[שירי 🙂]

פרק כ”א

הדלת נפתחת שוב. בזווית העין אני קולטת את אביגיל נכנסת, נעצרת לרגע ומתקדמת לאחורי הכיתה תוך שהיא יוצאת משדה הראיה שלי. לא נעים לי להסתובב ולהסגיר לרחלה שוב את חוסר הנוחות שלי . הרי ברור שהיא תבין שהיא קשורה אליה. ועם זאת יש בי תקווה קטנה שאביגיל קלטה את המצב ותעשה משהו כדי להציל אותי.

נשמע נורא. נכון.
גם לחשוב על הצלה בהקשר לרחלה שהחביבות שלה כל כך פשוטה ונקיה, וגם לחשוב שמי שאני מתחמקת ממנה חודשים ארוכים ומתישים תהפוך למושיעה ברגע אחד. אבל ביחד עם המחשבה האבסורדית הזאת, נכנסת גם המרצה החדשה, ולאחר כמה שניות של התמקמות קולקטיבית, השיעור מתחיל.

רחלה היא תלמידה שכל מורה אוהבת. אולי לא כולן. אבל דורית, המרצה החדשה- כן.

היא קשובה לעומק ומעלה שאלות שמרחיבות ומעשירות את נושא השיעור. הדיונים שמתפתחים בעזרת השאלות שלה, מהנים אותי מאד, בפרט שהיא מעניקה לי עוד כמה תובנות מרתקות ישר לתוך האוזן. במקום מסוים אני מרגישה שמחשבותיה של רחלה נעות בדיוק בנתיבים של אלו שלי, ואני לא צריכה אפילו להתאמץ כדי לתמלל אותן.

האמת, גם כשהייתי ילדה לא התאמצתי לבטא את דעותי בקול, ועכשיו לגמרי לא בער לי להשתתף. קצת מצחיק אבל ממש נוח לי שרחלה עושה את זה כאילו בשבילי, וכמובן בלי להתכוון בכלל. אולי זאת הסיבה שכשנגמר השיעור, אני לא ממהרת למצוא תירוץ ולהתחמק החוצה. באופן מוזר אני מרגישה את הסקרנות הטבעית שלי כלפי אנשים פוקחת עין אחת.

“שירי?” אביגיל קוטעת את השיחה העירנית שלנו. אני מסתובבת, עיניה האכפתיות של אביגיל נדבקות מהחיוך שלי: “שלום לך” היא פונה גם לרחלה :”היה כל כך מעניין איתך השיעור הזה. איפה היית עד היום?”

“תודה!” עונה רחלה ומבטה קורן אור: ” בשנה שעברה הייתי בחופשה בתקופה הזו, ולכן אני משלימה עכשיו את הקורס שחסר לי. נהנה ביחד עד פסח”.

“נהדר” עונה אביגיל, ומעבירה את משקלה מרגל לרגל: “סליחה שאני מפריעה שירי, רק שאלה— מסרת כבר את העבודה במשרד? את רוצה שאגיש אותה בשבילך? אני הולכת עכשיו”. היא כל כך נבוכה, ואני לא מבינה למה.

“הו, נכון! תודה שהזכרת לי!” אני נעמדת ושולפת מתחתית הערמה שעל השולחן את קבוצת הדפים, מוודאת שכולם שם, ומצטרפת לאביגיל. “תכף חוזרת, רחלה”

אנו צועדות במסדרון הסואן מנשים שמנצלות כמה דקות של שחרור פיות. זה תירוץ טוב כי השקט לא מהדהד את העובדה שאני לא מוצאת מה להגיד. אביגיל שותקת גם לפחות מחצית מהדרך, אבל לבסוף אומרת: “כשנכנסתי לכיתה, היית נראית המומה. את כזאת עדינה שירי!”.

אני שותקת. הכל נכון.

“אבל לא באמת הייתי צריכה להציל אותך בסוף. נראה שאתן מסתדרות יופי”. המילים האחרונות גוועות על שפתיה של אביגיל, ואני נצבטת.

אני חייבת לומר משהו. לרכך, לחמם, להיות קרובה יותר.

אבל אין לי מילים. ואנו כבר ליד המשרד. אהיה חייבת למצוא מילה או שתיים לפחות לדרך חזרה אל הכיתה!

חמישה צעדים אנו שותקות יחד, ודקה לאחר מכן כשבידנו אישור כתוב על מסירת העבודה, אנו פונות חזרה אל הכיתה. המסדרון רגוע יותר כעת, ואני דוחפת את המילים החוצה: “באמת קיוויתי שתושיעי אותי. את… אני מאד מעריכה את הרגישות שלך. תמיד.” אביגיל תוקעת עיניים ברצפה, וידיה המהודקות אל גופה מספרות שהמילים שחצבתי במאמץ לא חדרו פנימה.

“אביגיל?” אני נעצרת ודורשת מבט. “כלום” עונה אביגיל ומבטה יציב: “הפסדתי אותך. כואב לי” היא מורידה באיטיות את עיניה וממשיכה אל הכיתה.

אני נשארת מאחור, נטועה. נשענת על הקיר הצונן, מנסה לנשום ולא מצליחה. זרמים של קור, כאב ותסכול חורשים אותי. למה הכל כל כך מסובך? למה אני לא יכולה להסביר את עצמי טוב יותר? למה הכל תקוע מול אביגיל? מה בעצם אביגיל רוצה ממני כשאני כל כך לא ראויה לה?

“שירי?” זאת אביגיל, שוב. היא עמדה כאן כל הזמן? לא, היא נכנסה לכיתה וחזרה.

“סליחה, שירי. הכאבתי לך” אני לא מצליחה להתנתק מהקיר. אבל הקור הנורא רפה קצת. אני מרימה ראש במאמץ, עוצמת עיניים גדושות. “כן. אבל זה מגיע לי. בצדק”

“לא. אין שום סיבה שתצדיק להכאיב לך, שירי. אני מרגישה שאני מכבידה עליך, אז אולי… הגיע הזמן להרפות וזהו. בואי. רחלה מחכה לך. היא… שאלה איפה את כשחזרתי לבד”

אני לא יכולה לזוז. כבד. עמוס. מסובך וכואב כך כך.

