אומנות הבמה והפקות תוכן שירי 🙂
אומנות הבמה והפקות תוכןתגובות הפורום שנוצרו
-
אני רוצה להריץ כמה פרקים, כדי להגיע לחלק המרכזי של הסיפור בהקדם.
אשתדל בכל אופן… לוקח לי שעות לכתוב 😔
פרק ל”ג כאן
-
פרק ל”ג
יחיאל הציע לי להתחיל מרבקוש. הוא ביקש גם להקל מעלי ולשוחח בעצמו עם הילדים. אבל אני חשבתי שנכון יותר לשוחח איתה בנפרד ובעצמי, ואז עם כולם יחד כמו שכתוב בכל הספרים.
באותה שעת צהריים מוקדמת הבנים עדיין לא חזרו מלימודיהם, חוץ מרבקוש שהיתה כעת עסוקה בעיצוב תמונה קטנה מחרוזי גיהוץ. התיישבתי לידה מתעניינת ביצירה, ומעודדת את עצמי לתפוס כל הזדמנות ולסיים את השיחה הזו כבר עכשיו והכי טוב שאפשר.
“מי יקבל את התמונה הזאת, בובה?” שאלתי אותה, מתבוננת באצבעות העדינות הבוררות את החרוזים, ממיינות לצבעים. על הלוח הקטן נחו כעת כמה חרוזים אדומים במבנה המזכיר גג.
“אההמ.. אני אחשוב, אמא” היא מרימה עיניים ומחייכת.
לקחתי נשימה ודחפתי את המילים החוצה: “את זוכרת שסבא וסבתא טסו לצרפת והם גרים שם עכשיו, נכון?”
הבכורה שלי מהנהנת, נוטלת חרוז ומחפשת לו מקום.
“את יודעת שהם מאד מתגעגעים אליך ולכולם…” אני אומרת ומנסה להעיר את הקול חסר הגוון שלי. היא נעצרת ומרימה אלי עיני דבש עגולות:” גם אני! המון זמן לא ראיתי את סבתא ובקושי דיברתי איתה בטלפון. מתי הם חוזרים, אמא?” היא כל כך אוהבת את חמותי, הסבתא היחידה שלה, כמעט כמוני.
“הם לא יכולים לחזור מתוקה. סבא קיבל תפקיד חשוב, והם צריכים להישאר שם” אכזבה על פניה. אני איתה, לגמרי.
“אבל הם מתגעגעים. אז מה עושים ריקוש, מה את אומרת? ” אני שואלת שוב.
היא משעינה סנטר עגול על כף ידה, חושבת.
“כמה את רוצה לראות את סבא וסבתא?” אני מנסה להזיז אותה לנקודה שבחרתי. היא מזדקפת, מופתעת:”הם יבואו לבקר??”
“לא מתוקה” אני מנענעת ראש:” כבר אמרנו שהם לא יכולים לחזור, אבל אנחנו כן יכולים. לטוס אליהם” היא נעמדת, עוברת לצידי ומציצה לתוך עיני: “באמת אמא? נטוס אליהם? במטוס?” עיניה מבריקות בסקרנות ילדותית.
“כן, דבש” אני מלטפת את פניה הרכות: “נטוס כולנו במטוס ואפילו נישאר שם עד שסבתא תגמור להתגעגע” נשימה עמוקה: “אנחנו נישאר לגור שם” היא מביטה בי ברצינות. גבותיה הכהות מכווצות מעל עיניה.
“את לא נראית מרוצה רבקושקושה” אני מחייכת ואוחזת בידה, מרגישה את הדופק הילדי המהיר. יש לה תשובה מוכנה לקטנטונת הזו: “כי את לא נראית מרוצה, אמא. נכון?” המבט הממושך שלה צורב אותי, אבל אני לא יכולה להרפות.
“את מרגישה נכון. יש כמה דברים שמפריעים לי לשמוח עד הסוף ולכן אני לא נראית כל כך מאושרת, אפילו שמאד מעניין אותי להכיר מקומות חדשים. את יודעת שכשהייתי בגילך חלמתי לטוס לצרפת?” היא מחייכת ופניה מתיישרות בהקלה. “אני גם דואגת שלכולנו יהיה טוב שם, ולכן יש עוד הרבה עניינים שאבא ואני צריכים לסדר לפני שאנחנו עוברים לשם” היא מהנהנת, מבינה ומבטיחה את עזרתה.
אבל יש עוד נקודה שתקועה לי בגרון. אני חייבת. לא, אני רוצה לשחרר גם אותה.
“ו…אני רוצה לספר לך מה הכי מפריע לי לשמוח עכשיו”. אני מושיבה אותה על ברכי, קרוב ללב.
” מכל מיני סיבות אנחנו צריכים לטוס באמצע השנה. אבל הבעיה היא שאת הלימודים שלי, כן חשוב שאסיים” היא מקשיבה, מנסה להבין מה אני רוצה לומר: “מהסיבה הזאת, אני אצטרך לצערי לחזור לכאן אחרי החג, בזמן שאתם תישארו עם אבא וסבא וסבתא בצרפת.” אני שותקת, נותנת לה לעכל. היא עדיין מביטה בי, והמבט הרציני הזה מזכיר לי את עצמי. אני מחייכת, מנסה בכל אופן.
“אבל איך תהיי כאן לבד? לא תהיי עצובה?” היא מפתיעה אותי ומקבלת קימוט על המחשבה האמפתית הזו: “את יודעת על מי אמא חושבת כל היום רבקוש?” היא משתחררת מהחיבוק ומביטה בי, קשובה:” על הילדים שלה. אמא הכי רוצה שלילדים שלה יהיה שמח וטוב. כשטוב להם, טוב גם לה. וככה גם אני, מתוקה” היא מחייכת. “סבתא תדאג לכם כל הזמן ביחד עם סבא ואבא. ואנחנו נדבר בעזרת ה’ בכל יום בטלפון” היא מהנהנת. “ואם חס ושלום יהיה קשה מידי לכם או לי- בלי נדר אעזוב הכל ואחזור אליכם. טוב? ” קשה לה. אני רואה את המחשבות המבולבלות על פניה.
