הוראה רכזות וחינוך שרה לרנר
הוראה רכזות וחינוךתגובות הפורום שנוצרו
-
תודה לכולכן על התגובות.
מטרת הקטע לא הייתה לערוך השוואה עובדתית בין השואה לבין הטבח בשנה שעברה (אם זו הייתה המטרה הייתי אולי בוחרת בפרעות ת”ח ות”ט, שמזעזעות אותנו פחות פשוט בגלל מרחק הזמן), אלא יותר בכיוון של מה ששירה כתבה. ועוד יותר בכיוון של מה שתמי כתבה – אנחנו צריכים משיח, ורק משיח. זה הדבר היחיד שיוכל לעזור לנו. אף אחד לא ערב לנו שלא תהיה שואה נוספת.
רק משהו אחד: ארטיקים, ולא משנה באיזה טעם, לא יעזרו למי ראה את הוריו, אשתו או ילדיו נרצחים בצורה המזעזעת ביותר, התחבא בארון עשר שעות ביודעו שהוא כנראה הבא בתור, וניצל אחרי שאיבד רק יד ורגל. כנ”ל טיפולים רגשיים.
-
וואו. יפה מאוד, ונכון מאוד.
אגב, לא יודעת אם כולן תסכמנה איתי, אבל אני חושבת שבמקרה הזה עדיף שהשביעי באוקטובר ייחקק בזיכרון הקולקטיבי, מאשר שמחת תורה. שמחת תורה זה חג, זה לא זמן שאנחנו יכולים להפוך ליום אבל לאומי. השביעי לאוקטובר, לעומת זאת, הוא נייטרלי.
זה גם לא קשור לספירה הנוצרית – הדבר היחיד שקשור לנצרות הוא המיספור של השנים (2024 וכו’). עצם הספירה של השביעי באוקטובר היא בסך הכל ספירה של שנת חמה – עניין טכני לחלוטין, של הזמן שלוקח לכדור הארץ להשלים סיבוב סביב השמש (המוסלמים משתמשים בשנות לבנה, ואילו היהודים, להבדיל, משלבים בין שנות החמה לשנות הלבנה – ומכאן עיבור השנים). גם שמות החודשים אינם קשורים לנצרות כלל (משמעות השם “אוקטובר” הינה “השמיני”, מכיוון שפעם היה זה החודש השמיני. עם הזמן השתנתה חלוקת החודשים ונוספו חדשים באמצע, ולכן כיום אוקטובר הוא החודש העשירי).
-
אם את לא עובדת בכתיבה – אכן, לך לא יקרה כלום.
-
זו תובנה מעולה, שנכונה, בין עוד כמה תובנות שנכונות אף הן.
אגב, ראית מה שכתבתי על הספירה הנוצרית? אשמח שתקראי לפני שתעירי על כך שוב.
-
אני חושבת שאת מייחסת לדבריי כוונות שלא היו לי, ואין לי כח להשתבלל ולהסביר את עצמי שוב ושוב.
העלו כאן כמה טיעונים, הרבה מהם טובים ונכונים, ויש מצבים בחיים שבהם מתקיימים בו זמנית טיעונים רעיוניים שונים שלא מתיישבים זה עם זה מבחינה מעשית. כל עוד אין למישהי טיעון חדש לגמרי להעלות כאן, שלא הוזכר עד כה – נראה לי שהדיון די מיצה את עצמו.
משהו אחד: הסברתי איפשהו בשרשור מדוע אין קשר בין התאריך הלועזי שדובר לבין הספירה הנוצרית. תוכלי לקרוא, אם מעניין אותך, אבל אשמח מאוד שלא ימשיכו להאשים אותי כאן בנצרות סמויה.
-
אתמול היו או 365 או 366 יום מאז שמחת תורה בשנה שעברה, לא זוכרת אם היו בפברואר 28 או 29 ימים השנה. זה האורך של שנת חמה.
בשנה עברית יש בדרך כלל 355 ימים (גימטריה של המילה שנ”ה, אגב), לפעמים 354 ולפעמים 356. השנה היו שלוש מאות שמונים ומשהו, כי הייתה שנה מעוברת – לא זוכרת כמה בדיוק.
את הדיון עצמו אני לא ממשיכה – נראה לי שיש כאן שני צדדים, את שניהם הסבירו כאן מצויין.
-
אני לא מדברת רק על השם, אלא גם על התאריך.
שוב, את צודקת לגמרי, אם זה היה בכל יום אחר.
אבל להפוך חג ליום אבל – לא נראה לי נכון. שתי האופציות גרועות, ונראה לי שהאופציה השנייה היא הגרועה פחות. אני מדברת מבחינה פרגמטית – אם העם כיום, במצבו הנוכחי, בהיותו בגלות ובלי להתייעץ בדעת גדולי התורה על האופן שבו נכון לציין את האבל, יבחר אחד משני התאריכים הללו לציין את המלחמה – נראה לי שבמקרה זה עדיף התאריך הלועזי.
