[שירי 🙂]

פרק כ”ח

שלוש שנים גרה רשל בביתנו. כמעט שלושים חודשים אם נקזז את חופשות הקיץ בהן היתה חוזרת לביתה. לאחר שסיימה את שנות לימודיה בסמינר היא השתלבה בעבודה בחנות אומנות קטנה ובנוסף ערכה מידי פעם סדנאות לנשים ובנות והכירה להן חומרים חדשים ורעיונות ליצירה עם הילדים בבית או בגן.

לפני החופשה הראשונה, רשל הכינה אותי לכך שהיא נוסעת הביתה עד אחרי החגים. היה לי קשה, אבל הבנתי אותה. זכרתי את ימי הגעגועים על אדן החלון, הם היו קשים גם לי. שמחתי בשבילה ששוב תפגוש משפחה אהובה וחמה, והאמת, שרציתי גם אני לנסוע איתה, לחוות גם אחים, אחיות, וחוויות של בית מלא. לא היה לי שום מקום אחר לקבל הצצה לבית כזה.

אז רציתי. מאד. אבל כמובן שלא העזתי לבקש, לא ממנה ולא מאמא. בלעתי רצונות ותחושות בחוסר אונים כמו תמיד, ועדיין קוויתי שאולי מישהו יקרא את החלום מפני ואולי בסוף בכל אופן אסע איתה. כמובן שזה לא קרה ולא עליתי על מטוס מעולם. אבל דברים אחרים היא כן ראתה על פני. את הקושי והחשש מפרידה גם אם היא זמנית. רשל עשתה הכל כדי שאעבור את התקופה הזו יחד איתה, בלי לברוח או להסתגר כמו שנטיתי תמיד לעשות כשהיה לי קשה.

היום אני יודעת להעריך את הדרך בה הכינה אותי רשל לנסיעה המתקרבת. הייתי שותפה בהחלטות שליוו את ההתארגנות שלה: מה לקחת, מה להשאיר, אילו הפתעות מארץ ישראל כדאי לקנות למשפחה המצפה לשובה ולחברות המתגעגעות, והאם אני רוצה להכין משהו או אולי לצייר. היא בקשה ממני רשות לקחת איתה כמה מציורי כדי להראות לכולם, וכמובן נתנה לי לבחור בעצמי מה אני רוצה לשתף. העיסוק בנסיעה ביחד איתה הקל מעל ליבי, וגם הרגיע אותי. לא היה לי ספק שהיא תחזור.

באותו קיץ אמא טיילה איתי יותר מכל שנה אחרת. עד חיפה הגענו באוטובוס וברכבת, מבקרות בדרך פינות טבע שרק אמא יכלה להכיר לי, מוזיאונים קרירים וכבדי אווריה וגם חברות וקרובי משפחה רחוקים.

ביום חם אחד לקחה אותי אמא לבקר את חברתה בירושלים. לא הייתי קודם לכן בעיר המופלאה הזו. למען האמת, כמעט ולא יצאתי מגבולות העיר הקטנה שלי. נסענו בהסעה קטנה לירושלים, ומשם לקחה אותי אמא לסיבוב בגאולה הצפופה. אחזתי בידה כדי לא ללכת לאיבוד והבטתי סקרנית לכל כיוון. משפחה גדולה התקדמה לקראתנו, חוסמת את המדרכה הצרה, אמא כיוונה אותי לפתח חנות תבלינים כדי לתת לקבוצה התוססת לעבור. הבטתי עליהם בסקרנות עד שהוסתרו על ידי זוג תיירים גבוה ושני ילדיהם. המשכנו הלאה כשאני מציצה לכל חנות, סופגת ריחות חדשים ואווירה שלא הכרתי. לאחר מכן עלינו על האוטובוס. הוא היה עמוס, אבל היה לי מקום ליד החלון. נצמדתי אליו, נרגעת מהצפת החושים. הגענו לשכונה שקטה וירוקה, אמא נעזרה במפה קטנה ובכמה אנשים לפני שמצאה את הבית. קטן, בתוך חצר פראית ופורחת, בור מרושת באמצעה. חברתה של אמא קיבלה אותנו בהתלהבות גלויה. מים קרים, פירות ועוגיות הובאו בזריזות, כשהיא מעודדת אותנו לטעום ולנוח מהדרך הארוכה. הבטתי סביבי. הסלון היה מורכב מספות בד בצבעים עזים. החלונות המאורכים היו חשופים והתקרה גבוהה ומהדהדת. לקח לי זמן לקלוט את הילדה שישבה על הספה ממש ממולי, שקועה בספר. היא היתה גדולה ממני, שערה שחור וקצר, קשת רחבה מנעה ממנו ליפול על פניה המורכנות אל הספר. השיחה היתה שקטה ולא הפריעה לי להיות עם עצמי. שמחתי גם שהילדה עסוקה בשלה, לא תכננתי ולא רציתי חברות חדשה. אבל המארחת חילצה בעדינות את הספר מידיה ואמרה בלחש: “מה איתך? בתיה! ככה מקבלים חברה חדשה?” בתיה נראתה המומה לרגע אחד, אבל אז שילבה את ידיה בהתרסה ונעצה בי זוג עיניים כהות. היא צודקת. הפרעתי לה לקרוא.
כמה דקות לאחר מכן קמה המארחת להראות לאמא את חסטודיו שלה, חדר קטן קבור תחת גבעולים ארוכים של צמח מטפס. רציתי ללכת איתן, אבל אמא סימנה לי להישאר. כאילו שלזאת חיכתה הילדה כהת השיער. היא קמה והתיישבה על מסעד הספה, מתבוננת בי בעיניים צרות ועוינות: “רוצה לשחק? בואי ואראה לך דברים שבחיים שלך לא ראית בכפר הקטן והמוזנח שלך.” לסיום, חיקתה את תנוחת הישיבה המכונסת שלי, והוסיפה לשון לועגת. קפאתי. מעולם לא דיברו אלי בצורה כזאת. היא המשיכה לנעוץ בי מבטים. הרגשתי אותם אפילו שעיני היו מושפלות לרצפה הישנה. התרכזתי בצורות ובצבעים שעליה מנסה להתעלם ולעמוד על המשמר בו זמנית. חששתי שהיא תתקרב אלי ותכה אותי.

דקות ארוכות חלפו עד שאמא וחברתה חזרו. למזלי, אף אחת מהן לא שמה לב לאוויר העכור שעמד בסלון. שעת הצהרים כבר הגיעה, ובתיה נשלחה לאסוף את שני אחיה מהקייטנות. בהקלה הרפיתי שרירים מהמתח שצברו, ולאחר זמן קצר, נפרדה אמא מחברתה ויחד יצאנו אל הרחוב, כשתחנתנו הבאה- הכותל. צעדתי לצד אמא על אבני המדרכה החלקות ולא סיפרתי לה דבר.

לבסוף עמדנו מול האבנים הגדולות. אמא נשענה עליהן והיתה עסוקה בתפילה. היא היתה מרוכזת ורצינית. נשים אחרות התנועעו ברגש, הסתירו פנים בתוך סידורים, בפינה יבבה אשה מבוגרת וביקשה בקול רם פרנסה ונחת. ואני, אחזתי בידי את ספר התהילים, ורק הבטתי מסביב סופגת את המראות והקולות ובעיקר את הקדושה שבאוויר. אצבעותי גיששו בכיס החצאית מחפשות את הפתקים שהכנתי בבית כדי להטמין בין האבנים. בקשתי משפחה גדולה עם אבא בריא. בקשתי שרשל תחזור ותישאר אצלנו כל הזמן. ביקשתי שאמא תהיה שמחה. ובעל פה ביקשתי שלא יציקו לי. לא עשיתי כלום.

המפגש הראשון שלי עם הכותל סמוך כל כך אל המילים הפוגעות של בתיה, היה כל כך משמעותי בשבילי. גם שנים אחר כך, תמיד הגעתי אליו כשכבר לא יכולתי יותר.

