גרפיקה שולמית כהן
גרפיקהתגובות הפורום שנוצרו
-
מי המציא אותך? אני שואלת אותה. והיא, בתמימות מתוקה ושמחה- השם! טוב. בת שנתיים.
ואני, צוחקת מבחוץ, תוהה מבפנים. גם אני הייתי פעם בת שנתיים כזאת… תמימה, מתוקה.
מדלגת, נופלת, חור בגרביון, משחקת בחצר, סופגת עלבון. מאה בחשבון. (שישים באנגלית.) איחור בלי פתק. נזיפה. משחקת בכדור. מטיילת יחפה. חולמת מול הנוף. ממציאה שירים. מציירת את עצמי. שוכחת שיעורים. נעורים, הרהורים. אני מול העולם. מפוחדת ובודדת. נחושה גם. נפגשת. מתרגשת. מאבדת, ונמצאת. יולדת, שוב פוחדת. מתחילה מהחתלה. כועסת, מתפייסת. יורדת ועולה. מי המציא אותי השם?
מלך חי וקיים, רבה אמונתך. תן לי כח, להמציא את עצמי, כל יום, מחדש…
(לא ספרתי, לא סופרת… הוורד עשה את זה בשבילי- יצא לי תשעים ושמונה מילה…)
-
וואו!! כרזות מדהימות! אומנות ממש…
-
וואי, תעלי עוד.. באמת השראה!!
כל כך מתוק, מלא חיים ואומנותי
-
ווואו!! פרוייקט מהמם!
-
מהמם!!!!! וואו!
הטקסט טיפה קטן לי…
ומסכימה עם מי שכתבה לעשות יותר צהוב כדי להוסיף אווירה ירושלמית יותר ולא (מנהטן)
אבל זה באמת בקטנה וזה פשוט יפהפה!!
-
אני ידעתי מאוד מה אני רוצה לשדר בלוגו שלי. שזה אומנותיות, וקשר למקורות/יודאיקה. ולא מצאתי שם… ניסיתי לחשוב ובינתיים עיצבתי את השם שלי, עם הערכים והאוירה שרציתי להכניס. לקח לי קצת זמן להסכים ולהזדהות עם זה שהשם שלי יהיה המיתוג שלי… אבל אהבתי את התוצאה של הניסיון הזה.. אז בסוף נשארתי עם זה…
אני יודעת שזה לא תהליך הכי “נכון” אבל משתפת… באמת מאוד קשה למתג את עצמך, וכל אחת שעושה את זה עוברת איזשהו תהליך, רק שאם את עושה את זה לעצמך את עוברת אותו מול עצמך ויותר קשה…
(ואגב, שילת, עבר לי בראש גם שולארט (שולמית ארט) רק שלא רציתי משהו באנגלית… כי זה פחות מבטא אותי נכון)
-
סליחה שהגבתי כמה פעמים, משום מה לא הצלחתי להעלות את הקובץ..
-
-
יש לך אפקט בפילטר גלרי- שנקרא smudge stick שיכול לתת לך אפקט של ציור. תשחקי עם הערכים שלו.. מצרפת לך דוגמא
-
פרוייקט מהמם!! ממש אהבתי
-
טוב, אז הנה שלי (גילוי נאות- אתן המגרה הראשונה שלי…..)
הילדים קראו לו יצחק. כי הוא צוחק. אברהם ואני בינינו לבין עצמנו קראנו לו איציק. כי הוא מציק. יש גבול כמה פעמים אפשר לשמוע צחוק מוקלט שחוזר על עצמו בדיוק מופתי… הוא היה רק בובה. בובה בן. לבוש בסרבל תכלת נחמד וכובע מצחייה תואם. מצויד במנגנון צחוק. כל פעם שלוחצים לו על הבטן נשמע אותו צחוק מצחיק. או מציק. תלוי את מי שואלים.
הוא היה הקש ששבר את גב הגמל. ודווקא כשכבר הגיע השקט. אברהם כבר יצא עם מיכאל ושרה. אלעזר ירד להסעה מוקדם יותר. ואני נשארתי עם אפרת, ועם טעם מר בפה. איזו אמא אני… אמא אימה! אפרת ישנה בעגלה שלה בשקט, הסתכלתי עליה וחשבתי מזל שהיא לפחות ישנה. היא התחילה לבכות בכי חלוש והרגשתי שאם היא מתעוררת אני לא עומדת בזה. התחלתי לנדנד את העגלה והצחוק המעצבן שוב נשמע בחלל הסלון המבולגן היטב. זהו. בנקודה הזאת פשוט צנחתי על הכסא הקרוב, והתחלתי לבכות כמו שלא בכיתי כבר המון זמן.
מה כל כך מצחיק אותך? צרחתי עליו מתוך בכי, וקיוויתי שאני לבד בבניין. לא שזה שינה הרבה, אחרי שבטח כל השכנים כבר שמעו את הצעקות של הבוקר. בהתחלה על מיכאל, ואחר כך גם אלעזר חטף. אמא איומה שאני… אפרת התעוררה בבהלה. והצטרפה לבכי שלי. הנה. חשבתי לעצמי. עוד אחת שמצטרפת לחבורת המסכנים ש”זכו” להיות הילדים שלי.