“שירי, בבקשה! אני לא אעורר את זה יותר. בלי נדר. בואי” היא מנסה לשכנע אותי להתנתק מהקיר. אבל מי שבאמת עוזרת לי להשלים את המרחק הקצר אל הכיתה, זו המרצה שמתקרבת מהעבר השני. בפתח הכיתה אביגיל פונה למקומה שבאחורי הכיתה ואני נוחתת על הכיסא חסרת כוח.

“הכל בסדר שירי?” בוחנת אותי רחלה בלחישה דואגת: “מה קרה כאן בזמן הקצר הזה? למה את כל כך חיוורת, להביא לך משהו לשתות?”

“שששש… התחלנו בנות!”

איזה נס.

[שירי 🙂]

פרק כ’

קשה לחזור לשגרה.

אחרי שבוע של חופש חלקי, אני מרגישה שהוא ממש לא הספיק לי בשביל כל התכנונים שרציתי לכבוש. לא הספיק בכלל. לא מחצית החופש מלימודים ועבודה ולא שבוע חנוכה יהיה מואר וחמים אשר יהיה.

קשה לחזור ללימודים. לחשוב על המערכות הלא פתורות שהשארתי אחרי, ולא לדעת באיזה מצב אמצא אותן. קשה לחזור ולאסוף זכרונות מתוקים ולהגביל אותם לזמן ומקום. הם כל כך מתוקים, שאיך לא הבנתי שכשנגמר המתוק מגיע משהו אחר, ולא טעים בכלל. ומעל הכל, מסובך לחזור כשהשגרה בעצם כל כך לא צפויה ולא שגרתית, ועד פסח צריך להספיק לסגור כמה פינות, לענות על אינספור שאלות ותהיות מבפנים ומבחוץ, ולהכין את הילדים למעבר.

אין לי כוח.

החורף שולט בחוץ עם הקור והרוח. והדרך מהתחנה ועד לקמפוס מספיקה לי בשביל להבין שאוויר ההרים קר וחודר משתיארתי לעצמי. מישהו ניקה את שביל המבוא וגרף את מרבד העלים הכתומים מעליו. עכשיו הוא רק רטוב ומבריק מהגשם, ומגפי נוקשים ומהדהדים היטב בין הבניינים.

אני הודפת את הדלת הגדולה ונכנסת פנימה, מקווה להתחמם בקרוב. אך בניין האבן קר מתמיד, ואני מצטמררת בתוך המעיל וחושבת לעצמי שצריך לזכור להוסיף שכבה בפעם הבאה.

כמו תמיד, הכיתה ריקה. אבל יש בה מזגן. ושלט. והוא יושב לשם שינוי בתוך התושבת שלו. בהקלה אני מדליקה אותו וכבר מרגישה את החום עוטף ומפשיר אותי.

אני מתיישבת ושולפת ערימה דפים מהתיק. חושבת שיהיה נכון לעבור שוב על העבודה שכתבתי בשבוע שעבר ועלי להגיש היום. עכשיו אני נזכרת שהיום גם מתחיל קורס חדש, ומשהו מתרענן בי.

דבורה לוי- פדר לא תציק לי יותר. לא במבטיה חודרי השריון ולא בהצעות עזרה. היום מגיעה מרצה חדשה, ויש לי הזדמנות להפוך דף ולהיות זהירה יותר. אחרי הכל אלו מורות שרואות פנימה בלי מאמץ. אני נאנחת לחלל הכיתה הריקה בינתיים, טומנת עמוק יותר את עיני בתוך הדפים הצפופים ומנסה לשפוט את המילים ולוודא שהעבודה תעבור את ביקורת המרצה בהצלחה. הכיתה מתמלאת בקולות ובאנרגיה שמכווצים ולוחצים אותי. לא מחכה לרגע שאביגיל תגיע, כי אני עדיין לא יודעת איך לנהוג בקשר אליה. אז אני טומנת את הראש עמוק יותר באותיות ובדפים במקום להתמודד. אביגיל תצטרך לבחור הפעם בלי שום רמז מצידי. אני נאנחת שוב.

פתאום משתתקת הפטפטת, ולפני שאני מספיקה לאסוף את הדפים ולהיעמד, נוחת תיק בד כתום על מחצית השולחן שלימיני מה שמזניק אותי ואת ליבי גם יחד. בעלת התיק המגודל, חוקרת אותי בעיניים בהירות ובוהקות, וחיוך חם ושופע: “שלום לך, לא חשבתי שאמצא מקום פנוי באמצע השנה. אפשר לשבת, כן?” אני סוחבת אלי את התיק האפור שהתגמד ברגע אחד, ולמול החיוך שלא קטן לרגע, אני מוצאת את עצמה מחייכת גם: “בבקשה! נעים מאד, שירי”.

“רחלה” מציגה את עצמת בעלת המטפחת המרוממת, הקשורה בסיבובי סיבובים ירוקים וכחולים: “אז מה? ” היא שואלת תוך כדי שהיא מתיישבת ומארגנת את המקום החדש שלה בלי להזיז את עיניה ממני: “מותר לחדור לנחלה הפרטית שלך או שאת מעדיפה שאמצא מקום אחר?” אוזני צוללות. זאת כנראה הסיבה היחידה שבשלה נדמה לי שהכיתה קפאה וכולן מביטות בסצנה הכל כך לא צפויה. רחלה לא מדברת בקול, קולה רך ועיניה חמות. אבל החיוך שלי מתנדנד ועומד לנשור. וגם את זה רחלה קולטת ומהדהדת:

“הכל טוב. נורמלי מאד לשמור על המרחב האישי שלך, אל תהיי המומה. הכל טוב!”.

מעולם לא הצלחתי לאהוב ביטוי כל כך ישיר בטח לא כזה שמספר לי עד כמה אני שקופה. ושוב אני מתפללת שהשיעור יתחיל או עדיף שהיום הזה יגמר.

אין לי כח.

אמרתי את זה כבר?

[שירי 🙂]

תודה יקרות, כל מילה שלכן היא עידוד וכוח!

[שירי 🙂]

תודה מלי!

שכחתי את הכוכבית:

*שמות של גווני חום המקובלים בתחום הציור.

[שירי 🙂]

פרק יט

את יודעת כמה צבעים יש כאן?” שאלה רשל ומשכה את המגירה האמצעית של השידה החוצה: ” המון!”.