רשל חזרה מיד אחרי החג, מביאה איתה מתנות קטנות וציורים חוזרים מלילי ומרים המתוקות. קבלתי בהתרגשות סט חדש של כלי ציור בתוך מזוודה קטנה, וספר סקיצות מעוטר ובעל דפים עבים ומחופספסים, שמחתי בהם מאד, עד שלא מצאתי מילים להודות. אבל יותר מכל הייתי מאושרת שהיא חזרה. נוכחותה מלאה אותי באור וחיות שהייתי כה זקוקה להם.

עליתי לכיתה ה’ ואז לכיתה ו’, ולשם שינוי התכוננתי נרגשת למסיבת בת המצווה הכיתתית שתתקיים בסוף אותה השנה. אז, בשנת תשנ”ט, עדיין ציירנו תפאורות עם גואש על בד, ובנינו מפוליגל ודיקטים מסכים ומחיצות. ידעתי שאקח חלק מרצוני בהכנות, ושרשל תהיה שם כדי לעזור לי.

אבל, למען האמת, לא ידעתי שום דבר.

אשמח לתגובותיכן המחכימות כאן

[שירי 🙂]

פרק כ”ו

אותו לילה בו את הרטבתי את הכרית שלי בדמעות שהיא לא הכירה, עלה פעמים רבות במחשבותי, גם שנים אחר כך בזמנים נדירים בהם זכיתי לטעום מהן שוב. ניסיתי להבין מה פתח את שק הדמעות החסום שלי, ואיך זה קרה ברגע אחד. ניסיתי לחפש את המכנה המשותף לכל המצבים האלו שתגובה כל כך לא צפויה אליהם סיפרה לי שמשהו נגע בי.

ואז הבנתי שהשסתום הזה שבזוויות עיני מופעל באמצעות עיניים.

לא כאלו שנחו עלי בטעות כחלק ממה שהן קולטות מסביבן בשיטוט אקראי, אלא עיניים שרואות אותי. שמציצות לתוכי בעניין, באכפתיות, רואות את מי שאני ומה שיש בי, או שאין.

מבט כזה הוא בשבילי הרבה יותר ממילה, שאלה או הבעה אחרת. הוא חיבור עמוק שיורד לנשמתי ולוחץ בבת אחת על שק הדמעות, מציף אותן החוצה.

אפשר לנחש כמה מעט פעמים זה קרה… כאילו שאני שקופה ושהדמעות שלי כלואות בכספת שהמפתח שלה אבד.

אפשר לומר שלא ידעתי לבכות. לא הבנתי גם את פשר הביטוי ‘שחרור’ או ‘פורקן’ בהקשר לדמעות. אני רק הרגשתי אחריהן עמוסה וכואבת הרבה יותר, עייפה וצרובת עיניים. פעמים רבות הרגשתי שאין בדמעות האלו בכי או הקלה רק ביטוי עלוב של קליפה חיצונית ודקה של כאב שהתעבתה כמו אדים של כפור על דפנות הלב.

אז היתה רשל שלחצה עליו ראשונה, והיו חברות בודדות שהבינו וסיפרו לי זאת בעיניהן. והיתה אמא שליד מיטתה הבנתי והרגשתי לבסוף מה היא עשתה למעני, ילדתה הקטנה והיחידה.

ואחרונות, לחצה על המתג דבורה, הציפה דמעות שלא ראו אור כבר למעלה משנה. ועכשיו…רחלה. כל כך הרבה בתקופה כל כך קצרה, כאילו כל המערכת הזו נעשתה רגישה הרבה יותר מבעבר, והדמעות הולכות וממיסות קליפה ועוד אחת מעל מאגר עצום שמי יודע מה יש בו.

אני מפחדת לגלות מה.

שמה בצד את המשפט הזה: ” אני פוחדת לקבל תשובות”

חזרתי הביתה שותקת. חתכתי ירקות, חיממתי מים וערכתי שולחן- שותקת, שותקת, שותקת.

לו רק היה לי לחצן נוסף, כזה שמשחרר מילים. שאפילו… רק ידאג שהמילה הראשונה תחצה את סף השפתיים, תִּשָּׁמַע. אני כבר אסתדר עם הרצף והניסוח. אבל בינתיים אני לא מצליחה לדבר. כלום.

יחיאל הוא הכתובת הראשונה לשאלה שלי. אין לי ספק בכך. הוא מכיר אותי יותר מכל אדם אחר.

יותר מאמא שלי.

ובזכותה זה בכלל קרה.

ישבתי ליד מיטתה בימיה האחרונים. היה שקט בחדר, ואף אחד לא הפר אותו. היא ישנה רוב הזמן, ואני ישבתי לידה וקראתי תהילים או נמנמתי, ובעיקר הבטתי בה.

אמא שלי, שאני כל כך דומה לה והיתה מכוונת אלי כל חיי. לא לחצה אותי לדבר, לא שידרה לי רצון או תקווה שאהיה מישהי אחרת, היא קבלה אותי כנראה כפי שקיבלה גם את עצמה, ודאגה לי בדרך שלה.

לפעמים מבטיה דיברו יותר מכל מילה. ואני הבנתי אותם. זו היתה שפת האם שלי. שפה של מבט, אינטואיציה. ולא היו בה הרבה מילים, לא היה צורך בהם.

היה לילה. עוד לילה שחור וקר שמזמין פחד ומחשבות אסורות. ופתאום היא דיברה, מבטה נעוץ בקיר הריק שלמולה. היא סיפרה לי על אבא. על השנים הקצרות שלנו יחד, שלושתנו. גילתה לי כמה שמחה הכנסתי לחייה בכל זמן, הזכירה לי איזה אוצר אני. ואז הביטה לתוך עיני ואמרה:

“מעולם לא ביקשתי ממך דבר, שירי. אבל עכשיו, אני צריכה לומר את מה שלא אוכל לומר יותר. תני לבעלך את העונג להכיר אותך, לקחת חלק בחייך העמוקים. בחוויות שלך. אני יודעת שאת לא חייבת שותפים, אבל לבעלך, אבי ילדיך, יש זכות, ולך- חובה. בבקשה, הבטיחי לי שלא יעבור יום בלי שתשתפי אותו מהתחלה ועד הסוף. מבטיחה לי, שירי?” היא כל כך חלשה, והדיבור מרוקן אותה עוד יותר.

אחזתי בידה ודמעתי. ארבע שנות נישואין היו מאחורי, בהן בעיקר הקשבתי. היה לי טוב. חשבתי שגם לו טוב. עשיתי כל מה שיכולתי שבאמת יהיה כך. לבד ובעיקר ביחד. אבל כנראה שזה לא הספיק. מרחוק אמא צפתה בי וחיכתה להזדמנות לדחוף אותי קדימה. היינו צריכות להגיע לקצה כדי שזה יקרה. אמא ביקשה את מילתי, ואני נתתי.

מאז הכל היה שונה. נאבקתי עם המילים, שאבתי אותן בכח. לא ויתרתי. וגם הוא לא. השיחה האחרונה עם אמא היה השיתוף הראשון בסדרה, ולאחריו ביקשתי את עזרתו. במבט לאחור אני מבינה איך ההבטחה הזאת הצילה אותי כמה שנים אחר כך, כשהסטירה של אלישבע צרבה את כולי.

“נטלת ידיים בירושלים, שירי? לא הוצאת מילה מהפה מאז שחזרת!” יחיאל שעון על הקיר, מביט בי בפנים מוטרדות. אני משפילה עיניים לצלחת שאחוזה בידי, מודה לו ששם לב, ששאל.

“היום התחדשה לי תובנה בשיעור. אני בהלם… מנסה לסדר את החלקים שלי מחדש” הוא מקשיב.
“יחיאל… איזה דירוג היית נותן לרגישות שלי מאחת עד עשר?” הוא מעפעף, ואז מחייך. חיוך שמעלה לי דמעות, שוב.

“אתה חושב שאני כל כך רגישה, שצריך לשמור עלי שלא אתפרק, ולא אפגע, ושלא יכאב לי. לכן אתה לוקח על עצמך את העול לטפל בהכל מחוץ לטווח השמע שלי” הוא נראה המום, ואני חנוקה מדמעות, יורה את המילים מעוותות ורטובות.