אני מושכת דף ועט:”בואי נכתוב מה הולך להיות” רבקוש נעמדת לצידי, מביטה בידי הרושמת:
שבט- אדר- מתארגנים לנסיעה. אורזים מה שצריך.
ניסן- טסים לסבא וסבתא לחג ומכירים את המקום החדש
ר”ח אייר- אמא חוזרת לסיים ללמוד ולטפל בכל מיני דברים חשובים אחרים
סוף סיוון- אמא חוזרת ונשארים ביחד לת…
פתאום היא רצה ויוצאת מהחדר, ולפני שאני מספיקה לדאוג, היא חוזרת עם לוח שנה: “כמה זמן זה הלימודים שלך, אמא?” היא שואלת מגישה לי אותו. אנחנו מדפדפות יחד, סופרות שבועות, מסמנות סימונים. היא שואלת, דואגת, מציפה קשיים. ואני מאושרת עם כל חלק שמצליח להיכנס בשלום לפאזל שהיא מרכיבה כעת.
ומעבר לכל, אני מרגישה שהשיחה הזו היתה חשובה גם לי באותה מידה.
מאוחר יותר באותו ערב, אחרי הצפת שאלות, קריאות התרגשות ותכנוני תכנונים של אלי וחיים, אני יושבת איתם בחדרם, עטופים ומכורבלים בשמיכות. רבקוש בוהה בתקרה בדיוק כפי שהייתי עושה אני עם מחשבות דורשות ריכוז. אני מלטפת את המצח הגבוה. “תזכרי שאני כאן בובה. לכל שאלה יש מקום” היא מהנהנת, מחייכת אלי, עוצמת עיניים ומתהפכת על צידה. שתי דקות אחר כך, נשימות רכות ממלאות את החדר. אני מתנשמת בהקלה, הולכת לסמן וי ענק על אחת המשימות הכבדות ברשימה שלי.
למחרת אני מוצאת את היצירה הקטנה של רבקוש בתיק שלי, דף לבן עוטף אותו ומסביר: “חשבתי למי לתת את התמונה היפה. לך אמא. שתזכרי שאני אוהבת אותך וכדי שלא תהיי עצובה לבד.”
התבוננתי בחרוזים הקטנים שנמסו מחום המגהץ והפכו למשטח אחד. חשבתי על החום שמחבר אותנו זו לזו. על המשפחה שקיבלתי בחסד ומקיפה אותי באכפתיות. הבטחתי לשמור על זה גם במחיר הפרטיות שכל כך חשובה לי.
יחיאל כבר סיפר לי שהוא דואג שאבחר להישאר לבד בשבתות ביחידה הקטנה שנשכור בשבילי. הוא הזהיר אותי בחיוך שאם אלו התוכניות שלי, אז הוא מושך את הסכמתו למהלך: “את יכולה לבחור איפה יהיה לך הכי נוח. אבל שבת לבד- זו לא אופציה”. הוא צודק. באופן רגיל זאת תהיה הבחירה הראשונה שלי, אבל זה לא מה שיהיה טוב עבורי. אני בוחרת משפחה.
בדרך לעבודה, ובלב קל הרבה יותר, המחווה המחממת של בתי נותנת לי רעיון שיעשה לכולנו טוב.
אשמח לתגובות כאן.
-
פרק ל”ב כאן. בהנאה!
-
פרק ל”ב
בדרך לכיתה, אני עוצרת במשרד. אביגיל עומדת שני צעדים מאחורי, נותנת לי להסביר את עצמי בצורה קצת יותר מפורטת משהייתי מאפשרת לעצמי אם היא היתה עומדת לידי ומקשיבה. עדיין לא סיפרתי לה שלימודי המוזיקה שלה הולכים להפסיק בקרוב, ובעצם, חוץ מצוות המכון איתו שוחחתי בשבוע שעבר, והמשפחה שכמובן מעורבת ומגישה עזרה בכל דבר אפשרי, אף אחד לא קיבל עדכון על המעבר הצפוי. זה הגיוני ומסתדר היטב עם הקושי האישי שלי להשלים עם מה שנכפה עלי, עלינו, ושמקשה עלי גם לשוחח על כך עם הילדים.
אני מתארת למזכירה את שרשרת הטלפונים, ומבקשת להתקדם וליצור קשר עם המדריכה שלי. הזמן מתאחר, והמזכירה לא יודעת אצל מי לשבץ אותי. אני מציעה לה שאחזור שוב בהפסקה, מה שיתן לה עוד קצת זמן לברר בשבילי את הנקודה הזו.
“אם את כבר כאן, בואי תני לי שוב את הטלפון והכתובת שלך. וגם את–” היא קוראת לאביגיל “בואי נבדוק שהכל מעודכן” אני מהססת כשאני מדקלמת את הכתובת הנוכחית שלי. הרי תכף היא משתנה. שוב אני מגלה את התקווה שכל הבלגן הזה יהיה רק חלום עם סוף טוב. ובקרוב.
אנו פונות לחזור אל הכיתה. אביגיל מזמזמת את השיר שכנראה עדיין מהדהד באזניה. “איזה כיף זה שאת יכולה ככה ללוות את עצמך, את המשפחה. לשיר ביחד, זו חוויה מדהימה, לא? הלוואי שאגיע לזה יום אחד ” אני מסכימה איתה. עם כל חלק במשפט שלה. לא מתקנת אותה על כך שזה ממש לא מה שקורה אצלי . לא לפעמים ולא בכלל. לא נגעתי בקלידים תקופה ארוכה מאד, מאז התקופה הקצרה ההיא, לפני שנה. ומסיבה זו אני לא מאומנת, וגם לא נמשכת אליהם יותר, כפי שטבעי היה שיקרה.