עיני נקרעו מול חפיסות הצבעים ושפורפרות הצבע המסודרות בערימות. ” כמה גוונים ברא ה’ בעולם היפה שלנו!” הוסיפה בקול רך.

הבטתי חסרת מילים באין ספור העפרונות הצבעוניים המאוגדים קבוצות קבוצות בגומיות חומות, מחולקים למשפחות צבעים. בכיתה א’ קנתה לי אמא סט של 24 לורדים. כמה אהבתי את המרחב שנתנו לי הגוונים השונים. ולרשל יש הרבה יותר! הרבה הרבה יותר! וצבעים שאפשר לצייר בהם ציור אמיתי, חי!

“מה את אומרת, שירי? כמה ירוקים יש במגירה שלי? אפשר לספור?” הנהנתי. אפשר. אולי אתבלבל באמצע או שיגמרו המספרים שאני מכירה, אבל בודאי שאפשר. רשל חייכה ופתחה את החלון: “כמה גוונים ברא ה’ בעולם היפה שלנו?” שאלה שוב למול הגינה הפרוסה מתחתינו ” אפשר לספור?” במבט מלמעלה נראתה הגינה כמו שטיח צבעוני. אי אפשר. כמו שלא ניתן לספור את עליו של עץ הלימון שעליו לבדו חגגו אין ספור גווני ירוק. “וואו” אמרתי. אפילו שמות אין לכל הירוקים האלו. רשל הנהנה וסגרה את החלון, משאירה את הוילון מוסט. “כמה דברים טובים ה’ נתן לנו, מתוקה”, אמרה ברוך: ” ואת יודעת מה אני לומדת מזה?”

“מה?”

“לחלק מהמתנות שקיבלנו גם לאחרים. אני בטוחה שזה משמח אותו”.

היא נשענה על הקיר, והביטה בי, קולה הפך לחולמני: “אחרי שאני אתחתן בעז”ה, אני אקים מרכז אומנות לילדים. ושם נעשה ביחד את כל מה שאנחנו לומדות כאן. זה החלום שלי, שירי.” היא אחזה בידי, והתנתקה מהקיר פורשת את ידה הפנויה קדימה:” זה יהיה חדר גדול,” ברקו עיניה:” והוא יראה בדיוק כמו כאן. עם החלון, השידה,” היא התנשמה. “הציורים” צייצתי, “כן, הציורים” היא הנהנה, מחייכת: “את תרצי לעזור לי? את התלמידה הראשונה והמוכשרת שלי, ואני כל כך גאה בך” היא רכנה אלי לוכדת את עיני הנוצצות.

“ברור!” אמרתי. רשל צחקה. ואז הרהרה בקול, מזדקפת: “אני לא יודעת מי יהיה החתן שלי, אבל אני מקווה שאוכל להישאר בארץ ושגם לך יתאפשר להיות חלק מהחלום שלי. אני כל כך שמחה שאת רוצה!”.

ובלי להוסיף עוד מילה, הוציאה מהמגירה הפתוחה זוג חפיסות של עפרונות צבעוניים ופתחה אותן. על דף לבן שרטטה רשל שני עיגולים מושלמים תוך כדי שהיא מסבירה לי: “קודם כל נלמד לצבוע בצורה אחידה, ואחר כך ניצור גוונים” הנהנתי. היא נתנה לי לבחור צבע, ולאחר מכן הדגימה על העיגולים שציירה: “בדרך כלל אנחנו צובעים טוב בכיוון שנוח לנו. אז ילדים צובעים פעם לכיוון כזה,” היא קשקשה מצד לצד: ” ופעם לכיוון השני” העפרון נע מעלה מטה, מותיר רישומים סגולים.

“לפעמים מסובבים את הדף כדי להגיע טוב יותר לכל מקום, ומה מקבלים?” שאלה, מציגה את העיגול הצבוע בכיווני קו משתנים: “בלגן, נכון?”

צחקתי. ככה נראו רוב הציורים שלי.

“ועכשיו?” שאלה תוך כדי שהיא צובעת בכיוון אחד את העיגול השני. ” את רואה את ההבדל?”

כמובן שראיתי: “וואו!” כל כך יפה ואחיד!

“עכשיו את” אמרה רשל ושרטטה זוג חדש של עיגולים: “זה” הצביעה על הראשון- “כדי להתאמן, והשני” חייכה בחום- “בודאי יהיה הרבה יותר טוב”.

רשל הסבירה שאני צריכה לשים לב איזו תנוחה נוחה לי, ולהתמיד בה. ואחרי כמה נסיונות, היו העיגולים שלי צבועים יפה בכיוון אחד.

אבל לא כמו שלה.

“רוצה שיעורי בית?”

בודאי, הרי הבטחתי.

על דף חדש שורטטו עיגולים, מרובעים וגם משולשים. היא הסבירה בסבלנות שיותר קל להתאמן על צורות פשוטות: “אחר כך נצבע גם ציורים, ותראי כמה יפים ואחידים הם יהיו. בעזרת השם.”

רשל נתנה לי חפיסת צבעים אחת. היא אפילו לא ביקשה ממני לשמור עליה. הרגשתי את האמון, הבטחתי לטפח אותו.

עד סוף החורף התמלא לוח השעם בציורים המשותפים שלנו, עליהם רשמה רשל בכתב עגול של עולה חדשה הסבר קצר על מה שלמדנו.

אחרי הצביעה האחידה, למדנו לערב צבעים וליצור מעברים חלקים ובשכבות. ואז למדנו לצבוע במעגלים ובפיתולים וצבענו המוני כדורים ובלונים שנראים נפוחים ומבריקים. ולבסוף, צבענו ציורי נוף מתוך ספרי הציור שלה. למדתי להבדיל בין אומבר לסיינה*, לבחור את הגוונים המתאימים לציור, וגם למזג אותם כדי ליצור גוונים עם טעמים מפתיעים.

רשל היתה גאה בי מאד. וזה שימח אותי אפילו יותר מהציורים היפים ששמרתי בתקיית הפוליגל הצהובה שלי. היא גם כתבה בסבלנות מספר מאחורי כל ציור חדש, כדי שאוכל לעקוב ולראות כמה יפה אני מתקדמת.