“אתה מפחד. עלי, ממני, או משניהם. כמו כולם” לא יכולה להמשיך, מפחדת גם, להתפרק.

“האשמות קשות” הוא רציני: “אני בהחלט רוצה לחסוך ממך את מה שאת לא חייבת לחוות. אבל אם זה נותן לך הרגשה שאני מנהל אותך מאחורי הגב, אז…”

“תודה” אני לוחשת מספיגה את עיני בנייר: “אני חושבת שאוכל להתמודד אם נעשה את זה ביחד. אני מעריכה את הדאגה, אבל ממש לא רוצה שתחשוש ממני. מספיקים הפחדים שלי…”

“שירי, את חיוורת. נאכל קודם?” אין לי תיאבון. אבל אני חייבת. גם לאכול וגם להירגע. אני לוקחת אוויר וסלט, וכשידי יציבות יותר, אני מרשה לעצמי לשאול: “מה התחדש בינתיים?”

[שירי 🙂]

פרק כ”ה/ חרציות

אדר ב’ תשנ”ז

חזרתי מבית הספר כשאני מאריכה את דרכי, עוברת דרך שדה הבור שבקצה השכונה. נעמדתי למולו נפעמת, מביטה בשממה שהפכה לפריחה צהובה. צעדתי בזהירות לתוך שדה פורח ורוחש ששתה כל החורף את כל מה שהיה לשמיים לתת, והצמיח עכשיו המוני חרציות צהובות.

שעה ארוכה עברתי בין הפרחים בודקת ניצנים חדשים, מבטיחים.

כמעט ולא היתה לי סבלנות לחכות שרשל תחזור מהסמינר, תאכל משהו, תבדוק אם אין מבחן או עבודה שצריך להתכונן או להגיש למחר. כמו שחשבתי, עיניה נדלקו מההתלהבות שלי.

אני חושבת, שזו הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי נלהבת כל כך ממשהו שלא קשור לשיעורי הציור שלה. אבל אז היא נזכרה במשהו, והלב הקטן שלי צנח. לוקח איתו את החיוך והאור.

“את הבטחת לי, שירי, שבפעם הבאה שנצא- נקרא לחברות שלך. זוכרת את זה ma chérie*? ” ידיה אחזו בכפות ידי, לוחצות.

זכרתי. כמובן שזכרתי. וכמה קיוויתי שהיא לא!

“אז בואי נבחר חברה אחת שיהיה לך הכי נוח איתה, ונצא יחד להכין זר מחרציות!” היא ניסתה להלהיב אותי, אבל זה לא עבד. גררתי רגליים לילקוט, פותחת ומחפשת את דף הקשר הכיתתי המודבק לצידו הפנימי של היומן שלי. מעולם לא עשיתי בו שימוש.

עברתי באצבעי על השמות, אחד אחרי השני, מנסה לחשוב מי תרצה להצטרף אלי למשהו שמעניין כנראה רק אותי. חשבתי על נעמי. היא גרה ברחוב מרוחק משאר הבנות, אפילו יותר ממני, ופעמים רבות נשארה בהפסקה בכיתה, מתבוננת דרך החלון בבנות המשחקות בחוץ. הייתי בטוחה שאף אחד לא ישזור לנעמי זר מחרציות.

רשל עודדה אותי להתקשר אליה, אבל עד כמה שהיא נשמעה מופתעת ומעוניינת, היא התנצלה שאמא לא מרשה והיא לא יכולה להגיע היום. אולי בפעם אחרת. קיוויתי לרגע אחד שרשל תוותר לי ונוכל לצאת רק שתינו, אבל לא. רשל ביקשה ממני לבחור חברה אחרת.

אז התקשרתי לחיה. חיה שאלה אם אני מביאה ממתקים, ואחרי שאמרתי לה שיהיו עוגיות ופלחי תפוחים, היא הציבה תנאי: לצרף גם את מלכי. חשבתי שזה רעיון טוב. אם חיה תהיה עסוקה עם מלכי, אני אוכל להיות עם רשל ולהנות בשקט.

אבל רשל לא נתנה לזה לקרות. היא סיפרה להן סיפורים כל הדרך לשדה, והקשיבה לשאלות ולפטפוטים שלהן בהנאה גלויה. שתקתי לידה חיוורת. הן היו פרחים בעצמן, או אולי הפרפרים בין הפרחים. כל כך שמחות, משוחררות. פשוט משוחררות. בלי עכבות, בלי מחסומים, בלי שום פחד. ילדות.

ואני הייתי צל שקט, חיוור, לא ילדותי בכלל. כזו שחושבת על כל מילה וגם אחריה, לא יודעת להשתולל ואפילו לא לצחוק.

לא הייתי ילדה. אף פעם.

לא כזו שמתרפקת ומחפשת חום, לא כזו שמניחה ראש על אמא כשכואב ועמוס, אפילו לא בוכה.

הגענו אל השדה הפורח בצהוב. רשל התבוננה בחרציות בתשומת לב: “אני לא חושבת שראיתי פרחים כאלו בצרפת. אולי רק בזרים מוכנים. זה מדהים שירי! תודה שהבאת אותנו היום לכאן” חיה ומלכי הביטו בי מחייכות, אבל לגבי- כל הקסם כבר אבד.

רשל הסבירה לנו איך לבחור גבעול ארוך ולהוריד בזהירות את הפרחים והעלים הגדלים משני צידיו. קטפנו וחרצנו גבעולי פרחים קצרים, משחילים אותם על גבי הגבעול הארוך כשהפרח שבקצה עוצר אותם מליפול.

שזרנו זרים יפהפיים. אני בשקט, עוקבת בעיניים זהירות אחרי רשל וחברותי המאושרות, והן בעליזות ששמורה לילדות בנות תשע שהן לא אני. אחרי שעה ארוכה, שלושת הזרים היו מוכנים.

רשל הצמידה אותם בזהירות לראשנו. לחיה ומלכי ראשונות ואחריהן לי. בזמן שהן הסתחררו באושר באוויר האביב הנעים מעוטרות בזרי זהב, הביטה רשל לתוך עיני, וסיפרה לי בלי מילים כמה היא מבינה.

היום אני חושבת שאולי במונחים האירופאים שלה, הייתי ילדה סטנדרטית לגמרי. ילדה טובה. כזו שתמיד מנומסת, רגועה, לומדת טוב, עושה מה שצריך. אבל באותו היום, כשיכלה לבחון את הנורמות הישראליות ולהשוות אותי לחברותי – היא הבינה פתאום עד כמה הפער בינינו גדול. אפילו שבחרתי ברגועות שבהן.

רגע ארוך היא התעסקה עם הזר שעל ראשי, שקטה. ואז אמרה ברוך, מביטה לתוך עיני הכבויות: “לעולם לא אכריח אותך לצרף חברות לחוויות שלנו, שירי. אני מתנצלת.”

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני רוצה לבכות. רוצה ממש. ליפול על הרצפה ולבעוט ולצרוח להרגיש ילדה שמותר לה להתפרק מתי ואיך שהיא רוצה.

אבל לא יכולתי. בטח לא כאן.

רשל העמידה אותנו בין הפרחים, על אבנים גדולות וצילמה אותנו במצלמה שהיתה תלויה כל הזמן על צווארה מוגנת בנרתיק עור שחור. עמדנו בטור, בשורה ובמעגל. ניסיתי לחייך, וכשלא הצלחתי- להסתיר את פני מאחוריהן. אבל רשל לא ויתרה לי. שלוש תמונות צילמה אותי גם לבד, מרשה לי להסיר את החיוך המודבק ולהיות אני.

חיה ומלכי רצו את התמונות מיד, אבל רשל הסבירה שיש עוד חמש עשרה תמונות בפילם, ורק לאחר שהוא יסתיים היא תלך לפתח את התמונות בפוטו.