אז אני רק מהנהנת לה ולא אומרת דבר.
רחלה מגיעה יחד עם המורה, ואחרי שלום חם הכיתה צוללת לתוך השיעור, ואני- לתוך המחשבות. עכשיו יותר מתמיד אני מרגישה כמה אני מפסידה בגלל צורת החיים הנמנעת שלי. כאילו כל החוויות עוברות לידי, ולא ממש נוגעות בי ובטח שלא חודרות לתוכי. אני מנסה לחשוב מהי הסיבה לבחירה הזאת שלי, לשמור על מרחק לכאורה בטוח מכל דבר מרגש או מציף. ממה אני מפחדת כל כך, אם האנשים המשוחררים שמסביבי נראים פשוט… משוחררים. הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים בלי מחסום בלתי נראה שלא מאפשר להם לחצות את הגבול שהנפש הציבה בלי להסביר ובלי להודיע. אני רוצה גם! לרקוד בחתונות, לשיר עם אביגיל, להשתולל עם הילדים, לשוחח בטלפון, לשתף מחשבות, לפרוק כל דבר עד הסוף. כל כך הרבה דברים אני לא! מה חוסם אותי? מה חסם אותי כל חיי מלהיות אני?
אין לי שום תשובה.
זו לא הפעם הראשונה ששאלתי למה. בכל מפגש משפחתי או חברתי, כשהייתי עומדת בצד, מתחבאת בהצלחה מאחורי כל אלו החותרים למרכז ולבמה, הייתי שואלת איפה אני בעולם. ואיך זה יתכן שכל מי שאני מכירה שמח עם כל התעניינות והזדמנות לדבר על עצמו, לשתף ולספר על חייו ולזכור גם להתעניין באכפתיות בשני. למה זה כל כך רחוק ממני?
אני מתבוננת ברחלה. היא כל כך עירנית, שותפה, מתברגת בקלות בכל דיון ונותנת מעצמה בלי סוף. היא פשוט חיה! אומרים שאדם מנצל אחוזים קטנים מהיכולת הכללית של תאי המוח שלו. אז אני חיה על מינימום. טיפת אנרגיה. קמצוץ רגש. שבריר חוויה. אפס סיפוק. המשפחה היא הדבר הכמעט יחיד שמתחזק את היכולת שלי לתקשר.
לפעמים אני מרחמת עליהם שאני היא זו שהוצבתי במקום הזה, בחייהם. להיות רעיה ואמא שלהם כשבעצם רוב חיי מתנהלים בפנים, כל כך עמוק שאין כמעט לאף אחד גישה לשם.
אני מתפללת בלי להזיז שפתיים, מבקשת עזרה. מבקשת יד שתמשוך אותי החוצה, עד שאוכל להיות מה שאני מסוגלת להיות. אני סוף סוף רוצה משהו. אבל רצון לא מספיק. צריך לעבוד ולעבור דרך, לטפס בסולם לא ידוע ולעלות מתוך בור עמוק. איך?
אין לי תשובה.
אני מציצה בשעון. מחצית מהשיעור חלף, ואין לי מושג מה דובר בו. כולן מסכמות ואני בתנוחת חשיבה מול שורות ריקות. רחלה שקועה אף היא בכתיבה, נותנת לי לחזור להקשבה או בעצם להתחיל אותה בקצב שלי.
אבל בסופו של דבר הייתי צריכה להבין ששום דבר לא חומק ממנה.
“על מה את חושבת כל כך הרבה, שירי? אם הייתי יכולה הייתי מצלמת אותך. זה מרתק.” אני צוחקת: “נס שאת לא יכולה באמת. וכנראה זה מה שטוב… שאפשר לחשוב בשקט בלי להסגיר שום דבר”
“סודות צבאיים יש לך. הא?” אני נאנחת. “הלוואי ויכולתי לשחרר אותם לחופשי, רחלה. אני חושבת שאת כתובת מצוינת לדון איתך במה שמעסיק אותי כרגע. אבל אני חייבת לרוץ למשרד לסדר משהו” זה לא תירוץ. באמת.
“נלך ביחד?” אני מושכת כתף. שתבוא.
המזכירה שמחה לראות אותי, וזה אומר שיש לה תשובה בשבילי. היא מגישה לי פתק קטן עם שם וטלפון, מעודדת אותי ליצור קשר בהקדם.
“קצר” אומרת רחלה כשאנו פונות לחזור. “קדימה שירי, מה מציק לך היום? נראה שכל העולם יושב על הראש שלך! דברי” אני חושבת מאיפה להתחיל, ומחליטה להיות כנה: “מאז שהכרתי אותך, לפני… חודשיים בערך, את דגם בשבילי לאדם משוחרר וחי. שום דבר, בכל אופן מהמבט שלי, לא יעכב אותך מלהיות את.” רחלה שותקת, מקשיבה מעבר למילים: “תודה ” היא מושכת את המילה לאט, כאילו מנסה להבין עמוק יותר לאן אני חותרת: “אבל אני זו אני. לא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להיות כזו. רוצה להיכנס לכיתה הזאת? היא נראית ריקה” אנחנו נכנסות. “צודקת, אבל איך נוצר המרחק האדיר הזה בינינו, רחלה. בכנות. אני לא מכירה עוד מישהי כמוני. לא בעבר ולא בהווה” היא מביטה בי ברוך, מקשיבה, מה שמעודד אותי להוסיף:” אני מוקפת גדרות, רחלה.”
” והשאלה הזאת מעסיקה אותך. לאחרונה” היא אומרת ונראית מהורהרת. אני לא צריכה לענות.