***
הבוקר התחיל דווקא בסדר. אלעזר קם חדור ברצון טוב “לעזור לאמא”. “בוא”. שמעתי אותו לוחש למיכאל. “בוא נעשה הפתעה, נתלבש מהר מהר, ואחר כך נסדר את כל המשחקים שהשארנו אתמול”. המצפון שלי לא היה צריך הרבה יותר מזה… אני יודעת כמה אלעזר זקוק לסדר. כמה זה עוזר לו להיות מרוכז וממוקד. קיבל את הגנים של אברהם. גם כן מסכן. איך יצאה לו אשה כמוני…
אחר כך הם באו אלי לחדר והיו מתוקים כל כך. כל כך רציתי לשמור על האווירה הטובה הזאת. אבל מיכאל נעל סנדלים. סנדלים!! שבע מעלות בחוץ, גשם שוטף, והילד נועל סנדלים! “מיכאל”, ניסיתי לשמור על הקול שלי רגוע. “אתה לא יכול ללכת ככה. זה יום למגפיים”. “לא רוצה מגפיים!! רק סנדלים!” כמה שניסיתי לשדר רוגע, ידעתי שבסוף זה יתפוצץ. הקצף יצא גם על אלעזר. וזה רק התפיח את עיסת הכעס, התסכול והאשמה. באמת שהוא לא אשם.
אברהם נכנס הביתה היישר לתוך הסיטואציה. בדקות הרגיע את מיכאל ושכנע אותו לנעול מגפיים. הכין סנדוויצ’ים. שלח את אלעזר לחכות להסעה. “אני מסתכל עליך בחלון, אל תדאג”. הלביש את שרה. עטף את כולם במעילים ויצא. לא לפני שזרק אלי “שלום אמא, יום נעים” והמבט שלו דקר לי כל כך. משהו בין נוזף או מאשים למרחם.
***
למה כולן יכולות ואני לא? למה אברהם צריך לסבול ממני כל כך? ולשאת כל כך הרבה בעול הבית? למה הילדים שלי צריכים לספוג את בליל הרגשות והתסכולים שלי? ומה?? מה כל כך מצחיק בזה? לקחתי את איציק המסכן והטחתי אותו ברצפה. אני משתגעת. חשבתי.
-
מכירה משהו כזה בירושלים?
-
הנה שלי (לא הצלחתי להכניס את כולם, אבל הרוב בפנים):
חצות. חצי ירח עצוב תלוי לה בחלון. כן, היא יודעת, רוב העולם ישן עכשיו. אבל היא לא מסוגלת. העיניים משוטטות על פני החדר. כל הבלאגן נשאר. בשביל מי לסדר? היא ממילא לבד פה. אולי לתמיד? היא מנסה לא לדמיין את הבית של שרי. בטח הכל שם מתוקתק. התאומים רחוצים, ישנים כבר מזמן לבושים בפיג’מות תואמות בוורוד ותכלת, מדיפים ריח של כביסה נקיה, וסבון תינוקות משובח.
ערימה של ספרים זרוקה על השולחן, לידה עט, כוס קפה לא גמורה ותפוח חצי אכול. מערכת השמע כמו שולחת לה לשון מלגלגת, ועליה מונח הדיסק עם הנעימות, שעוזר לה לפעמים להרגע… שרי התקשרה הערב. בטח רצתה לדעת איך היה. איך היה? נו, עוד אחד. לכמה הגענו? אחרי הבחור העשרים היא כבר הפסיקה לספור. בדיוק שרי הייתה חסרה לה… כל מה שהיא רצתה היה לשקוע באיזה ספר טוב, ולשכוח… היא גם ידעה ששיחה עם שרי רק תוציא ממנה את החלק שהיא לא אוהבת בעצמה. כל הקוצים האלה שהיא מגדלת יותר ויותר בשנים האחרונות. אז בשביל מה?
2:00 בלילה, היא מתעוררת על הכורסה, עם צוואר תפוס וספר שמוט. עוברת למיטה עם בגדים. טוב ששרי לא פה כדי לצפות במחזה…
5:00 לפנות בוקר. קולות של תקתוק נכנסים לה לתוך החלום. אמאל’ה!! היא נזכרת בבעתה בביקור הלא נחמד שהיה לה לפני כמה חודשים. עכבר! לא ברור מי מהם היה יותר מבוהל מהפגישה.. היא מזדקפת במיטה בבת אחת, ואז היא מבינה שאלה פשוט דפיקות על הדלת. דפיקות?? מי זה יכול להיות עכשיו?