ישבנו לאכול תפוחים ועוגיות. כלומר, הן אכלו ונהנו, ואני ישבתי חנוקה ורק רציתי הביתה. רשל שמרה אותי במבטיה, ולא אמרה דבר. שתקנו גם כל הדרך הביתה.

רשל סיפרה לאמא עלי ועל חברותי המקסימות, הבטיחה לה תמונות יפהפיות של הילדה המושלמת שלה, ואפילו ניסתה לשכנע את אמא לחבוש את הזר שלי ולהצטלם. אמא צחקה ולא הסכימה. כמובן.

שעה לאחר מכן כבר שכבתי במיטה, כשרשל נכנסה לחדרי והתיישבה על הרצפה, למרגלות המיטה. כעת היו עיניה בגובה עיני שלי: “ביקשתי מאמא לקרוא איתך היום קריאת שמע, שירי. את מרשה לי?” הנהנתי. כשכיסיתי את עיני שוב באו הדמעות והציפו אותי. קיוויתי שהחדר החשוך לא יסגיר אותן, ושעד שנסיים לומר קריאת שמע כבר אתגבר עליהן.

“נהנית היום, שירי?” שאלה, מביטה בזר המונח על השידה, פרחיו כבר נפולים. ” אילו חברות מתוקות יש לך!” סופו של המשפט איפשר לי לא להגיב לתחילתו. הנהנתי, עוצמת עיניים גדושות.

“את עייפה. תשני שירי.” היא היטיבה את השמיכה, ליטפה את זרועי, ויצאה מן החדר.

כשהייתי בטוחה שהיא לא כאן, התהפכתי, קברתי את ראשי בכרית והרפיתי, משחררת סוף סוף את הדמעות. לא ידעתי על מה אני בוכה. לא ידעתי מה מפריע לי ואיך להסביר את התחושות לאורך כל היום המציף הזה. יבבתי בשקט את נפשי לתוך הכרית מנסה לשחרר את כל מה שהיה תקוע לי כל אחר הצהרים בגרון ובעיניים.

ניסיתי. זה לא ממש קרה. כשילדים בוכים הם משחררים את הדמעות ואת הגרון יחד. ואני לא רציתי שישמעו אותי. בבית השקט והגדול, בהחלט היה סיכון שזה יקרה.

זמן ארוך כאבתי. ולאחר שנגמרו הדמעות וגם הלב נרגע, התהפכתי שוב על גבי. רציתי לשתות, אבל לא יכולתי לקום. קולות עלו מהמטבח, חרישיים. עצמתי את עיני הצורבות וניסיתי לישון. עוד דקה חלפה ופסיעות התקרבו, נכנסו לחדרי, הגיעו עד אלי. יד כבדה ורכה נחה על מצחי, מחממת, מרפה את נשימתי הקטועה. פקחתי את עיני לסדק צר.

אמא.

[שירי 🙂]

פרק כ”ד

לדבורה כתב מחודד ורהוט. היא יודעת לפרגן וגם לכוון ולדייק, והיא בטוחה בדרך בה היא עושה זאת. ביקורת בדרך כלל מכווצת אותי, אבל המשוב הזה שמכיל גם את הטוב וגם מה יכול להיות יותר, דווקא זה עושה לי טוב, ויותר מכל הוא פשוט מזכיר לי את הדיון האחרון, זה שהעלה לי דמעות שכמעט ופרקו אותי לעיני כולן*.

אני מכניסה את הדף לתיק מהורהרת. נזכרת בהצפה, בדמעות. בעיניה היציבות של דבורה שלא חששו מהן. חשבתי על המתג שלי, שנעשה רגיש ופעיל יותר מידי בתקופה האחרונה.

שנים חשבתי שאין לי דמעות. חשבתי גם שמנגנון הרגש שלי מקולקל. שהלב שלי אטום, קפוא. איבר טכני שכל תפקידו הוא להזרים דם אל הגוף ולהחזיק אותי בחיים.

כשהייתי קטנה הבטתי בלי להבין בחברותי שבכו כשכאב להן, כשאמרו או עשו להן משהו בחוסר צדק, בכוונה או בלעדיה. וזה קרה הרבה, כי בחיי חברה פעילים- מדברים, משחקים, ועל הדרך מתעמתים, חובטים מילולית וגם נפגעים. אבל אני הייתי בחוץ. לא הייתי שותפה לדינאמיקה הזו ולא הייתי חלק ממנה, ולכן גם לא חוויתי אותה.

בתקופות מאוחרות יותר, כשאוצר המילים של חברותי גדל יחד עם הגיל והמודעות, היו שכינו אותי ‘אדישה’, ‘אטומה’ ואפילו ‘סנובית’. אני לא מחיתי, והמשכתי לא להרגיש דבר.

בסמינר הייתי בודדה מתמיד בתוך חברה סואנת ונרגשת. חברויות חדשות נוצרו, התפרקו, סחטו דמעות וכאב, אבל לא נגעו בי. הקשרים המאד כלליים שלי עם הבנות בכיתה לא היו קרובים מספיק בשביל לעמוד בסכנה. לא ידעתי מהם רגשות חמים, ולא ידעתי גם מהן דמעות.

סיימתי את הסמינר כשיותר ממחצית הכיתה מאורסות או נשואות. היום אני חושבת שזו תקופת השיא בה הרגשתי כל כך חריגה ביחס לחברות שמסביבי. הן כל כך התרגשו! מכל דבר… מההצעות, מהבירורים, מלפני פגישה, מאחריה. יכולתי להרגיש מי הולכת להתארס לפי רמת הלחץ והאנרגיות שפעמו סביבה. כמעט תמיד צדקתי. ואם לא, זה בגלל שאחד הצדדים החליט לא להמשיך, ואת זה היה קל מאד לראות.

אירוסין היו פסגת הפסגות של צרחות וחיבוקים שהתחמקתי מהם בכל מחיר. והיו כאלו.

אפילו במשחק לא יכולתי לחקות את ההבעות והביטוי הנלהב לשמחה הגדולה. הבנתי את השמחה הזו. אבל לא הרגשתי אותה.

“מה מציק לך, שירי?” כנראה שאני תפוסה בהרהורים הרבה זמן אם רחלה הספיקה כבר לחזור.

” איך את רואה שמציק לי משהו?”

“את רוצה מראה?”

צחקתי. היא לא.

“המשוב על העבודה שלך לא היה מחמיא, גבירתי המושלמת?” היא לא מחייכת וזה מטריד אותי.

“את מכירה את הנושא של רגישות יתר מקרוב?” שאלתי בהיסוס. רחלה הביטה בי מרוכזת: “אני עובדת עם ASD אז אני מכירה את הרגישות משם, כחלק כמעט בלתי נפרד מהעולם שלהם.” היא חושבת לרגע ואז מוסיפה: “לא חשבתי על זה ביחס לאנשים רגילים. מה שהמורה אמרה היה די חדש לי”.

הנהנתי, שותקת. רחלה עדיין הביטה בי, והיו בה רצינות ועומק שלא ראיתי קודם. ובכל אופן חששתי שהיא תראה אותי, שתלחץ על הכפתור הזה שיציף אותי. היא אכפתית, אבל אני מפחדת.

“את רואה בילדים שאת עובדת איתם את הקטבים האלו בתגובה למצב שלהם? הם באמת מתכנסים או מוצפים?” היא הנהנה, עיניה הצטמצמו מעבר לזגוגיות משקפיה העגולות.

“אבל זה לא מה שמציק לך, שירי. נכון?” בול פגיעה.

אחרי הכל, אהבתי את האומץ שלה. מסביבי אף אחד לא העז לשאול אותי שאלה ישירה כל כך. גם הקרובים אלי כיבדו את השתיקות, המילים הספורות, שמרו על המרחק שרציתי לי בזמנים של קושי.