“בהנחה שאת מבינה שאת לא אמורה להיות מישהי אחרת, שירי, אני מנסה לחשוב איתך איך לקרוא את עצמך נכון. ואני חושבת שהתשובה נמצאת אצלך. כמו אצל כל אחד, יש נתוני אופי, סביבה ותרבות וחוויות שצברת במשך השנים. כל דבר כזה משמעותי מאד בתהליך שעיצב אותך להיות מי שאת. מסכימה איתי?”
“ברור” אני אומרת. “אבל מעבר לזה, יש נקודת בחירה שתמיד לוקחת אותי פנימה. אני לא מכירה את עצמי מתנהגת אחרת, רחלה. איך זה קרה?” ההפסקה כבר נגמרת, אבל רחלה לא ממהרת: ” בשביל לשים את האצבע על הנקודה ולהבין טוב יותר, צריך לחזור אחורה, שירי. את רוצה שננתח את זה ביחד?” אני רוצה, אבל אין זמן.
“אלו יהיו שיעורי הבית שלי, רחלה. נתת לי חומר למחשבה” היא צוחקת וקמה לצאת: “זה בדיוק מה שחסר לך, מותק. עוד משהו לחשוב עליו ” אני קמה אחריה, ומבטיחה: “זה יהיה יותר מסודר עכשיו, רחלה. את תראי”.
היא מושכת כתף. “הלוואי שתאהבי את עצמך. זה הדבר הכי חשוב, לדעתי. הרבה לפני יותר מכל דבר אחר.” טוב שהיא מביטה קדימה כשהיא מדברת, ולא לתוך עיני.
“את חלק מתוך פסיפס, שירי. עולם שלם. ויש רק אחד מכל אחד, יקרה” היא מניחה יד על כתפי: “אם משהו מפריע לך, הוא יזיז אותך קדימה למקום טוב יותר, שרק את יודעת מהו. אבל תמיד תזכרי שאת לא אמורה להפוך למישהי אחרת, רק להיות הגירסה הכי טובה של עצמך.”
המילים הפשוטות שלה מרגשות אותי ואני נכנסת לכיתה כשעיני רטובות.
אשמח לתגובות ולכל מה שיש לכן לומר. שבוע טוב!
-
פרק ל”א כאן
-
פרק ל”א
האור דלק, והמזגן חימם את הכיתה הריקה. במבט נוסף, גיליתי את אביגיל עסוקה בתפילה ליד הקיר הסמוך ללוח, ומלבדה לא היתה שם אף אחת. לרגע שאלתי את עצמי אם יותר לא יהיו לי את הדקות האלו לעצמי לפני שהלימודים מתחילים, ומה קרה פתאום שהיא מתחילה להקדים. ברגע השני הוכחתי את עצמי על המחשבה שניכסה את המרחב הזה לעצמי.
המתנתי בשקט עד שתסיים, מביטה דרך החלונות הגדולים על החצר העזובה שבחוץ. אביגיל סיימה וצעדה למקומה. “שירי?”התנתקתי מהחלון. היא נשקה לסידור והוסיפה:”תיארתי לעצמי שאת תמיד מקדימה” חייכתי, רוצה לשאול משהו דומה, ומחליטה שזה לא ענייני. אבל היא בוחרת להסביר: “נוצר לי שינוי במערכת, כך שאין לי מספיק זמן כדי לחזור הביתה ושוב להגיע לכאן בזמן”.
“זו לא התנצלות ,כן?” אני מביטה בה ומקווה שהאמירה הזו מאפשרת לה להרגיש בנוח. היא מחייכת ומיד ממשיכה:”לא הספקתי לספר לך כמה נהניתי בשבוע שעבר מהחינוך המוזיקלי שנתת לי” היא מחזירה את הסידור לתיק המונח על הכיסא ונשענת על השולחן, ידיה שלובות. אני צוחקת: “זו טיפה מן הים, אביגיל. גם אני רחוקה מאד מלהבין את המוזיקה עד הסוף. התחלתי ללמוד רק בגיל 16”.
“באמת? ” היא מופתעת: “אז את אומרת שאף פעם לא מאוחר?” היא משחררת יד אחת, ואוחזת בתליון. הוא מעניין התליון הזה, גם בפעם הקודמת שמתי לב אליו. צידו האחד חלק, והשני משובץ באבנים קטנות, צבעוניות. אצבעותיה הופכות אותו שוב ושוב בתנועה איטית.
“לא רק אני אומרת, אביגיל. אם מוזיקה או כל דבר אחר שמעניין אותך עושה לך טוב, לכי איתם ולא משנה בת כמה את.” היא מחייכת, שומטת את התליון ומזדקפת: “חוצפה מצידי לבקש ממך עוד שיעור, מורתי?” אני לא מופתעת, ואני רוצה בהחלט.
“אבל היום ננגן על הפסנתר השני, הוא מכוון ונשמע הרבה יותר טוב” אני אומרת ונוטלת את הנייד שלי.
“הפסנתר השני?” היא מתפלאת:” לא ידעתי שיש עוד אחד”
“כן, הפסנתר עליו נגנה תמר נמצא במקום אחר, בואי” אביגיל מוציאה מתיקה מחברת, ולאחר חיטוט קצר גם עט, והיא כבר מוכנה.
בדרך אל הקומה השניה לכיוון המדור השני של הבנין, סיפרה אביגיל על התרגולים שלה במהלך השבוע:”יש לי אורגנית קטנה, של הבת שלי. את יודעת איך זה, כשהיא היתה בת 11 היא כל כך רצתה ללמוד לנגן. יש לציין שהרצון הזה נעלם מהר מאד, ועכשיו אני מרוויחה כלי להתאמן עליו” צחקתי. חושבים שנגינה זה קסם. כשרואים אצבעות עפות על הקלידים, ומנפיקות צלילים הרמוניים ומשכרים, חושבים שזה קל. לא יודעים כמה שעות של אימונים צריך לצבור לפני שזה קורה.