אגב, אם אכן ישנה מחשבה לציין את התאריך באיחור, אחרי שמחת תורה – זו כנראה אופצייה טובה עוד יותר.
-
את יודעת מה חיזק בי את ההתנגדות לקרוא למלחמה על שם שמחת תורה?
לפני כשבועיים שמעתי מאישה שכל חייה הייתה בטוחה שביום כיפור הדתיים צמים לזכר מלחמת יום הכיפורים. לכן הם גם קוראים לזה “כיפור”, לזכר המלחמה. כך היא חשבה.
וכששמעתי את זה, הזדעזעתי. וחשבתי שעדיף לקרוא למלחמה הנוכחית על שם השביעי באוקטובר, מאשר על שם שמחת תורה. שלא יהיו כאלו עוד עשרים שנה שיחשבו שהיום הזה הוא זכר למלחמה, או משהו כזה (ולמה רוקדים? לא יודעת, מן הסתם יהיה להם הסבר. אולי זכר לנובה).
להיפך. בגלל הקדושה של אותו יום, לא חושבת שנכון להפוך אותו למשהו אחר.
אם המלחמה הייתה מתחילה בכל תאריך אחר בלוח השנה העברי – אדרבה, ודאי שנכון היה לציין אותה באותו תאריך, ולא בלועזי. אבל במצב הנוכחי – אני חושבת שהאופציה הלועזית גרועה פחות.
ואגב, הסברתי לעיל מדוע אין כאן קשר לנצרות. אם היה קשר – זה כבר היה בעייתי יותר.
-
אמן, אמן ואמן.
הכתיבה באה להביע את התחושות שלי כיום (לפני שנה, בעצם), ולא לחזות חלילה את העתיד.
אבל למען האמת – עצוב לי שזה עדיין רלוונטי היום. לפני שנה, כשכתבתי, הייתי בטוחה שזה לא יהיה.
-
ודאי. ומאותו גיל צעיר הוא כמו ילד-זקן, שהילדות שלו אבדה לו אחרי מה שעבר.
וכך גם הנער שהוא נער היום, ואיבד את נערותו אחרי שראה את הוריו ואחיו הקטנים נרצחים מול עיניו, והנינים שלי יכירו אותו כזקן תמהוני שצועק בלילה.
-
וזה המקור באידיש:
א קאלטע נאכט, א נעפלדיקע, פינצטער אומעטוס
שטייט א יינגעלע פאטרויערט און קוקט זיך ארום
פון רעגן שיצט אים נאר א װאנט
א קאשיק האלט ער אין דער האנט
און זיינע אויגן בעטן יעדן שטום:
איך האב שוי ניט קיין כוח מער ארומצוגיין אין גאט
הונגעריק און אפגעריסן פון דעם רעגן נאס
איך שלעפ ארום זיך פון באגינען
קיינער גיט ניט צו פארדינען
אלע לאכן, מאכן פון מיר שפאס
קופיטיע, קויפט זשע פאפיראסן
טרוקענע – פון רעגן ניט פארגאסן
קויפט זשע! ביליק – בנאמנות
קויפט און האט אויף מיר רחמנות
ראטעװעט פון הונגער מיך אצינד
קויפיטיע, קויפט זשע שװעבעלעך אנטיקן
דערמיט װעט איך א יתומל דערקװיקן
אומזיסט מיין שרייען און מיין לויפן
קיינער װיל ביי מיר ניט קויפן
אויסגיין װעל אין מוזן װי א הונט
מיין טאטע אין מלחמה האט פארלוירן זיינע הענט
מיין מאמע האט די צרות מער אויסהאלטן ניט געקענט
יונג אין קבר זי געטריבן
בין איך אויף דער װעלט פארברליבן
אומגליקלעך און עלנט װי א שטיין
ברעקלעך קלייב איך אויף צום עסן אויף דעם אלטן מארק
א הארטע באנק איז מיין געלעגער אין דעם קאלטן פארק
און דערצו די פאליציאנטן
שלאגן מיך מיט שװערדן, קאנטן,
ס’האלפט ניט מיין געבעט און מיין געװיין.