אפילו יחיאל נתן לי תמיכה שקטה בלי ללחוץ יותר מידי שאשתף. שיתפתי כי הבטחתי לאמא, ואחר כך כי רציתי והיה חשוב, אבל קודם לכן הוא מעולם לא דחק בי. יכולתי לבחור מה וכמה. גיסותי כמעט ולא מתקשרות אם אין משהו דחוף לתאם, ולרוב הכל עובר דרך יחיאל ולא דרכי. וגם…אביגיל שומרת על כל מילה, שאלה ומבט כאילו הייתי עשויה מגדל כפיסי עץ מתנדנד.

ורחלה – היא משהו אחר. היא לא חששה לחצות את הגבול שהצבתי בלי מילים. לשאול, להתעניין וגם ללחוץ כשנדמה לה שצריך.

“שירי?”

“את.. אני לא יודעת אם את מכירה אותי מספיק בשביל…” נתקעתי, לא יכולה להגיד זה.

עיניה לא מרפות, המתג שלי רוטט. “את לא רגילה לדבר על עצמך שירי. זה באמת יכול להיות קשה או מביך” אני בולעת. שותקת. הכל נכון.

“אז אם אני מנסה להבין… את שואלת את עצמך אם את מתאימה להגדרה הזאת? מה גורם לך לחשוב שזה קשור אליך?” אני לא יכולה לענות. במקום זה מורידה את עיני וליתר ביטחון עוצמת אותן.

“את לוקחת עמוק” היא אומרת. בקולה יש פליאה דקה, כאילו הבינה רק עכשיו עם מי היא מדברת: “רגישות זה הכוח שלך, יקירתי. לא יודעת אם זאת רגישות יתר או לא, אבל מה שאני כן יכולה להוסיף לך– ” היא לוקחת נשימה, ואני מרימה את עיני שוב, מתעניינת: ” שלפעמים נסיבות החיים מחמירים את הסימפטומים. אצל החניכים שלי אפילו אירועי חיים סטנדרטיים ולא מידי טראומטיים מקצינים את הרגישות שלהם בצורה ממש בולטת. תחשבי על זה.” רחלה מגישה לי הרגעה במילותיה. אני לוקחת אותה. מחייכת.

“זה מעניין, אני אחשוב על זה. תודה רחלה”

“אולי…” היא מהדהדת לי חיוך וממשיכה: “אולי תדברי עם אביגיל. אם היא מכירה אותך יותר, או שאת מרגישה יותר בנוח איתה, תעשי את זה. בשביל מה יש חברות, שירי? אה?”

בשביל מה באמת.

*השיחה עם דבורה הוחלפה בדיון בתוך הכיתה.

[שירי 🙂]

איזה קהל שקט ומנומס😉!

[שירי 🙂]

פרק כ”ג

מישהי הקדימה אותי. נעמדתי תוהה בפתח הבניין, מנסה להבין למה אני שומעת צלילי פסנתר מימין בזמן שהפסנתר ממוקם בחלקו השמאלי של המבנה. התקדמתי בעקבות הצלילים העמומים שואלת את עצמי אם מדובר בתעתוע של הדהוד או שהפסנתר באמת עבר מקום.

אבל משהו אחר ברור לי… הצלילים האלו לא שייכים לתמר. ולא לפסנתר שאני מכירה. הם בוסריים ומהוססים. נשמעים כמו מישהי שמנסה להנות מהיכרות צעירה איתם. בדחף חסר שליטה אני עוקבת אחריהם ומגיעה לחדר צדדי וקטן, וכמו שחשבתי קודם, זהו פסנתר אחר. והוא לא כל כך מכוון. הדלת אמנם פתוחה קצת, אבל מיקומו של הפסנתר בחלק הפנימי יותר של החדר לא מאפשר לי לראות מי מנגנת. אולי מסיבה זו גם לא ראיתי אותו בפעם הראשונה שהגעתי לכאן. אני חוששת לעשות צעד פנימה ובכל אופן נכנסת, כמעט בלי להזיז את הדלת שאולי חורקת.
משמאלי, בנישה עמוקה דיה כדי להכיל פסנתר חום ונמוך ונגנית על כסא אפור, יושבת אביגיל. היא כל כך שקועה בקלידים ובאצבוע, שלא שמה לב לדלת הנפתחת ולמי שעומדת מאחוריה. אם רק תרים את העיניים היא תראה את דמותי משתקפת מן הצד על העץ הכהה. אמנם יש לי אפשרות לסגת, אבל אני לא עושה את זה. כי באותה מידה- יש לי הזדמנות להיות טובה יותר, ואני הולכת לנצל את זה.

“אביגיל?” אני נעמדת לצידה ושואלת בזהירות, חוששת להבהיל. עם אצבע דבוקה לקליד היא מביטה בי נבוכה אך מחייכת. אני מושכת כסא, מתיישבת ומביטה בה בשתיקה. אביגיל שומטת את ידיה על ברכיה ושותקת איתי.

הלוואי ושתיקה יכלה לדבר לבד. הלוואי ויכלה להסביר בלי מאמץ ובלי בלבולי משפטים את כל מה שאני רוצה להסביר. הלוואי שבעיות היו נפתרות בלחיצת יד. אני מוכנה לעשות גם את זה. אבל עד שהטכנולוגיה הזאת תגיע לעולם, אני חייבת לדבר. לשתף. להסביר. וגם לשאול. ואפילו— להיות. בלי לעשות כלום, רק לאפשר לצד השני להרגיש טוב בלי מחסום כבד של התנגדות.

“אם קראת לי, אז באתי” אני אומרת בשקט. ואז נאנחת, כי שוב המילים נאבדות לי: “את יודעת מה? קשה לי להסביר את עצמי. וזה טבעי שאת מנסה להבין לבד, רק ש… אני חושבת שלא הגעת למסקנות הנכונות, וחבל שהן מכאיבות לך” גבותיה של אביגיל מתרוממות: “האחריות על הפרשנות מוטלת עלי. מקבלת” היא אומרת בחצי חיוך:”את לא חייבת להסביר. את לא חייבת לי כלום” שתיקה קלה: “אבל כן, קראתי לך. למרות שהצהרתי שאני מרפה כדי לא להכביד עליך.”

“לא תכבידי עלי. יהיה טוב. רוצה לנגן משהו?” אביגיל קולטת מהר מהלך הרמוני פשוט, ולאחר תרגול קצר אני תופסת את חלקו הימני של הפסנתר. הוא אמנם לא מכוון, אבל יש דברים אחרים שמתכווננים כרגע זה לזה. וזה מה שחשוב.

רק מי שהתנסה בנגינה בצוותא, יוכל להבין איזו חוויה מחברת היא זאת, ושאין דומה לה. ולכן, כל כך מובן איך זה קרה שרק ברגע האחרון אנחנו מגלות שהשיעור עומד להתחיל, מה שמזרז אותנו לחזור לכיתה במהירות ובלי מילות סיכום. רחלה המומה שאני מגיעה כל כך מאוחר, אבל אני רק מחייכת אליה, מחייכת כשהמרצה נכנסת. עכשיו טוב.

“לפעמים נוכל לראות תגובות מנוגדות לאותם מצבים קליניים. יש לכן דוגמא בנות?” הכיתה מתעוררת: “קשב וריכוז” מכריזה שיינדי: “אלו שנכנעים ומרחפים להנאתם, ואלו שיזוזו כדי לעורר את הקשב שלהם”

“יפה!” נהנית דורית “באמת עד לא מזמן היתה הפרדה בין המצבים האלו, שכונו בשתי הגדרות נפרדות. לבסוף הבינו שההפרעה היא אחת, רק שהביטוי שלה שונה. דוגמא נוספת?” אני מכווצת גבות, מנסה לנבור במושגים שמזמן לא נגעתי בהם. ביטויים שונים למצב קליני זהה?