“את יודעת מה עוד מצחיק?” היא ממשיכה: “שהבחורה המדוברת, שכיום היא בת 15 , עומדת לידי ומתגרה שוב : ‘אמא תראי לי איך עשית את זה, אמא תלמדי אותי גם” אני צוחקת שוב: “הראית לה?” המדרגות מאחורינו, החדר ממש קרוב. “עד כמה שאפשר, וכמובן רק את מה שלימדת אותי. הלוואי ויכולתי לבצע את יד ימין כפי שאת נגנת בשבוע שעבר” אני פותחת את הדלת ואומרת: “אני חושבת שהדבר הנכון ביותר בשלב הזה הוא ללמוד לאלתר על המהלכים שלמדת. זה לא חייב להיות יפה, מספיק שזה נכ…” אני מביטה קדימה המומה.
הפסנתר לא שם.
אביגיל מבינה מיד. “היא היתה רצינית, אם ככה. לקחו את הפסנתר?” אנו מתקדמות לכיוון החלל הריק שהותיר אחריו הרהיט הגדול.
“לא יודעת, לא נשמע לי כל כך הגיוני. הרי היה ברור לשתינו ש’ההיא’ לא חובבת מוזיקה, ובטח לא פסנתר.” אביגיל מהנהנת :” אולי באמת ‘ההיא הזאת’ מעדיפה לסבול את הפסנתר והעיקר שתמר לא תפגוש אותנו יותר”
“אני לא יודעת” אמרתי שוב, בוחנת את הסימן המלבני שנותר על הרצפה הישנה: “אולי הוא רק עבר לחדר אחר”
“שמעת אותה לאחרונה?” שואלת אביגיל, מתכוונת לתמר.
“לא. אבל גם כשהיא כן היתה פה, לא שמעתי אותה לפני שהגעתי למדרגות דרכן עלינו”.
אני חושבת עוד קצת ומוסיפה: “אני שואלת את עצמי גם, מאיזו סיבה יסכים המוסד להשאיל פסנתר. זו לא גיטרה ניידת, זה כלי יקר, כבד ודורש הובלה מיוחדת ותחזוקה יקרה” אני פונה ללכת, ואביגיל מתמהמת עוד קצת ולבסוף מצטרפת אלי:”רוצה ללכת לברר את זה?” היא קורצת.
“לא, ממש לא” אני מגחכת: “אבל אם יש פסנתר אחר, לפחות ננצל את הזמן איתו” הפעם אביגיל מובילה לחדר אחר. אני מקווה בלי מילים שהפסנתר ההוא עדיין שם.
הוא שם, ויש לנו אפילו עוד זמן.
“לכל אקורד יש שלושה צלילים, באלתור אנחנו צריכות להקפיד לנגן אחד מהם, ולא משנה הסדר, על הפעמות. כלומר, מותר שיהיו צלילי מעבר אבל אסור להם להתנגש עם ההרמוניה. הנה, שימי לב–” אביגיל מנסה לעקוב, היא גם חוזרת ומוודאת שהבינה נכון. אבל כשמגיעים לביצוע, ההבנה לא מספיקה:” אני חושבת שכדאי שאבסס קודם את השליטה בצלילים של האקורדים, עד שאוכל להרגיש בנוח לטייל עליהם, לפני שאנסה לאלתר על מהלך שלם” צודקת. כבר סיכמנו שאין כאן קסם.
היא מביטה בשעונה. ואחר כך מבקשת בהיסוס: “מוכנה לנגן לי משהו, שירי. אני רוצה לשיר” זאת הפתעה.
“לשיר? קדימה, בחרי שיר. כל כך הרבה זמן לא ניגנתי, אז אני צריכה כמה רגעים כדי לוודא שאני יכולה ללוות אותך”. אביגיל בוחרת שיר, אני מבקשת ממנה דף, בודקת סולם והרמוניה, ואנו מתחילות.
אני מביטה בהשתקפות של אביגיל על הפסנתר. היא שרה בקול רך, כמעט ולא נשמע על רקע צלילי הפסנתר הבולטים, אבל אני שומעת, וזה מספיק. אני מהופנטת להבעת פניה המרוכזת. עיניה עצומות והיא נעה עם הצלילים, מרגישה.
אני לא מסוגלת לשיר ליד אחרים. לא בגלל שאני מזייפת, לא בגלל שהקול שלי מזעזע, או שאני לא אוהבת לשיר. רק בגלל שמוזיקה כל כך מרגשת אותי, שבסוף הבית הראשון אני כבר נחנקת. אני שרה לילדים, שירי משחק נחמדים, שרה לעצמי כשאף אחד לא בסביבה. ובזה מסתכם האודישן שלי.
אביגיל שקועה בשירה. לא אכפת לה אם יש פה ושם אקורד לא מדויק, היא לא מוטרדת גם מהליווי הכל כך פשוט, או מהמבט הממוגנט שלי. היא שרה. זה מה שהיא רוצה לעשות כרגע.
אני מקנאה בך, אביגיל. שאת כל כך משוחררת. שאת נותנת לקול שלך לבטא את המילים, את עצמך. כואב לי להבין עד כמה הביטוי שלי חסום מכל כיוון שהוא. עד כמה אני מפחדת אפילו רק לנסות לשחרר אותו, לחופשי.
אשמח לתגובות כאן
-
פרק ל’ כאן
-
פרק ל’
רציתי להכין את הילדים למה שהולך להיות, אבל לא מצאתי כוח. לא מצאתי שום נקודת אור במעבר הזה, וחששתי להעביר עם המילים את התחושה הזו גם אליהם. רציתי שיהיה להם טוב. לכולנו. סברתי שילדים צריכים לקבל תשובות גם לשאלות שהם לא יודעים לשאול, אבל לא היו לי תשובות אפילו לשאלות הפשוטות ביותר כמו- למה ואיך נסתדר.