אבל את הציור שציירתי לה באותו יום סגריר על אדן החלון, היא לא רצתה שאצבע. הוא שכב מאז מקופל בקפדנות בתוך ארנקה האפור. וכשביקשתי ממנה לצבוע אותו, היא רק התבוננה בו ובי שוב בעיניים מבריקות, ואמרה: “לא מתוקה. אני אוהבת אותו… ככה”.

[שירי 🙂]

פרק יח/ געגועים

טבת תשנ”ז

תמיד היו לי שאלות, אבל לא מצאתי כח לשאול אותן. ממתי צריך כח כדי לשאול שאלות? ממתי שמחזירים לך על כל שאלה שלוש שאלות עליך. ואני, לא אהבתי לדבר על עצמי. לא הבנתי למה מעניין אנשים מה קורה איתי, למרות שאותי כן סקרן אותו עניין בדיוק. כשאני חושבת על זה היום, האמון שלי בכך שאנשים רוצים את טובתי ולכן הם מתעניינים, הוא דל. היה יותר סביר בעיני שהם משביעים את הסקרנות שלהם, והצד שלי פחות מעסיק אותם. ואת זה לא אהבתי לתת. לאף אחד.

באותו אחר הצהרים הייתי שרועה על השטיח שגודלו הספיק בדיוק בשבילי, מנסה להעתיק מתוך ספר ציור של רשל. היא עצמה, ישבה במקום האהוב עליה, שקטה יותר מכל פעם אחרת. המבטים הגנובים שלי לעבר דמותה המכונסת לא הטרידו אותה, וגם לא השקט שמילא את עליית הגג והופרע רק על ידי חריקות העיפרון שלי ושפשופי המחק על הדף. גם לי השקט לא הפריע, אבל ההבעה העצובה שלה- כן.

לא ידעתי איך מתמודדים עם זה. וגם לא ידעתי להציע עזרה.

לא ידעתי גם איך אני הקטנה יכולה בכלל לעזור למישהו, בטח לא לבחורה שתמיד רק נתנה לי.

סיימתי להעתיק בית כפרי ולו גג נטוי. הוספתי אדניות רחבות ועציצים שופעים משני צידי הדלת ובחלון הבודד, הקדמי. הסתבכתי קצת עם מריצה גדולה שהיתה אמורה להישען על זוג גלגלי עץ גדולים, אך נראתה עקומה ולא יציבה, ולבסוף, קו מפותל תיאר הרים רחוקים מאחור. קמתי להראות לרשל את הציור.

נעמדתי לצידה. עיניה היו נעוצות באופק הרחוק, מהזוית בה עמדתי יכולתי לראות רק שמים אפורים, שלא היתה בהם שום בשורה. אפילו לא גשם. רשל לא שמה לב, כשידיה מחבקות את רגליה המקופלות, המשיכה לבהות החוצה והלאה דקות ארוכות.

חזרתי בי. לא רציתי להפריע. ערמתי מעל הספר דפים, ציור וקלמר ויצאתי בשקט. במחשבה שניה, הוצאתי שוב את העיפרון, חילצתי את הציור מהערימה והוספתי בכתב עגול: ” רשל, אל תהיי עצובה. משירי”

הנחתי בלי קול את הדף לרגליה, ויצאתי, יורדת לחדרי להתעסק שם בלי חשש מלהפריע למישהו להיות עם עצמו.

“שירי?” קולה של רשל עצר אותי כשהייתי באמצע גרם המדרגות. כמעט כשלתי מהפתעה. היא קראה לי שוב. חזרתי לחדר. היא עדיין ישבה שם, הציור בידה, וחיכתה לי.

“בואי שירי, שבי כאן” התקרבתי, מהוססת, מנסה לקרוא את פניה ולא כל כך מצליחה.

“שבי מתוקה” אמרה שוב, מעודדת אותי לעלות לאדן החלון ולשבת בנוח. היא בחנה את הציור ואת פני לסרוגין, ואחר כך אמרה:

“אני לא עצובה, שירי. אני רק מתגעגעת. יש ימים כאלו שנזכרים בכל מי שכל כך רחוק. ואז רוצים קצת להנות מהזכרונות ולהתחבר. את מבינה?” עיניה לטפו את פני הנבוכות. ” אני לא עצובה, וטוב לי כאן” הוסיפה, ולרגע אחד נדדו שוב עיניה החוצה.

רציתי לקחת את הציור ולמחוק את ההקדשה המיותרת שלי, אבל רשל משכה את הדף אליה בעדינות, ואמרה: ” אני אשמור את הציור שלך אצלי, את מרשה לי? אם חס ושלום אהיה עצובה, אסתכל בו ואזכר כמה אכפת לך ממני. זה ישמח אותי, אני בטוחה.” חייכתי.

וסוף סוף העזתי לשאול: ” את מתגעגעת הביתה?” רשל הנהנה, ואספה שוב את ברכיה. היום אני חושבת שהיא פשוט היתה צריכה חיבוק. אף אחד לא נתן לה אותו כאן. החברות בסמינר היו עסוקות מידי בעצמן, ולא טרחו להקדיש זמן לעולה החדשה, וגם אני, שאהבתי אותה כל כך, לא ידעתי איך לעשות זאת.

“אני באמת מתגעגעת. ממה, פפה, יצחק, לילי ומרים הקטנות. חנה, חברה שלי, וכל כך הרבה חברות ושכנות מהקהילה. אני לא יודעת מתי אראה את כולם ש–” היא נעצרה, נושכת את שפתיה. שתקתי. נותנת למילים ולאנשים הקרובים- רחוקים לרחף ולהיות איתנו. ” ואת, שירי? גם מתגעגעת? עצובה?” קולה הפך לרך וזהיר: ” את רוצה לספר לי על אבא? אף פעם לא סיפרת לי עליו.” השאלה שלה הפתיעה אותי, אבל היתה לי תשובה מוכנה. אני מתורגלת.

“אני לא זוכרת כלום” שיקרתי. אין לי מה לספר, ואני לא רוצה גם.

גבותיה של רשל התכווצו, כאילו משהו בדברי לא מסתדר לה. ככה זה עם שקרים. כמה שהופכים בהם, הם מסתבכים יותר ויותר.

“היית בת חמש כשהוא נפטר. את באמת לא זוכרת כלום?” נענעתי את ראשי בתנועות קטנות, עקשניות. ” לא. אולי תשאלי את אמא שלי” הצעתי בקול קטן.