“רגישות סנסטיבית?” זאת אביגיל: “ילדים שנמנעים כדי לא לכאוב, ואלו שזזים מחוסר נוחות” דורית מהנהנת בהנאה גלויה. היא משבחת את אביגיל ומוסיפה:”ברגישות סנסטיבית נראה את השוני בתגובה בשני הצדדים. גם אלו הסובלים מתת רגישות שנכנעים להפרעה ונראים אפאתיים, וגם אלו שזזים כל הזמן כדי להרגיש את גופם…” זה מעניין. אני רוצה לחשוב על זה לעמוק, אבל דורית ממשיכה: “ועוד יותר מזה- נראה את השוני גם במקרים של אנשים רגישים מאד, אלו שמתמודדים עם רגישות כוללנית שנוגעת בדרך כלל בכל החושים, ולא רק במגע. יש את הרגישים שיהיו מוצפים כל הזמן בגלל הגירויים שמסביבם, ויש את אלו שמלכתחילה ימנעו מכל כך הרבה דברים כדי שלא להגיע להצפה ולכאב.” המילים נוקשות על ראשי והולמות בי. המשפט האחרון מהדהד שוב ושוב. אני כל כך המומה שהמילים הבאות לא מצליחות להיכנס לראש ולעצור את הלופ. אני חייבת להבין את זה. חייבת להבין מה זה אומר ול… רחלה מעוררת אותי בתנועה עדינה. השקט בכיתה מספר לי שדורית שאלה משהו, ואני לא בעניינים.

אני מביטה ברחלה בשאלה, אלא שאז נכנסת המזכירה לכיתה, ומניחה על שולחן המורה צרור דפים, מסמנת בכך את סיום השיעור. “תנו לי את התענוג לחלק את העבודות ולשנן דרך אגב את השמות שלכן.” אומרת דורית בחיוך, ומחלקת את המשובים על פי השמות הכתובים בראשם. כמעט בסוף הערימה, מגיע תורי. אני מקבלת את המשוב בתודה נבוכה ומתלבטת אם לקרוא אותו מול עיניה העירניות של רחלה. אבל עוד לפני שאני מחליטה להכניס אותו אל התיק, היא מתרוממת: “אני יוצאת להתרענן קצת. תרגישי בנוח, שירי”

אני מודה לה בניע ראש ושוקעת בדף הכתוב.

[שירי 🙂]

פרק כ”ב

טוב שהלימודים מתקיימים רק פעם בשבוע. רק פעם אחת לנסוע לירושלים. רק פעם אחת להתמודד עם חוויות של בית ספר, החברתיות שבהן.

מאוכזבת מעצמי, אני מגיעה למסקנה שאיני יודעת להתמודד איתן. אולי כי מעולם לא למדתי לעשות זאת. מעולם לא התעניינתי וגם לא עוררתי עניין מיוחד בחברה הגועשת שמסביבי. הזרמים התת קרקעיים שרחשו תמיד בכיתה וסערו גם אחר הצהרים, לא נגעו בי. הם תמיד היו רקע נחמד (או לא) ולא מחייב.

והנה, באיחור של שני עשורים, באה אביגיל והפגישה אותי עם חוויות שמעולם לא היה לי חלק בהן, בשום שלב בחיי. לפחות לא בשנות הלימודים.

אני תוהה כמה כואב יהיה ללמוד חוויות של מתבגרות בגיל 35. כלומר, אני כבר מרגישה עד כמה זה מייסר ואין לי כוח לחשוב מה הולך להיות הלאה.

אחרי לילה רגוע ויום עבודה מסיח דעת, אני יכולה לומר שחזרתי לעצמי, לפחות כלפי חוץ. כעת אני עומדת מול ארון הציוד הצפוף ושוקלת אילו חומרים לארוז לקראת שעות ההתנדבות שלי היום.

באקראי גיליתי את החיות שמעניקה לי נתינה. אמנם רשל דיברה בכל הזדמנות על המתנות שה’ נותן לנו וכמה הוא שמח שנעניק גם אנחנו מהן הלאה, אבל לא היתה לי שום הזדמנות לתת, לטפח לגדל.

את מי בדיוק?

אבל אז, אחרי הפסח הראשון של רשל איתנו, נבלו פרחי החורף שנשתלו בגינה האחורית עוד לפני בואה. ורשל, שהיתה עוקבת אחרי הצמחים גם מחלונה, הציעה לאמא שאנחנו נשתול חדשים במקום הגנן.

לאמא לא היה אכפת.

בוקר אחד חיכתה לנו הפתעה בחצר. הגנן הביא ארגז ירוק ובו שורות מסודרות של שתילים רעננים בגביעים שחורים קטנים. הבטנו בהתרגשות בוינקות ורודות ולבנות, פעמוני פטוניות בגוונים מרהיבים, וכמה צלוזיות שרק רמז מאשכול התפרחת הקטיפתי הציץ מבין העלים הגדולים, בוער.

“הם יצטרכו לחכות לנו עד שנחזור” אמרה רשל, תיק הסמינר על כתפה ואור חדש בעיניה: “ולא נגלה להם שאנחנו מחכות יותר!” לחשה לי.

תמיד אהבתי את האדמה. גם כשהיא שחורה, קשה או רטובה. אפילו כשחרקים ותולעים הציצו ממנה כשהפרענו להם. רשל פחות התחברה לבוץ וללכלוך, היא מתחה על אצבעותיה כפפות תכולות ונעזרה באת קטנה כדי להסיר את הצמחים היבשים ולחפור גומות לשתילים החדשים.

מלאנו את הבורות הקטנים במים, ברכנו את השתילים ואיחלנו להם בהצלחה לפני שהכנסנו אותם לגומות והידקנו אדמה מדושנת מסביבם.

לקראת ערב, היתה הגינה פורחת ורעננה, ובזכות רשל, גם נקיה.

כשעליתי למיטתי באותו ערב רחוצה ועייפה, חשבתי כמה טוב היה לי.

לא יכולתי להסביר לעצמי למה.

היום אני מבינה שזאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי לתת. להיות בשביל מישהו אחר גם אם הוא רק שתיל שינבול בחורף הבא.

מצד אחד, הייתי שתיל בעצמי. רך, עדין וזקוק לכל כך הרבה דברים שאפילו לא יודע לבקש אותם . מצד שני, הייתי צריכה להרגיש משהו בשביל מישהו אחר. הגינה והצמחים היו המישהו הזה.

לפחות עד שגדלתי והבנתי עד כמה אני מחכה למשפחה וילדים משלי שאוכל לתת מעצמי ולהרגיש שוב את התחושה המספקת הזו של: הנה, בשביל זה אני כאן.

ובשביל רבקוש אנו הולכות כל שבוע למועדונית לתת שעתיים של יצירה וחום שממנה מרוויחות כולן.

דלת הבית נפתחת, נסגרת בטריקה קלה, ומעוררת אותי חזרה אל המדפים והחומרים. צעדים קטנים מחפשים אותי בבית. “רבקוש? אני כאן, במרפסת!” רגע קל ורבקוש לידי, מקבלת בחיוך נשיקה וקימוט.

“מה שלומך, בובה? רוצה לעזור לי להחליט מה להכין היום עם הילדות?” רבקוש סוקרת בעיניים גדולות את הקופסאות הצפופות. “אולי… נכין בובות מפונפונים על מקלות ארטיק?” היא מציעה בקול קטן.

“מעולה. אז מקלות ארטיק” אני אומרת ושולפת את הקופסא המתאימה: “ופונפונים גדולים לפנים, והנה שערות ותלתלים בכל מיני צבעים”. אני מורידה קופסא ושקית תפוחה.

“עיניים זזות!” שולפת גם רבקוש מיכל קטן, עגול וסגור היטב:” יש כאן גם גדולות וגם קטנות, וזה טוב. נכון?” היא מוודאת. אני מחייכת ושולפת גם את הדבק חם: “בטח טוב. הכי טוב שיש. את תעזרי להם ליצור את הבובות הכי חמודות בעולם, נכון?” רבקוש צוחקת.

“אבל אילו בגדים נכין להם?” אנו יושבות ליד הערימה וסוקרות שוב את הארון. לֶבֶד? מסובך. צריך משהו פשוט שגם ילדות קטנות יכולות לבצע.

“אולי” מציעה שוב רבקוש: “נסובב על המקלות את הדברים הצבעוניים האלו, איך קוראים לזה, אמא?” רבקי מצביעה לכיוון המדף העליון, ממנו מציצים חוטי ברזל פרוותיים.