רשל היתה בשבילי דוגמא טובה למה ואיך, אבל גם למה לא לעשות. מצד אחד היא הכינה אותי לכל פרידה זמנית בצורה מדהימה ורגישה שכל כך התאימה לי, ומצד שני, הפרידה הסופית היתה כל כך מהירה וללא שום הסבר.
האמת, שלא האמנתי לרגע שיש חתן שמחכה לה מעבר לים. גם בהיגיון של ילדה בת 12 הבנתי שככה זה לא אמור להיראות. אחות של תמי התחתנה שנה קודם לכן, ולכולן היה ברור שיש סוד אבל הוא שמח. תמי סיפרה אחרי האירוסין, לחלל הכיתה הקשוב והסקרן על מסכת הבילוש שהיא ארגנה כדי לדעת יותר ממה שאמורה אחות-של-בחורה-בפגישות לדעת. אבל כאן, לא היה אפילו גרם שמחה או התרגשות באוויר.
גם העובדה שהיא לקחה את שלושת המזוודות והשאירה את כל חומרי הציור בחדר החשידה אותי מאד. הרי יש שם כל הרבה! צבעים, עפרונות, מכחולים, פלטות של צבעי מים, ניירות בכל מרקם ועובי ועוד מדף עמוס בספרים וחוברות ומדריכים. למה היא השאירה לי הכל? האם זה אומר שהיא לא תצטרך אותם יותר?
היו לי כל כך הרבה שאלות, ולא יכולתי לשאול. וגם לו יכולתי, לא היה לי את מי.
נצח עבר לפני שהגיע הטלפון הראשון. ישבתי במטבח ואכלתי אבטיח מתוק וקר, שותקת עם הבית הריק. הטלפון צלצל ואמא נגשה לענות. נדרכתי. עדיין חיכיתי לטלפון מרשל בכל יום. אמא לא דברה הרבה, אבל היתה נרגשת כשאמרה ‘ברוך ה’ שוב ושוב. ואז: “בסדר” “יהיה טוב בעזרת ד'”. וזהו.
היא הניחה את הטלפון ויכולתי להבחין בידיה הרועדות. היא התיישבה מולי, מנסה לחייך: “דרישת שלום מרשל, שירי” אמרה. הנחתי את משולש האבטיח הנגוס ולא יכולתי לסיים אותו. אם הייתי יודעת שרשל על הקו, הייתי מבקשת לשוחח איתה, אפילו רק מילה אחת, אני כל כך מתגעגעת!
“רשל מצאה את החתן” היא המשיכה ולא היתה שמחה אמיתית בקולה. לא ידעתי מיהו אותו “חתן”. אבל הייתי בטוחה שלא מדובר בחתן במשמעות הפשוטה של המילה.
“תקחי אותי לחתונה?” שאלתי אותה, חוקרת את שרירי פניה בתשומת לב. היא חייכה: “בעזרת ה’ נשתתף בחתונה שלה בשמחה גדולה. אבל שירי, זה יכול לקחת זמן”. יש לי סבלנות בדרך כלל, אלא שעכשיו הרגשתי שמשהו אחר קורה, והחתונה בסימן שאלה גדול מאד. יותר נכון החתונה הוא סיפור כיסוי למשהו אחר. ולא שמח בכלל.
חודשים חלפו. לא הגיעה שום הזמנה. רשל לא התקשרה. כל כך רציתי לשמוע את קולה! שמעתי אותו רק בדמיון שלי, מנסה להחזיק את שרידיו חזק חזק בתאי הזיכרון שלי. הגעגועים והאהבה ניצחו לבסוף את הכעס, הותירו בי בור עצום של כאב. כל כך כואב, שלא הייתי מסוגלת לפתוח את הדלת שוב ולהתעמת עם הזכרונות.
אחד הסעיפים המוזרים בצוואה של אמא כלל את עליית הגג. היא בקשה שלא נמכור את הבית עד שאפנה בעצמי את תכולתה. ואם כן, כל עוד לא מצאתי כוח לעשות זאת, הבית יושכר לאנשים כשעליית הגג נשארת מחוץ לחוזה. לא נראה שהדיירים בנו עליה. הם קיבלו בשלווה את הסעיף המנשל אותם מחדר קטן על הגג, וחתמו על חוזה ממושך בשמחה רבה.
יחיאל נסע והחליף צילינדר, את המפתח החדש הוא מסר לי. טמנתי אותו בחור השחור, ולא חשבתי להשתמש בו בכלל.
מעולם לא הבנתי מאיזו סיבה אמא לא נתנה לי תשובות לגבי רשל. כשהעזתי לשאול, היא היתה מביטה בי ברוך, ואומרת לי : “אני בטוחה שרשל השאירה לך תשובות בחדר. הוא שלך. היא אמרה לך את זה. את יודעת כמה היא אהבה אותך, היא לא תנטוש אותך בלי סיבה” תמיד היתה בקשה בקולה שאחפש שם את התשובות.
גם אני רציתי אותן אבל פחדתי מהן בו זמנית.
“ואת יודעת את הסיבה, אמא. נכון?” ניסיתי שוב ושוב.
“נכון, יקרה שלי” תליתי בה עיניים מתחננות: “אז תספרי לי מה קרה. בבקשה אמא”
כמו בתסריט קבוע, היא היתה מנענעת את ראשה ואומרת: “אני לא יכולה. זאת היתה הבקשה שלה, שירי”.
“הבקשה האחרונה” לחצתי עוד קצת.
היא לא ענתה.