“אולי” ענתה רשל, ועיניה שחקרו את פני נדדו סוף סוף לחלון. חייכתי. וגם עכשיו אני מחייכת. צוחקת אפילו. אם היא מצפה לסיפורים נרגשים, הרי שהיא הולכת להתאכזב. אני הבת של אמא שלי. זו שמעולם לא שיתפה מרצונה, ויש לה תירוצים והתחמקויות מחוכמות הרבה יותר משלי, איך לא לספר שום דבר שהיא לא מעוניינת לספר.

רשל תפסה את קצה החיוך שלי ברגע האחרון והוא שעשע אותה. ” מה את זוממת, קטנטונת?” שאלה מחויכת.

צחקתי.

היא גלשה מהפוך לרצפה, גוררת אותי אחריה: “רוצה ללמוד היום קצת צבע?”

“כן!”

כאלו שאלות אני ממש אוהבת.

[שירי 🙂]

כן.. למה הרובוט טוען שיש כאן דברים לא טובים?

[שירי 🙂]

גם זה נחסם!

בפיסקה מתוארת שירי על השטיח האפור מציירת ציור, ורשל יושבת על אדן החלון ובוהה החוצה.
היא נראית לה עצובה.

[שירי 🙂]

מנסה את זה:

באותו אחר הצהרים הייתי שרועה על השטיח שגודלו הספיק בדיוק בשבילי, מנסה להעתיק מתוך ספר ציור של רשל. היא עצמה, ישבה במקום האהוב עליה, שקטה יותר מכל פעם אחרת. המבטים שהגנבתי לעבר דמותה המכונסת לא הפריעו לה, וגם לא השקט שמילא את עליית הגג והופר רק על ידי חריקות העיפרון שלי ושפשופי המחק על הדף. גם לי השקט לא הפריע, אבל ההבעה העצובה שלה- כן.

לא ידעתי איך מתמודדים עם זה. וגם לא ידעתי להציע עזרה.

תודה תהילה!

[שירי 🙂]

מצונזרת לכן הפיסקה השניה?

[שירי 🙂]

תודה יקרות. כיף לקרוא! אני כותבת, אתן מעודדות. עסק מושלם, לא?

פרק יז

לא ידעתי כמעט שום דבר על רשל. אולי אמא חשבה שרשל סיפרה לי על עצמה, ורשל חשבה להיפך. בכל מקרה, אני מצידי לא שאלתי, אפילו שהיו לי המון שאלות: קטנות, גדולות, חשובות או פחות. החיים מסביבי היו סוג חידה שניסיתי לפצח לבד. אהבתי חידות ואתגרים, הם סקרנו אותי. אהבתי להסתכל מהצד ולנסות להבין בלי שיסבירו או יפרשו בשבילי. בכל קיץ אמא היתה נוסעת איתי לבני ברק לערוך קניות לשנה הבאה. בין השאר היתה קונה לי חוברות, תשבצים ואתגרים בהם הייתי מתעסקת רוב הזמן במשך החופשה הארוכה.

גם עכשיו, ליקטתי רמזים מהאוויר ובניתי בעצמי את התמונה שציירה רשל בחיי.

לילה אחד, בהיתי בתקרה וסיכמתי לעצמי מה אני יודעת על רשל:

“היא היתה גרה במרסיי, ותמיד חלמה לגור בארץ ישראל. היא בת 18, הבנתי את זה כי אחות של תמי מהכיתה שלי, לומדת איתה בסמינר באותה הכיתה, והיא בת 18 גם. יש לרשל סבא במושב קרוב, והוא בעצם הדוד של אמא. אם רשל דברה על פפה ביחס לדוד סמי, אז זה יוצא שרשל היא בת דודה של אמא.”

זכרתי את דוד סמי מהביקורים שלו אצלנו אחרי שאבא נפטר. הוא כנראה עזר לאמא לסדר את כל העניינים הבירוקרטיים מול הבנק, הרשויות וכל הבלגן, כי אני זוכרת המון ניירת ומילים שרק היום אני מבינה את הקשרן.

מאז שרשל נכנסה לחיי, לא הייתי צריכה דבר. שיעורי הבית בציור מלאו את הזמן שלי מהרגע שחזרתי מבית הספר ועד שחזרה רשל מהסמינר שלה. ומאז, בכל יום היינו מבלות יחד עד הערב. רשל בדקה את השרטוטים שלי בתשומת לב ותמיד היתה מרוצה. היא היתה מהנהנת בסיפוק ומבקשת ממני להזכיר לה על מה לעבוד בשיעור הבא.

אבל אמא היתה פחות מרוצה. באסיפת ההורים סיפרה המורה שאני תלמידה מצטיינת, אבל לא מעורבת כלל בחברה. “מה היא עושה בהפסקות?” שאלה אמא, מוטרדת. “היא כותבת שיעורי בית או מקשקשת על דפים” ענתה המורה והוסיפה “ותמיד היא לבד” והיא צדקה. החברות בכיתה מעולם לא עניינו אותי יותר מידי, ועכשיו הן לגמרי לא חסרו לי. אמא כנראה שיתפה את רשל, וזו- גם ניסתה לעזור.

“בכל יום ראשון היה לנו חופש, כי זהו יום החופשה הרשמי של הגויים” ספרה רשל וסיימה לקלוע את הצמה הימנית, קושרת אותה בסרט צהוב. “אז היה לך חופש גם בשבת וגם ביום ראשון? ” תמהתי. “כן” עברה רשל לצמה השניה “הרבה פעמים היינו הולכות לפארק בורלי, שהוא הפארק הקרוב ביותר לקהילה, פארק גדול וירוק, ואפילו אגם יש בו”

“באמת??” ירוק ומים תמיד הקסימו אותי.

“באמת!” חייכה רשל והתרוממה מעט, בודקת ששתי הצמות מדויקות וסימטריות. “אמא היתה אורזת לנו פירות ועוגות, והיינו נהנות יחד מהאוויר והחופש, וכמובן -מהאוכל שתמיד טעים יותר בחוץ.” רשל סובבה אותי למולה, מביטה בי בסיפוק ובחיבה. מיששתי בזהירות את הצמות המהודקות שחצו את שני צידי ראשי. “לפעמים הייתי מזמינה את חנה, חברה שלי להצטרף אלינו” ידיה שעיצבו את הצמות סביב ראשי נעצרו. היא חפנה את פני ברכות והביטה לתוך עיני: ” ואיפה החברות שלך, שירי?” לרגע אחד ראיתי בעיניה רק דאגה. עיניים חומות יש לרשל, וזהרורי זהב בתוכם. אף פעם לא ראיתי עיניים כאלו. אבל במחשבה שניה, מעולם לא הצלחתי להביט ישר לתוך עיניהם של אנשים. כאב לי. גם עכשיו. עצמתי את עיני ולקחתי צעד אחד אחורה משתחררת מאחיזתה.