“מנקי מקטרות רבקוש. וזה רעיון מעולה. עכשיו אני חושבת שיש לנו את הכל.” אני מכוונת אותה למטבח: “בינתיים כשאת תאכלי, אני אארוז את הכל, ומיד שתסיימי נצא, כדי שיהיה לנו המון זמן במועדונית, טוב?” היא רוחצת את ידיה, ומתיישבת ליד השולחן. אני מגישה לה צלחת ומביטה בה בחיבה. יכולה להתבונן בה שעות. ולחשוב. להיזכר. רבקוש שכל כך דומה לי, והלוואי שלא.

בכוח אני מתנתקת ופונה לארגן את הציוד, יש לנו יום עמוס היום.

בחדר הגדול כבר יושבות שמונה קטנטנות מסביב לשלושה שולחנות מחוברים, ומנענעות את הרגליים בציפיה. אני מחברת את אקדח הדבק חם לחשמל, רחוק וגבוה, ובינתיים בדקות שהוא מתחמם, מסבירה לילדות מה עושים היום. “ואולי בפעם הבאה נכין גם את הבמה והוילון וכל אחת תוכל לעשות הצגה מדהימה! רוצות?” צווחות אושר עונות לי. עכשיו רבקוש עוברת בין הבנות ועוזרת להן לחשוב אילו בובות הן רוצות להכין, האצבעות הקטנות לוכדות פונפונים ועיניים זזות ומסתבכות בשערות המקורזלות, ולבסוף מלפפות מנקי מקטרות בשלל גוונים על מקלות הארטיק.

כשהכל מוכן, רבקוש מעבירה אלי את הלפתניות עם כל חלקי הבובות להדבקה. ולאט לאט מתחיל השולחן להתמלא בבובות צבעוניות ומתוקות עד מאד. המדריכה שושי חושבת שאפשר להכין גם כובעים קטנים, כיפות וסרטים, ועכשיו מתמלא השולחן בניירות צבעוניים ומדבקות.

לא מפליא לגלות ששעתיים מלאות אזלו עוד לפני שנחבשו כל הכובעים על הראשים הקטנים. כולן עוזרות לאסוף ולארגן את כל מה שנשאר, ולאחר נפנופים נמרצים והבטחה שבלי נדר בפעם הבאה נכין תפאורה אמיתית לבובות ההצגה, אנו יוצאות אל הרחוב הקר עם מזוודה קלה ולב חם.

“את יודעת אמא, אחרי שנכין את הבמה, אפשר גם לכתוב סיפורים, ולהציג ולהקליט ו… ” אני מקשיבה לרבקוש והלב שלי קופא. עדיין לא התחלתי להכין את הילדים למעבר שאמור להיות אחרי פסח! אני דוחה את הקץ יום אחרי יום, מתחמקת מהמשימה המורכבת.

אולי זאת תקווה שהכל יסתדר בסוף, אולי זאת הדחקה כי קשה מידי לחשוב על המאמץ המערכתי שהמהלך הזה דורש, ואולי זה פחד. פשוט אבל ממשי, מהעתיד הלא ברור הזה, ועוד לפני זה- מאיך להסביר לילדים מה הולך להיות, ולמה, ומה זה אומר בעצם.

אני נאנחת. רבקוש לוכדת את האנחה שלי וקולה נבהל: “מה, אמא… זה לא רעיון טוב?” הרבה דברים אני רוצה לומר לילדתי על הרעיון המצוין שלה, אבל אני רק מחבקת את הכתפיים הקטנות ומרגיעה: “זה רעיון מעולה רבקוש. אני מאד אוהבת את הרעיונות שלך, וממש נחת בשבילי לשמוע שאת חושבת איך לעשות טוב לילדות המתוקות”.

“אז… מה הבעיה אמא?”שואלות הפנים הקטנות. אני לוקחת נשימה: “אני רק חישבנתי שעד שנבצע את הכל יגיע כבר פסח וכל אמא שנזכרת בפסח נאנחת. מבינה?”

רבקוש מחייכת: “אל תדאגי אמא. אני אעזור לך. את תראי.”

[שירי 🙂]

כן, החלטה לא סטנדרטית. אבל שוב, היא תיסע איתם עד אחרי החג,

ותחזור לבד לחודש וחצי… בד”כ שנה במכוני לימודים מסתיימת מוקדם יותר.

[שירי 🙂]

מעניין לשמוע, איזה חלק אחראי על הצמרמורת?

[שירי 🙂]

הכרטיסים לתחילת חודש ניסן. הם תכננו לנסוע לחג ולחזור, ואז לחזור שוב בתחילת השנה הבאה כדי לגור ליד ההורים.
הבקשה שלו היא לשקול להישאר שם, במקום לחזור ושוב לטוס. שירי היתה מסכימה לרעיון אבל העניין עם הלימודים מקשה עליה. בסוף היא מחליטה לחזור לארץ לבד אחרי החג כדי לסיים את הלימודים.

[שירי 🙂]

אני רואה שיש לך תווית של טיפול, ואם כן – למילים שלך משמעות מיוחדת בשבילי.

אז תודה על הפרגון והעידוד, ואם יש לך דיוקים- אל תהססי לכתוב.

תודה!

[שירי 🙂]

תודה תהילה. מחמם את הלב לשמוע, ונותן כוח להמשיך.

[שירי 🙂]

נוצר בלבול כלשהו, אולי עכשיו הפרק יופיע ברצף הנכון.

פרק כ”ו

אותו לילה בו את הרטבתי את הכרית שלי בדמעות שהיא לא הכירה, עלה פעמים רבות במחשבותי, גם שנים אחר כך בזמנים נדירים בהם זכיתי לטעום מהן שוב. ניסיתי להבין מה פתח את שק הדמעות החסום שלי, ואיך זה קרה ברגע אחד. ניסיתי לחפש את המכנה המשותף לכל המצבים האלו שתגובה כל כך לא צפויה אליהם סיפרה לי שמשהו נגע בי.

ואז הבנתי שהשסתום הזה שבזוויות עיני מופעל באמצעות עיניים.

לא כאלו שנחו עלי בטעות כחלק ממה שהן קולטות מסביבן בשיטוט אקראי, אלא עיניים שרואות אותי. שמציצות לתוכי בעניין, באכפתיות, רואות את מי שאני ומה שיש בי, או שאין.

מבט כזה הוא בשבילי הרבה יותר ממילה, שאלה או הבעה אחרת. הוא חיבור עמוק שיורד לנשמתי ולוחץ בבת אחת על שק הדמעות, מציף אותן החוצה. אפשר לנחש כמה מעט פעמים זה קרה… כאילו שאני שקופה ושהדמעות שלי כלואות בכספת שהמפתח שלה אבד.

אפשר לומר שלא ידעתי לבכות. לא הבנתי גם את פשר הביטוי ‘שחרור’ או ‘פורקן’ בהקשר לדמעות. אני רק הרגשתי אחריהן עמוסה וכואבת הרבה יותר, עייפה וצרובת עיניים. פעמים רבות הרגשתי שאין בדמעות האלו בכי או הקלה רק ביטוי עלוב של קליפה חיצונית ודקה של כאב שהתעבתה כמו אדים של כפור על דפנות הלב.

אז היתה רשל שלחצה עליו ראשונה, והיו חברות בודדות שהבינו וסיפרו לי זאת בעיניהן. והיתה אמא שליד מיטתה הבנתי והרגשתי לבסוף מה היא עשתה למעני, ילדתה הקטנה והיחידה.

ואחרונות, לחצה על המתג דבורה, הציפה דמעות שלא ראו אור כבר למעלה משנה. ועכשיו…רחלה. כל כך הרבה בתקופה כל כך קצרה, כאילו כל המערכת הזו נעשתה רגישה הרבה יותר מבעבר, והדמעות הולכות וממיסות קליפה ועוד אחת מעל מאגר עצום שמי יודע מה יש בו.

אני מפחדת לגלות את זה.

