה בה עיניים: “את… אולי יודעת מה… קרה לה, איפה היא?”

“מה פירוש?” מההבעה הכנה שלה אני מבינה שהיא באמת לא יודעת, אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לסגת. אני מספרת על הפרידה הפתאומית, על התשובות שלא קיבלתי. על עליית הגג השותקת. רגעים ארוכים היא חושבת. גבותיה המכווצות מספרות לי על המאמץ לקבץ רסיסים של אמירות משיחותיה עם אמא. ולבסוף היא אומרת: “אני לא זוכרת שאמא דיברה על זה, שירי. לא זכורה לי שום שיחה שבה אמא הזכירה את העובדה שהיא עזבה או שקרה לה משהו… למען האמת, אני חשבתי תמיד שהיא הגיעה רק בשביל ללמוד בסמינר, ואז חזרה לצרפת “. יש התנצלות קלה בקולה: ” אבל את אומרת שהיה כאן משהו אחר…” היא מביטה בי ארוכות.

אין לי מה להוסיף אז אני שותקת.

“אני מניחה שזה היה סיפור עצוב אם אחרי כל כך הרבה שנים את עדיין מחפשת אותה… ואם היא נמצאת בלבך, זה רק אומר שהיא היתה משמעותית ומיוחדת עבורך”. אני משפילה עיניים. כואב לי.

אנחנו שותקות זמן מה ולבסוף אני שואלת: “האם זה תמיד ככה? אם דמות מסוימת חקוקה בי, זה לא יכול להיות תוצר של טראומה שחרטה סימנים בנפש?”

“זה מה שהיה??” היא מזדעדעת. “לא, לא. חלילה. כל מה שאמרת היה נכון לגבי רשל, אבל נכון גם לגבי דמות אחרת שכל מה שהיה איתה צרוב בי ומלווה אותי מסיבות הפוכות לגמרי”.

היא שותקת, חושבת ומביטה בי לסרוגין. “אני חושבת שיהיה לנו מאד מעניין ביחד, שירי. יש הרבה במה לדון. אבל עכשיו בואי נעבור לקליניקה, ונעבוד על החומרים שהבאת. מוכנה?”

מוכנה. מספיק כבד גם ככה.

אשמח לתגובות הארות ולכל מה שיש לכן לומר. כאן

[שירי 🙂]

תודה רעות,

למילים שלך יש כוח כמו אלו של חברה ותיקה… מודה לך על כל אחת מהן!

[שירי 🙂]

רבקי יקרה

משמח ומרגש לקרוא.

תודה על העידוד, מקווה שהסיפור יעשה את תפקידו, ומי יודע? אולי אי פעם יצא לאור.

אחרי הכל גם אני צריכה אומץ:)

[שירי 🙂]

תודה נעה🧡

בפרק מוזכר פעמיים הצורך שלה באומץ. הדבר הראשון הוא לדבר על המקרה
שהיא לא רוצה לפתוח עדיין…

אני גם רוצה להגיע לחלק המרכזי , משתדלת לכתוב רק מה שהכרחי להבנת הרצף.

[שירי 🙂]

ברוכה הבאה:)

להבין דקויות זו גם אמנות, תודה על המשוב.

האם את מקבלת התראות מקהילות שהצטרפת אליהם? אם כן תוכלי לעקוב דרך ההודעות.

בעז”ה עד מוצ”ש יעלה פרק חדש.

[שירי 🙂]

תודה נועה, מעריכה.

[שירי 🙂]

תודה נועה! משמחת אותי עם התגובות המתוקות האלו:)

עכשיו שמתי לב שלא הגבתי לתגובה הקודמת שלך, מתנצלת.

אבל תדעי שאני קוראת כל מילה, תמיד.

[שירי 🙂]

זה מכוון. הסיפור ידון בבאג הזה בהמשך בעז”ה.

[שירי 🙂]

מרים אמרה לשירי שאם רשל נמצאת בליבה כל כך הרבה זמן, זה כנראה סימן שהיא משמעותית ומיוחדת עבורה.

ואז שירי שואלת האם כל דמות שנחקקה בלב היא משמעותית ומיוחדת גם אם היא גרמה לטראומה ופגיעה.

יותר מובן?

לגבי רשל, עכשיו אני בדילמה מה לענות…

צודקת שבאופן רגיל היא לא אמורה להיפתח מהר, רק שכעת היא במצב שבו היא מתחילה לחפש תשובות ודרכים לעזור לעצמה. מחשבות שונות לגבי התהליך הזה מפוזרות בין הפרקים.

חוץ מזה, היא שאלה שאלה כללית, עדיין לא דברה על עצמה, וזה לאחר שהן שוחחו כבר קודם.

[שירי 🙂]

כמו תמיד התגובות שלך מחכימות ומדייקות. אז תודה גדולה על זה!

את צודקת שאין בעיה אתית בכך שהיא תדריך אותה למרות ההכרות, ובכל אופן הכנסתי את זה כאפשרות.

לגבי ההכרות עם מרים- באמת יתכן שכדאי להדגיש בפרק ההוא את מהות הקשר בין מרים לאמא של שירי,

או אפילו באחד הפרקים הבאים.

לגבי המשפט שהדגשת- שירי ראתה אותה רק פעמיים. באותו ביקור (פרק כ”ו) ובחתונה שלה.

ובהנחה שבחתונה לא באמת אפשר לשמוע אחת את השניה, נשאר לנו רק המפגש הראשון שהיה כל כך רחוק,

ושירי לא זכרה את קולה מאז.

אני חושבת שזה כן הגיוני שמפגש עם בת של חברה טובה שכבר לא בעולם, מרגש אותה במידה כזאת.

אשמח לשמוע עוד דעות לגבי זה.

תודה רעות, ולכל מי שטורחת לכתוב, להחמיא ולדייק אותי. אין עליכן.

[שירי 🙂]

תודה על ההערה! צודקות מאה אחוז.

אני מתקנת במקור.

[שירי 🙂]

שירי אמרה אותו. היא מתכוונת לדמות שאנחנו עדיין לא מכירות, ונכיר בקרוב.

[שירי 🙂]

חחחח תודה!

הלוואי והיה קל לכתוב, לפחות בקצב המחשבות והתכנונים.

אני אשתדל להריץ בחופש כמה שאוכל בעז”ה.

[שירי 🙂]

תודה שולי🧡

[שירי 🙂]

וואו, תודה!

אני מניחה שאם אותן נקודות עולות בתגובות זה אומר שהן דומיננטיות.

ממש משמח אותי לשמוע שנוצר חיבור והמילים עושות את העבודה שלהן. תודה ה’.

מוזמנת לקרוא את הפרק החדש. איזה תזמון, מרים 😉

ואת יכולה לנחש בקול מה קרה עם רשל, מעניין לשמוע:)