רשל עדיין הביטה בי, מחכה לתשובה. יכולתי להרגיש את עיניה בוחנות אותי מבעד לעפעפי המושפלים. לבסוף הרגשתי שמגיע לה לשמוע את האמת.

הרמתי את עיני ולחשתי:” את החברה שלי. הכי הכי טובה” רשל חייכה וסימנה לי להתקרב. ” מתוקה. אני גם אוהבת אותך והכי נהנית להיות איתך. אבל אני לא בגיל שלך.” היא לחלחה את שפתיה, ובקולה שמעתי תחינה:” את רק בת 8! את צריכה גם חברות בגיל שלך! אני- זה לא מספיק” שתקתי. לי זה מספיק, לא יכולתי לומר. משכתי בכתפי.

“את רוצה שנזמין חברה ונלך יחד לפארק?” שאלה רשל והתחינה עדיין בקולה. חשבתי לרגע. מצד אחד לא רציתי שום חברה שתפריע לי להיות עם מי שבאמת מעניינת אותי, ומצד שני לא רציתי לאכזב את אותה אחת בדיוק. אז מצאתי פשרה. “פעם אחרת, טוב?”

ארזנו יחד פירות, שתיה ואת העוגה שאפינו יחד אתמול והיתה ארוזה עכשיו בקופסא קטנה ומבטיחה, ויצאנו. חששתי קצת שהיא תתאכזב מהפארק עם מתקני העץ הדהויים. אבל רשל הסתכלה בסקרנות בצידי הדרך, מחפשת פרחים בתוך הצמחיה הדלילה. החורף רק התחיל, וימי הגשם היו נדירים. האדמה עדיין לא התאוששה מימי הקיץ השחונים.

“את יודעת, האקלים במרסיי מאד דומה לאקלים בארץ. לפחות באזור החוף. אבל שם, אין כל כך מקומות בהם אפשר לראות צמחי בר. אין לי מושג איך קוראים לצמחים האלו!” גם אני לא ידעתי. אבל לאמא היה ספר מאורך, מגדיר צמחים. הבטחתי לרשל שאראה לה אותו כשנחזור.

“אנחנו לא קוטפים, נכון?” וידאתי, אמא לימדה אותי מהו פרח מוגן. “אבל נחזור לכאן באביב, ונקטוף המון חרציות!” הבטחתי .

“חרציות?” רשל הורידה את תיק הגב והעמידה אותו על סלע לבן, צרוב משמש דרומית, מוציאה את ספר הסקיצות שלה ועפרון מחודד. היא התרכזה רגע אחד בשרטוט, ולאחריו שאלה: “זה חרציות?” נענעתי בראשי. “לא. חרצית זה פרח צהוב עם עלי כותרת עגולים וקטנים ” רשל הושיטה לי את העיפרון, מעודדת אותי במבט מחויך: “בואי תציירי לי, זה תרגיל מצוין” ולאחר מחשבה הציעה: “את יודעת מה? בואי נמצא פינה מוצלת ונצייר את הפרחים והצמחים שאנו רואות. כל אחת תבחר אחד. מוכנה? ” בודאי. העצים קצת דלילים, אבל מצאנו אחד מתאים בשבילנו עם סלע רחב לשבת עליו. “קודם שותים” אמרה רשל מושיטה לי את המימיה שלי. “ועכשיו, נחשי איזה פרח אני מציירת” אמרה, משרטטת בקווים בטוחים, קווים מעוגלים יפהפיים. רוח קלה שיחקה בשערותיה הערמוניות, והשמש שחדרה מבין הענפים הדליקה בהן נקודות של אור, בוערות. הקשבתי לחרקים הממלאים את האוויר בזמזום סטטי. ונשמתי. הרבה כוח. הרבה אוויר. לילדה קטנה שלא ממש יודעת מה היא צריכה.

“עכשיו- תורך, מתוקה. איזה פרח תבחרי לצייר?” היא הניחה את הספר על ברכי והביטה בקווים המהוססים שלי, מהנהנת ומעודדת: “יופי, זה טוב! אני מזהה את הפרח! ואנחנו נדע גם איך קוראים לו כל הכבוד שירי! ” בכתב מסתלסל הוסיפה שורות קצרות ליד השרטוטים שלנו והסבירה: “אני רושמת את הצבעים והגודל, דברים שאנחנו לא יכולות לצייר. נמשיך?”

שאלה, משיבה את שערותיה שהשתובבו ברוח למקומן בתנועה חלקה.

המשכנו. לעת ערב כשחזרנו הביתה, היה ספר הסקיצות מלא בשרטוטים משותפים, ברורים (שלה) ושפחות (שלי) ובטעם ברור ומתוק של עוד.

[שירי 🙂]

פרק ט”ז

מכל חדרי הבית בחרה רשל את עליית הגג הקטנה, ספונה בעץ.

“זה מזכיר לי את המקום ממנו באתי” הסבירה:” שם, בצרפת, עדיין קיימים בתים עשויים מעץ. זה טוב גם בשביל אנשים שאין להם אמצעים לקנות בית מאבן.”

אז הבנתי שאם יש לנו בית מאבן אז יש לנו משהו בעל ערך. אבל הבנתי גם שיש ערך גדול יותר לזכרונות חמים של בית, גם אם הם מתארחים בעליית גג צפופה וחסרת חן.

כעבור יומיים כבר לא חשבתי שלעליית הגג שלנו חסר משהו. בטח לא חן. עם המצעים הבהירים, וילון התחרה השקוף, רצפת העץ שזכתה לשטיח שעיר ואפרפר ושלושת המזוודות שהוסוו היטב והשאירו אוויר ומרחב, החדר נראה לגמרי אחרת.