דרך העינית היא רואה את השכנה שלה. מזל שהיא נשארה עם בגדים.. היא לא נראית מי יודע מה, אבל גם השכנה לא ממש נראית כאילו היא יוצאת לאירוע, ובהתחשב בשעה ההזויה… היא מציצה אליה במבט שואל דרך החריץ שהיא פותחת בדלת. השכנה נראית נבוכה בעליל. הם חייבים לנסוע… ולא מצליחים להשיג אף אחד שיהיה עם הילד… לא נעים לה, אבל… הם ינסו להשיג מישהו מהמשפחה שיחליף אותה כמה שיותר מהר, הם תקועים בינתיים וחייבים לנסוע… אומרים שלידה שניה היא מהירה מאוד, את יודעת… אני מפחדת לא להגיע בזמן…
לא. היא דווקא לא ממש יודעת. אבל הקוצים הרגילים שלה איכשהו מתקפלים לנוכח המצוקה של השכנה. אין הרבה ברירה.. היא מוצאת את עצמה בדירת השכנים. הבלאגן חוגג שם… נראה כאילו מישהו נטש את הבית באמצע ארוחת הערב. על השולחן במטבח יש צלחת עם ירקות חתוכים, ועוד שתי צלחות מלוכלכות עם מזלגות. על הכיריים מחבת עם ביצת עין קרה. כיכר לחם פתוחה על השיש. הכיור מלא עד גדותיו… בקבוק של תינוק זרוק על הרצפה, ולידו בגדי פעוט מלוכלכים.
העייפות מתגברת עליה. היא נרדמת על הספה. אבל לא להרבה זמן. פעוט חמוד ומלוכלך בוכה לידה ברגליים יחפות. היא אפילו לא יודעת איך קוראים לו. היא מרימה אותו ומנסה להרגיע בלי הרבה הצלחה. אחרי נסיונות ללא הצלחה של כל הדרכים הרגילות. היא פתאום מצליחה להצחיק אותו. היא שכחה כבר כמה היא אוהבת ילדים. פתאום עולה בה געגוע לשמעוני ומיכל. כמה זמן שלא ראתה אותם. לאחרונה היא רק רצתה להתרחק משרי. שלא לומר להתנתק. אבל פתאום החוויה הזאת שנחתה עליה בלי לבקש רשות. היא מוצאת את עצמה מתגלגלת מצחוק ביחד עם הפעוט. צחוק מעורבב עם דמעות. הוא מגעגוע, ואולי גם בלבול. היא מגעגוע. ולא רק לתאומים…
היא רוחצת ומלבישה את הילד, מכינה לו בקבוק דייסה, שוטפת את הכלים, מנסה לשוות לבית מראה קצת יותר נעים. בשמונה וחצי הטלפון שלה מצלצל. מספר לא מוכר. קול מבוגר ומרוגש. הלו? את השכנה המסורה של מימי שלנו? אני ממש בדרך כבר, מצטערת כל כך על ההקפצה הלילית… את לא יודעת איך הצלת אותנו! מימי ביקשה ממני להודות לך גם בשמה. ברוך ה’, נולדה לנו נכדה הבוקר. תודה, תודה!! ברוכה תהיי! בשמחות אצלכם… אז אני בדרך, מקווה שאת בסדר שם עם מוישי, אני אצלך כבר בדקות הקרובות. שוב תודה וסליחה…
בהחלטה של רגע היא מתקשרת לאופירה. מזל שהיא בוסית כל כך נוחה. טוב, היא גם לא עושה את זה הרבה, אבל הפעם היא מודיעה שהיא לא מגיעה היום למשרד.
9:30
היא דופקת בדלת של שרי אחותה. שרי פותחת לה מופתעת. היא נופלת עליה בחיבוק. כמה
התגעגתי, שרי… שרי מחזירה לה חיבוק שהיא כבר כמעט הספיקה לשכוח. גם אני אהובי,
גם אני…. -
וואו, ציפי,
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך. קצב וחריזה שכיף לקרוא…
-
וואו. כתיבה מדהימה!
נוגע ללב וכואב…
-
תודה!!
-
אוקי, אם מישהו עלול להבין ככה, אז בכל מקרה כדאי לשנות… ובכל מקרה. כמו שאמרתי זה כרגע בגדר של לכתוב למגירה….
-
אפילו שהוא רק בובה?
-
וואו, עושה חשק לקרוא את כל הספר…
-
תודה! אם יש מי שמכירה אשמח…
-
תודה!!
מה הכוונה טרום כלי?
-
דווקא מאוד נהניתי מהאתגר כמו שהוא, וגם נהניתי לקרוא את הסיפורים שכתבו כאן, אני לא רואה בזה תחרות, אלא מקום ליצירתיות של כל אחת, וזה מעניין לראות איך כל אחת השתמשה בחומרי הגלם ולקחה אותם לכיוונים שלה. אבל אולי זה בגלל שאני לגמרי חובבנית בתחום… והתרגיל שלך הוא כמה רמות מעל… ולעומק…
-
שלחתי.. מקווה שלא יאשימו אותי בהפצת הפונט.. זה אמנם חינמי, אבל בכל אופן הורדתי מהאתר שלהם, וסימנתי וי על קריאת הסכם השימוש וכו’.. (באמת קראתי)
-
איזה חמוד!! ומשעשע..
-
בטח, שולחת…