שמה בצד את המשפט הזה: ” אני פוחדת לקבל תשובות”

חזרתי הביתה שותקת. חתכתי ירקות, חיממתי מים וערכתי שולחן- שותקת, שותקת, שותקת.

לו רק היה לי לחצן נוסף, כזה שמשחרר מילים. שאפילו… רק ידאג שהמילה הראשונה תחצה את סף השפתיים, תִּשָּׁמַע. אני כבר אסתדר עם הרצף והניסוח. אבל בינתיים אני לא מצליחה לדבר, לשתף, לשאול.

יחיאל הוא הכתובת הראשונה לשאלה שלי. אין לי ספק בכך. הוא מכיר אותי יותר מכל אדם אחר.

יותר מאמא שלי.

אמא ביקשה שכך זה יהיה.

ישבתי ליד מיטתה בימיה האחרונים. היה שקט בחדר, ואף אחד לא הפר אותו. היא ישנה רוב הזמן, ואני ישבתי לידה וקראתי תהילים או נמנמתי, ובעיקר הבטתי בה.

אמא שלי, שאני כל כך דומה לה והיתה מכוונת אלי כל חיי. לא לחצה אותי לדבר, לא שידרה לי רצון או תקווה שאהיה משהו אחר, היא קבלה אותי כנראה כפי שקיבלה גם את עצמה, ודאגה לי בדרך שלה.

לפעמים מבטיה דיברו יותר מכל מילה. ואני הבנתי אותם. זו היתה שפת האם שלי. שפה של מבט, אינטואיציה. ולא היו בה הרבה מילים, לא היה צורך בהם.

היה לילה. עוד לילה שחור וקר שמזמין פחד ומחשבות אסורות. ופתאום היא דיברה, מבטה נעוץ בקיר הריק שלמולה. היא סיפרה לי על אבא. על השנים הקצרות שלנו יחד, שלושתנו. גילתה לי כמה שמחה הכנסתי לחייה בכל זמן, הזכירה לי איזה אוצר אני. ואז הביטה לתוך עיני ואמרה:

“מעולם לא ביקשתי ממך דבר, שירי. אבל עכשיו, אני צריכה לומר את מה שלא אוכל לומר יותר. תני לבעלך את העונג להכיר אותך, לקחת חלק בחייך העמוקים. בחוויות שלך. אני יודעת שאת לא חייבת שותפים, אבל לבעלך, אבי ילדיך, יש זכות, ולך- חובה. בבקשה, הבטיחי לי שלא יעבור יום בלי שתשתפי אותו מהתחלה ועד הסוף. מבטיחה לי, שירי?” אחזתי בידה ודמעתי. ארבע שנות נישואין היו מאחורי, בהן בעיקר הקשבתי. היה לי טוב. חשבתי שגם לו טוב. עשיתי כל מה שיכולתי שבאמת יהיה כך. לבד ובעיקר ביחד. אבל כנראה שזה לא הספיק. מרחוק אמא צפתה בי וחיכתה להזדמנות לדחוף אותי קדימה. היינו צריכות להגיע לקצה כדי שזה יקרה. אמא ביקשה את מילתי, ואני נתתי.

מאז הכל היה שונה. נאבקתי עם המילים, שאבתי אותן בכח. לא ויתרתי. וגם הוא לא. השיחה האחרונה עם אמא היה השיתוף הראשון בסדרה, ולאחריו ביקשתי את עזרתו. במבט לאחור אני מבינה איך ההבטחה הזאת הצילה אותי כמה שנים אחר כך, כשהסטירה של אלישבע צרבה את כולי.

“נטלת ידיים בירושלים, שירי? לא הוצאת מילה מהפה מאז שחזרת!” יחיאל שעון על הקיר, מביט בי בפנים מוטרדות. אני משפילה עיניים לצלחת שאחוזה בידי, מודה לו ששם לב, ששאל.

“היום התחדשה לי תובנה בשיעור. אני בהלם… מנסה לסדר את החלקים שלי מחדש” הוא מקשיב.
“יחיאל… איזה דירוג היית נותן לרגישות שלי מאחת עד עשר?” הוא מעפעף, ואז מחייך. חיוך שמעלה לי דמעות, שוב.

“אתה חושב שאני כל כך רגישה, שצריך לשמור עלי שלא אתפרק, ולא אפגע, ושלא יכאב לי. לכן אתה לוקח על עצמך את העול לטפל בהכל מחוץ לטווח השמע שלי.” הוא המום, ואני חנוקה מדמעות, יורה את המילים מעוותות ורטובות.

“אתה מפחד. עלי, ממני, או משניהם. כמו כולם” לא יכולה להמשיך, מפחדת גם, להתפרק.

“האשמות קשות” הוא רציני:”אני בהחלט רוצה לחסוך ממך את מה שאת לא חייבת לחוות. אבל אם זה נותן לך הרגשה שאני מנהל אותך מאחורי הגב, אז…”

“תודה” אני לוחשת מספיגה את עיני בנייר: “אני חושבת שאוכל להתמודד אם נעשה את זה ביחד. אני מעריכה את הדאגה, אבל ממש לא רוצה שתחשוש ממני. מספיקים הפחדים שלי…”

“שירי, את חיוורת. נאכל קודם?” אין לי תיאבון. אבל אני חייבת. גם לאכול וגם להירגע. אני לוקחת אוויר וסלט, וכשידי יציבות יותר, אני מרשה לעצמי לשאול: “מה התחדש בינתיים?”

[שירי 🙂]

סיפור בגוף ראשון לא יכול לתאר מה המורה ראתה. אבל כן תיארתי את תנוחת החשיבה שלה,

ואת השינוי בה כשהיא מגיעה לתשובה. ואת זה המורה קלטה.

[שירי 🙂]

השכתוב נועד כדי למחוק את הצעת העזרה של דבורה, לא אתי ומתערב מידי.

מצד שני, הייתי צריכה ששירי תעמוד במרכז ברגע ההצפה, והיא לא ממש תעשה את זה מיוזמתה…

לדעתך זה לא טבעי?

[שירי 🙂]

תהני.

[שירי 🙂]

אני מקווה שבקרוב יהיה עדכון, הפרק ערוך ומוכן.

[שירי 🙂]

רפואה שלמה רבקה, מעריכה מאד שכתבת…

אשתדל להעלות היום פרק נוסף ולזכות להקל מעליך.

[שירי 🙂]

נכון, אין לי אפשרות לערוך. אבדוק איך אפשר לעשות את זה בלי לבלבל את הרצף.

[שירי 🙂]

תודה, טוב לשמוע

בפרק י’ יש שיחה שאני מחליפה לדיון בכיתה, כדי להתאים יותר לכללי האתיקה והגיל…

[שירי 🙂]

תודה! מקווה מאד:)

[שירי 🙂]

תודה שירה, טוב לשמוע שנשאבת ונהנית.

מוזמנת להמשיך איתנו.

[שירי 🙂]

לא טוב בכלל…😨

[שירי 🙂]

תודה מלי! תמשיכי להנות גם הלאה:)

[שירי 🙂]

תודה דבורי. זה רעיון טוב להביא את אביגיל מיוזמתה, בעז”ה אערוך את הפרקים הרלוונטיים.
אני מקווה שהבנתי את הסתירה שאת מוצאת באופי של שירי, ואנסה להסביר.
כמו שרמזתי הרתיעה של שירי מקשרים יושבת על חוויות קודמות שבהם, בחוויה שלה, בסוף תמיד מישהו נפגע-
וזה מה שקרה גם עם תמר וגם עם אביגיל.
מצד שני – תוכלי לקרוא בין השורות את הלב הרך וההתמסרות הטבעית שלה לאנשים- למשל- מציעה לתמר עזרה, וכן קשה לה מאד כשהיא מגלה שהיא בעצם פוגעת באביגיל. היא מנסה לעשות הכל (מבחינתה, במה שהיא כן מסוגלת לעשות כרגע) כדי שזה לא יקרה, כולל לחפש את תמר ולפייס אותה (מה שלא הצליח).

ועכשיו- נראה מה היא תבחר לעשות בקשר לאביגיל.