והציורים. רישומי עפרון עדינים שקיבלו מסגרת ישראלית דקה, שחורה, ונתלו על הקיר במבנה חסר הגדרה. עברתי ביניהם מתבוננת בקווים שהרכיבו במיומנות את הדמויות המרשימות, המגדלים המסתוריים והנופים הרחוקים. עמדתי על קצות אצבעותי כדי להתבונן בציפור שלא הכרתי, וכמעט יצאה אלי מתוך המסגרת. רשל ישבה שקטה כשרגליה מקופלות על אדן החלון המרופד בפוך עבה, והביטה בי. לא יכולתי לראות את פניה בגלל כיוון האור. אבל הרגשתי שהיא איתי בכל תנועה ומבט.

“את אוהבת אותם?” שאלה לבסוף, מצטרפת אלי לסקירה המדוקדקת. הנהנתי אילמת. הם כל כך יפים!

” בצרפת לומדים אמנות וציור כחלק מתוכנית הלימודים, בדיוק כמו שאת לומדת אההמ…חשבון למשל”

” גם לנו יש שיעור ציור” תמהתי “אבל אפילו המורה שלנו לא מציירת ככה!” הדגשתי את המילה האחרונה. ובכלל, המורה לציור היא המורה לטבע ולמלאכה ובכתות אחרות גם לאנגלית. רשל הנהנה בהבנה. “צרפת היא מדינה אירופאית, ולכן הדגש על תרבות ואמנות הוא מאד גדול. לומדים ציור כמו שלומדים קריאה, מהבסיס ממש” הבטתי בה בעיניים רעבות. אני רוצה גם! רשל קראה את עיני בקלות.

” אני אלמד אותך כל מה שאני זוכרת. רוצה?” הנהנתי בחזקה ותלתלי קפצו בעוז. רשל צחקה ואז הרצינה: ” אבל צריך להתאמן! הרבה!” זה לא הפחיד אותי בכלל. להיפך. “אני מורה שנותנת המון שיעורי בית וגם בודקת אותם!” קימרה את גבותיה, מנסה להראות קשוחה. לא נבהלתי.

צווארי כבר כמעט ונתפס מההנהונים הנמרצים, אבל לרשל היה חשוב לוודא שהיא לא משקיעה זמן לחינם. “את יכולה גם לבחון אותי. לא אכפת לי. אני רוצה ללמוד!” רשל חייכה ואני גם, וככה התחיל השיעור הראשון.

“ככה” אמרה רשל ועיצבה את אחיזת העיפרון שלי: ” אנחנו אוחזות את העיפרון מהחלק העליון שלו. רואה?” הבטתי איך אצבעותיה הגמישות מטפסות במיומנות לאורך העיפרון.

“בציור אנחנו לא חורטים על הדף. כן? כי אחר כך קשה לתקן.” הקשבתי לה מוקסמת: ” כשאוחזים את העיפרון בצורה כזו, יותר קל לצייר קווים בעדינות.

“בואי נצייר קווים חזקים וחלשים. רוצה?” בודאי שרציתי.

רשל משכה גיליון נייר גדול מתוך הגליל שהתחבא מאחורי הדלת, והדביקה אותו עם דבק נייר לרצפת העץ. גררתי את הפוך העבה שריפד את אדן החלון הרחב, והשתרענו עליו. רשל הכניסה קלטת לטייפ הקטן שלה, ולחצה את הכפתור פנימה.

” נקשיב למוזיקה והיא תספר לנו איך צריך לצייר” הסבירה.

המוזיקה ספרה לי, אני הקשבתי לה, והמורה הצעירה שלי היתה מרוצה ואמרה שיש לי שליטה נהדרת בשרירי היד. עכשיו ציירנו קווים ארוכים, מפותלים ומסובכים אחד בשני. הדף התמלא והתקשקש ואנחנו צחקנו בכל פעם שהעפרונות שלנו התנגשו זה בזה וקשקשו את התאונה.

” בואי נראה מה יצא לנו כאן” הכריזה רשל בסיפוק. הבטתי בה בשאלה. “המורה שלי היתה קוראת לזה קשקוש, ואני גם” אמרתי ברצינות. היא צחקה למול האף המקומט שלי, והביטה בדף בריכוז. “בואי תראי איך מהקשקוש הזה נולדים המון דגים, בכל מיני גדלים. רוצה לחפש אותם?” עדיין לא הבנתי. הקשקושים נותרו סבוכים כמקודם.

“הנה. תפסתי את הדג הראשון. רואה?” עקבתי אחר אצבעה שנעה עם פיתול גדול ושוב חזרה לאחור “ו…הנה הזנב! רואה?” צחקתי. רשל חזרה ושרטטה את מתאר הדג בלורד כחול, ואז העבירה אותו לידי: “עכשיו את, מתוקה. תמצאי לי דג … אההמ קטן” אחרי שיטוט קטן מצאתי אותו בפינת הדף, במקום בו הקשקושים היו דלילים יותר. אחרי הדג הקטן היא מצאה דג מאורך עם זנב אדיר, ואני מצאתי משפחה של סרדינים רוכבים על גל גדול. תוך זמן קצר היה הדף שלנו נראה כמו אקווריום שבתוכו עשרות דגים שוחים בחדווה. “ראית שירי? ” אמרה רשל בסיפוק ” אצלנו הדגים חיים בשלום ולא טורפים אחד את השני.” ובהבעה חשובה, ניתקה את הדף מהרצפה, ותלתה אותו על לוח השעם.

” בפעם הבאה, נמצא בקשקושיאדה שלנו גם דברים אחרים” אמרה תוך שהיא מחזירה את הפוך לחלון ואת הסדר על כנו: “ועכשיו,” אחזה בידי ורחרחה את האוויר: “אני חושבת שאמא מכינה לנו שקשוקה! איך היא ידעה שמקשקשים פה היום?” הגענו למדרגה האחרונה יד ביד, צוחקות.

[שירי 🙂]

פרק טו

חשוון , תשנ”ז

רגע ארוך שכבתי שקטה, מנסה להבין מהו הדבר שהעיר אותי.

בוקר-לפי האור המסתנן מוילון הפליסה הלבן.

מוקדם עכשיו-לפי ציוצי הציפורים הצלולים שאני מכירה רק מהזמנים בהם קמתי מוקדם כל כך, יחד איתם. מתוך השקט שמילא את הבית, שמעתי שוב צלילים זרים שכנראה דגדגו קודם את תאי מוחי הרדומים והעירו אותי. קול אחר במבטא זר ומסקרן שהטעין את האויר בבית בניחוח חו”לי דק, מוחשי כמעט.