היו כמעט דמעות בעיניה. כמעט. אם היתה בוכה, הייתי מתפרקת גם ושופכת החוצה את כל מה שקברתי שנה אחרי שנה בבור הגדול הזה שחורר לי את הלב. עוד לא בכיתי את לכתה, ההלם הקפיא את הדמעות, חוסם את דרכן החוצה. עד היום אני מרגישה אותן, הן לא הלכו לשום מקום. מחכות לרגע הזה לפרוץ החוצה ולשטוף סלעים ואבנים בלבה רותחת. ואולי אם הבור שלי כל כך עמוק שהוא עדין ממשיך לצבור בלי להתרוקן אף פעם באמת- לא אשרוד את השיטפון כשהסכר יקרוס.
לא יכולה לתת לזה לקרות.
אשמח לתגובות כאן
-
תודה יקרות, נכון שזה רק סיפור אבל סליחה שהוא כואב.
לפחות אפשר להוביל אותו למקום שיכול להביא למחשבות ותובנות חדשות.
ותודה שלא זרקתן עלי עגבניות על המהלך הזה… -
פרק כ”ט
אייר תשנ”ט
אמא תמיד אמרה שיש לי חייישנים . לא ידעתי מה זה ‘חיישנים’, אבל כן ידעתי למה היא מתכוונת. הרגשתי שהימים סוערים, אבל לא הבנתי מה קורה ולמה.
באותו ערב עמדתי להיכנס לחדר המשפחה, בציפיה לשוחח עם רשל על סוף השנה המתקרב, בדיוק כשהיא מסרה לאמא צרור ניירות מקופל. אמא פתחה אותו, אך אז היא שמה לב לנוכחותי בפתח.אני זוכרת את המבט המוזר שנתנה בי. את פניה המוטרדות של רשל שהסתובבו בחדות כשהבינה שיש שותפה לא רצויה, ואת מבטה המבולבל חוזר אל אמא.
יצאתי החוצה. סבבתי את הבית עד שהגעתי אל החלקה הקטנה שלנו, של רשל ושלי, שבכל השנים שלנו יחד היינו עדיין שותלות בכל עונה את מה שהיינו הכי רוצות לראות צומח. צנחתי על האדמה , סמוך לאבנים העגולות ,כובשת פחד אילם והמוני סימני שאלה. לא הבנתי כלום.
מולי, כך ידעתי בלי לראות בשל הוילון האטום, ישבו רשל ואמא על הספה הגדולה ודברו מעל דפים מסתוריים, ואני חרשתי באצבעותי את האדמה מסביב לשתיל הצעיר ששתלנו יחד רק לפני חודשיים.הרגשתי שמשהו משמעותי הולך לקרות.
קוויתי שלא. שאני מדמיינת.
ידעתי שכן.
מעולם לא כזבו בי האינטואיציות שלי.
גם הפעם לא.
רק יומיים חלפו. השקט שהתעבה סביבי היה כבד ולא נעים.
באותו אחר צהריים, חזרתי מבית הספר מקווה לפגוש את רשל ולספר לה על התפקיד האמנותי שנתנה לי המורה.
באותו אחר צהריים, חזרתי מבית הספר מקווה לפגוש את רשל ולספר לה על התפקיד האמנותי שנתנה לי המורה.
בפתח הבית, מבחוץ, עמדו שלוש מזוודות. לא הייתי אמורה להבחין בהן, מאחורי העציץ הגדול שלאחרונה התמלא בפרחי פרי לבנים. אבל רחש העלים השורטים את העצמים הגדולים, גרם לי להסתובב ולגלות אותן. המזוודות של רשל . שכבר שלוש שנים לא יצאו כולן יחד מבעליית הגג . קפאתי. למזוודות העומדות בחוץ, מוסתרות למחצה יש רק משמעות אחת, ואינני רוצה להכיר בה.
נכנסתי בשקט ישר אל החדר שלי והתיישבתי רועדת על קצה המיטה. כמו מתוך חלום שמעתי את קולותיהן המהוסים של אמא ורשל זולגים מהמטבח. אך הפעם הם לא גרמו לי לחקור מהם, הזיכרון הרחוק של עצמי מביטה בנערה היושבת עם בוקר במטבח ומשוחחת עם אמא, היה כל כך חי וצורב. למה תמיד הדברים הטובים נגמרים?
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי כך מאובנת. אך לבסוף עמדתי מול רשל והמזוודות שלה בחוץ. היא החזיקה את ידי ביד קרה ונוקשה וניסתה להסביר לי שהיא חייבת לטוס לאמריקה הגדולה וששם מחכה לה השידוך שלה.
“את שומעת שירי? השארתי לך בחדר את כל הציורים והחומרים, ואני מבקשת שתמשיכי לתרגל ולהתקדם כמו שרק את יכולה. תכף יש לכן מסיבה, בודאי תקבלי תפקיד חשוב, אז תצלמי בשבילי ותבקשי מאמא לשלוח לי את התמונות. כן?”
לא סיפרתי לה שכבר קיבלתי את התפקיד. ושאני לא מתכוננת לבצע אותו , כי בלעדיה אין לי מושג איך מתמודדים עם האחריות והדרישות המקצועיות.
רק שאלתי :” לאן?”
התקלתי אותה.
היא הביטה לתוך עיני. ולחשה:” אני אצור איתך קשר מיד כשאוכל. טוב? “
הנהנתי. היא היתה כל כך אבודה, שלא רציתי להכביד עליה עוד.
דוד סמי הגיע ברכב הגדול שלו ולקח ממני את רשל. השאיר אותי כאובה ומתגעגעת.
בכל יום הייתי פותחת את העיניים ומצפה לשמוע שוב את הקולות. את הדיבור הרך והמתנגן שגם שלוש שנים בארץ לא הצליחו למחוק.
כל צהרים הייתי רצה לעליית הגג כדי לגלות שהיא לא חזרה. שהכל נשאר כפי שהיה אולי בתוספת אבק בן יום אחד. בתחילה הייתי מנקה אותו מעל המדפים הקטנים, ממסגרות התמונות, מכסא העץ המשויף ומינשוף החרס הירקרק שעמד בודד על השידה. אחר כך הייתי יושבת במשך שעות על אדן החלון הרחב ובוהה החוצה אל הכלום. לפעמים הייתי פותחת את כלי הציור ומנסה לצייר משהו. אבל לא היה בציורים שום דבר חוץ מעצב אחד גדול, אז הפסקתי.