ירדתי בשקט מהמיטה אל הרצפה הקרירה, בדממה פסעתי אל המטבח, שם הסקתי, מקור הרעש.

הן ישבו ליד שולחן השיש. אי גדול וחלק מול החלון הפונה אל הגינה הקדמית. הוילון היה מופשל ומעץ הפקאן הענק יכולתי לראות רק את הענפים התחתונים, קרחים.

הבטתי באורחת, היא ישבה זקופה מול כוס החרס הענקית שאבא אהב לשתות ממנה קפה חם כל בוקר. גווה של אמא הסתיר לי את מה שהיה מונח במגש המאורך שרק את קצהו ראיתי. היא החזיקה נייר ביד, ומוללה אותו. מקפלת ופותחת, ושוב מקפלת ושוב פותחת. בטח כבר לא מזהים מה כתוב שם. היא אמרה משהו, ואמא ענתה לה. אך המילים לא הגיעו לאזני. רק שברי הברות שהתקשיתי לפענח.

עמדתי שם בכתונת לבנה עם פרחים קטנים, כחולים ושולי תחרה צחורה, ונסיתי לבלוע את המציאות החדשה. היא נראתה כל כך גדולה ובוגרת… ורצינית עם השיער הגלי הערמוני האסוף על העורף בסרט דק. לקחתי צעד אחד קדימה, מנסה ללכוד מילה או שתיים. אבל אז, כנראה, נכנסתי לשדה הראיה שלה, מכיוון שהיא הפנתה את ראשה באיטיות לכיווני, ועיניה ננעלו עלי. עיניים רכות, חמות, חומות מלטפות. הן קראו לי, בואי.

נכבשתי.

נמסתי כשליטפה את שערי הארוך, הפרוע משינה עמוקה, וציינה שיש לנו את אותו השיער ממש. חייכתי כשנקשה על אפי באצבעה ושאלה מי אכל לי את האף, ושזה רק בגלל שאני נורא מתוקה. היא לא שאלה לשמי כמו כל האורחות של אמא בכל זמן, כי היו לה דברים אחרים לומר לי, ואמא כבר ספרה לה איזו ילדה מיוחדת אני, כך אמרה לי.

אמא הזכירה לי ליטול את ידי, והיא קפצה לעזור לי. חשבה כנראה שאני לא מגיעה לידית הברז, או שהספל כבד לי כשהוא מלא. נתתי לה לטהר את ידי והלב הקטן והמכווץ שלי זז קצת.

הרגשתי שיהיה לי טוב. וזה כבר היה טוב.

[שירי 🙂]

תמר, קודם כל תודה. ושמחה שלא התייאשת מלנסות.

מקווה שלפחות לקרוא וליהנות הולך לך בקלות 🙂

לגבי ההנחתות- זה באמת מציק, אבל בהמשך נבין את הסיבה. יש כאן איזשהו ‘ריקוד’,

הכוונה לזה שההתנהגות שלי בעצם מפעילה את הסביבה, וצריך להבין את הדינאמיקה הזאת,

ועם הרבה אומץ לעצור אותה.

לגבי המורה, אני באמת הולכת לשנות את המקור ולהחליף את השיחה במשהו אחר, אני עדיין לא יודעת במה

חושבת על זה (פתוחה לרעיונות באישי) למעשה חשבתי על מהלך מסוים, והתברר לי שהוא לא נכון,

ולכן הכל צריך להשתנות שם.

לגבי מקומות הישיבה, לא חשבתי שזה לא בסדר, אם המקום פנוי ליד שירי ויש פטפטת בכיתה,

אפשר למצוא תירוץ ולהעביר לשם, לא? אבדוק שוב אם אפשר לשפר את הניסוח למשהו פחות מתערב.

לגבי כוכי ותמר, קצת מוקדם להחליט אבל לכתחילה הן היו רק דוגמא לקשרים ששירי נוטה להסתבך בהם בתום לב…

בשלב מאוחר יותר נדבר עליהן שוב.

ושוב תודה על תשומת הלב המפורטת, מקווה שתוכלי להמשיך ולהגיב כשאת רוצה,

זה חשוב לי! עוזר, מחכים, מדייק, ובצרוף המילים החמות- גם משמח.

תודה!

[שירי 🙂]

תודה תהילה, ואת צודקת- טעות שלי.

[שירי 🙂]

הפרק הבא חוזר להווה, ואז ישולבו פלאשבקים לפי ההקשר.

[שירי 🙂]

תודה רעות על המילים החמות.

המעלה הגדולה בכתיבת סיפור הוא שאפשר ליצור איזו דמות שרוצים,

והחסרון הוא- שזה רק סיפור, לא נזכה לפגוש אותן לעולם.

עם זאת, אני יכולה לומר שיש הרבה חלקים של אמת בדמויות האלו,

ואני מקווה שכל אחת שמזדהה תוכל לקחת את התובנות מהמקום שלה ולצמוח מהן.

אחרי הכל, זאת המטרה. לא?

[שירי 🙂]

תודה😊

הגעת לעומק.

[שירי 🙂]

תודה ג… מעריכה:)

[שירי 🙂]

תודה הדסה. נהניתי מהתגובה החמה והמפורטת שלך.

מסכימה איתך שרשל מיוחדת…

[שירי 🙂]

עניתי לך על השאלה, ולא הודיתי לך על המילים הטובות.

אז הנה, וסליחה… אני מאד מעריכה את ההשקעה בתגובה!

תודה:)

[שירי 🙂]

שירי חוזרת לעבר. זה מתקשר למשפט האחרון מהפרק הקודם, וגם לזה שהבטיחה לעצמה בדק בית…

אם עדיין לא יהיה ברור אחרי הפרקים הבאים, אבדוק איך אפשר להבהיר.

[שירי 🙂]

תודה! שמחה לשמוע ומקווה שתמשיכי להנות.

[שירי 🙂]

תודה!

באמת מקומם. אני מניחה שתקבלי תשובה גם לזה.

[שירי 🙂]

תודה ג.!

מעריכה את ההשקעה שלך בתגובות המפורטות והמפרגנות.

נותן כוח להמשיך להעלות…