כל יום שעבר הרחיק אותי מרשל יותר ויותר כאילו שהיא על מטוס שלא עצר מאז. התחלתי לעכל שהיא הלכה ושכנראה לא תחזור. כבר לא עליתי טרופת נשימה כל יום. לא נכנסתי לחדר ולא מצאתי נחמה על אדן החלון המרופד. עם האבק המצטבר על כל דבר בחדר של רשל, צמח בי גם כעס עליה. שעזבה אותי. שהלכה ונהנית לה והשאירה אותי סובלת.
בפעם האחרונה שעליתי לגג, חצי שנה אחרי, חשבתי שאני רואה קצה של זנב נעלם מאחורי המיטה . יצאתי בלב דופק, סגרתי את הדלת אחרי וידעתי ששוב לא אחזור.
עם נקישת הלשונית נאטם הפתח האחרון לזכרונות של שעות ארוכות שהעניקה לי באהבה גדולה. הציורים, השרבוטים, הסכמות וההסברים המצחיקים שציירה לי, הכל שכב במגרות השידה הרחבות. איש לא יתעניין בהם לעולם.
איבדתי את רשל וגם את האמון שיש כזה דבר קשר יציב שאפשר לבטוח בו ולהתמסר אליו.
אם לא נהנים מהיש, לא מרגישים שחסר.
אם לא נקשרים, לא כואב כשנפרדים.
בניתי לי בועה, ואין בה מקום לאף אחד.
יש מספיק מקום בעולם, ויש עוד אלפי אנשים מעניינים ועשירים הרבה יותר ממני. לכו אליהם. בקשו את קרבתם. לי אין מה לתת ולא רצון לקחת.
אז פשוט
תנו לי לחיות.
לבד.
-
תודה ריקי, כיף לקרוא את המשוב שלך.
-
תודה יקרה… היה לה יותר מידי זמן לחשוב איך לעשות את זה הכי נכון, מבחינתה.
וצדקת, מעבר לכל דבר חשובים לה הקשרים במשפחה, וגם להרחיק אותם כמה שיותר
מחוויות העבר שלה.
-
נועה, תודה גדולה על המשוב החם שלך!
שמחת אותי עם המילים האלו במיוחד:
לגמרי יכולתי לדמיין כל פרק, למרות שאין בכלל מילים מיותרות או תיאורים מַלְאִים.
נקודת קשה אצלי, לפרט.
שירי צריכה כל חיבוק:) תודה!
-
את זכאית למדליית הקוראת-המגיבה- המתמידה 😍
תודה גדולה. משמח ומעודד להמשיך!
תמשיכי גם…
-
רות, מעריכה מאד את התגובה החמה. נותן כוח תמיד.
ו… תודה שכתבת שוב😉
-
הבלגן יעשה סדר, אל תדאגי:)
-
הלוואי וזה היה כל כך פשוט.
אבל בקרוב מתחיל הבלגן.
-
תודה ריקי.
-
רעות, השיקוף שלך ממש חשוב. אני הולכת לחשוב על זה
אין ספק שציניות היא מכסת הגנה, ועם כל השינויים שהיא עוברת קורה לה משהו, בהדרגה.
מעריכה ומודה לך על התגובה המפורטת.
-
צודקת, באמת כואב.
היא מרגישה את התשובה, לא יכולה להודות בה או לקחת אומץ ולמצוא אותה.
-
רעות, תודה על התגובה המפורטת. מעריכה כל מילה.
לגבי הבעל שירי, כשהוא מוצג מנקודת מבטה אפשר לראות כמה הוא דואג, מקשיב, מדובב,
מנסה לגונן עליה אולי יותר מידי. מסור מאד למשפחה שלו.
תכף ‘נטוס’ ונגלה רבדים נוספים בקשר למשפחתיות ולמקום שלה בעולם של שירי.
באופן כללי, להוציא את המשפחה שמאד חשובה לשירי והיתה החלום שלה כל חייה,
רוב הדמויות שטוחות וזה די מכוון כי שירי כרגע שקועה בעצמה, ולא פנויה להתבונן באנשים שמסביבה.
לגבי שירי, ממש דייקת. באופן רגיל יש ציניות בחשיבה שלה, גם כדי שהאופי הכללי של הסיפור לא יהיה כבד מידי.
אבל הזכרונות והנספחים שלהם, במיוחד לאור הפרק האחרון מעוררים רגשות לא פשוטים בשבילה,
ולכן הם יותר נוגים ומהורהרים.
אשמח לשמוע את דעתך על זה🙂
-
תודה יקרה! מקווה יחד איתך שהסוף ירגיש לנו טוב.
-
😢
-
תודה עליזה, מעריכה שכתבת, ושמחתי לקרוא. מאד:)
מכיוון שלסיפור יש עוד דרך ארוכה, אני לא מתכננת כרגע להוסיף עוד פרקי זכרונות בקשר לרשל,
לצערי, הפרק הבא הולך להיות קשה.
אם יהיה צורך לעבות את הסיפור במידה והוא יצא מתי שהוא כספר, אז אשקול להוסיף.
הפרקים האלו היו מתוקים גם לי.
לגבי הקטעים על צרפת- שמחה שלא זיהית התנגשויות, חקרתי כמה שיכולתי, ומקווה שגם להבא
אוכל לדייק. אשמח אם תוכלי לענות לי באישי, יעזור לי מאד.
לגבי שם המשתמש- אז כמובן שזה לא השם או הסיפור האישי שלי,
הוא מופיע ככה רק בגלל שהסיפור כתוב בגוף ראשון. -
תודה רות, שמחתי לקרוא.