-
השיר במקור באידיש, יש לו כמה תרגומים. זו הגרסה בעברית ששר דודו פישר:
בית א
בליל תוגה וערפל וחשיכה גדולה
עומד לו ילד ועיניו תקועות באפילה
עומד, רועד מקור הוא שם
אל קיר של בית הוא נשען
ובגדיו ספוגים במי גשמים
תיבה מחזיק הוא בידיו, עיניו מתחננות
אין לו כח לעמוד כך עוד ועוד ועוד
רעב אני, בגדיי קרועים
כולי רטוב, כולי טלאים
כולם לי צוחקים ולועגים
פזמון
הוי, קנו נא, קנו ממני כאן סיגריות
טובות ויבשות הן הסיגריות
קנו סיגריות, תנו מעות
להתחננן איני יכול עוד
קנו ועל יתום תרחמו
הוי, קנו נא, קנו נא גפרורים ממני
כאן כח לעמוד כמעט ואין לי
קנו ממני, תנו מעות
כי לא אוכל כך לעמוד
קנו ועל יתום תרחמו
בית ב’
לא מכבר הייתה איתי, היתה גם אחותי
הייתה עומדת לידי והתהלכה איתי
פתאום בלילה קר חלתה
ובידיי התמוטטה
מאז אני ניצב כאן לבדי
מה נשאר לי, מה נותר, הכל איתה אבד
גם לי זמן רב כבר לא נשאר, שעה או יום אחד
כך מתחננות עיניו
וגשם גשם על פניו
והד קולו נישא בין הברקים
פזמון
-
יפה, דיתי!
-
ודאי שייקחו יותר – ממה שהם לוקחים עכשיו, לא ממה שהמנוסים (באמת) לוקחים עכשיו.
רק שימי לב לצורת התמחור – שלא תיצרי מצב שלא שווה לך להיות מהירה יותר…
-
אבל מה שמוזר בזה, שבאופן זה המתחילים יגבו יותר מהמנוסים…
-
הבן אדם אכן חילוני מאוד – לא באה לתת לו לגיטימציה בפני עצמו כלל.
אגב, אולי בדיוק לכן היה צריך הסכמה מהרב שטיצברג… על המדריך של דבורי רנד לא נראה לי שיש הסכמה, וגם לא צריך. מהעובדה שיש הסכמה, אפשר ללמוד שהייתה סיבה למה היו צריכים אותה.
-
וואו. גם אני הייתי יוצאת על כזה דבר.
בכל התקופה שהייתי ברשימה (אולי שנה וחצי, משהו כזה) לא קיבלתי מייל אחד בשבת או בחג (כן, אני עוקבת. יש סיכוי שזו גם בעיה הלכתית להנות ממייל כזה), אז אולי המייל הזה שלך השפיע עליו.
בכל אופן – השת”פ אכן מעניין, זה מה שתפס אותי…
-
הומממ.
יודמי זו חברה בינלאומית ענקית, לא יודעת כמה פשוט לשאול אותם מי אחראי על ההצפנה…
ואני מאמינה גם שהיו להם יותר תקציבים להשקיע בעניין, מאשר לקבוצה של סופרות.
-
אני ניסיתי באמת בקורס חינמי.
אולי לכן זה עבד…
-
ניסיתי עכשיו, בשביל הסקרנות.
עשיתי גם צילום מסך (על ידי לחיצה על Win+shift+s), וגם הסרטת מסך (באמצעות תוכנה חינמית בשם FreeCam).
שניהם עבדו מעולה, צילמו והסריטו את הסרטונים בלי בעיות.
-
צודקת, אכן רעיון מעולה.
אני חושבת שבספריות ציבוריות הסופרים אכן מקבלים תמלוגים על השאלות, אבל לא נראה לי שזה קורה בספריות חרדיות.
-
הטרנדים הספרותיים משקפים את הטרנדים החברתיים, בדרך כלל. שינוי בא’ מוביל לשינוי בב’. לא מוסיפה יותר מזה, כי זה ייגרר למקומות שאני לא רוצה מעוניינת להיגרר אליהם.
-
מה שאת מתארת זה בדיוק התהליך הציבורי הבריא! אז בזבזת את הזמן על הספר הזה, ולמדת לעצמך – מה אהבת ומה לא. אפילו בלי ועדה.
אגב, לא דיברתי על מקום אחר, היה ספר מוקדם עוד יותר שלה שקראתי. ממקום אחר דווקא נהניתי, למרות שהוא היה בוסרי ובוודאי בלי השוואה לתוצרים המלוטשים שלה היום. ואני מודה מאוד מאוד מאוד לכל אלו שאפשרו לה לעבור את כל שלבי התהליך, ולהיות מה שהיא היום. כעת, לא נותר אלא להתפלל שתוציא עוד ספרים בקרוב…
-
אוסם מיתג את עצמו, אחרי הרבה עבודה. כנ”ל קוקה קולה, כנ”ל קוקו שאנל.
דוגמאות מקבילות לכך: מיה קינן בהחלט מיתגה את עצמה. אם תקראי את הספר הראשון שלה – לא בטוח שהוא היה עובר את הוועדה המדוברת.
מותג אמור לבנות את עצמו, לא להכתיר אחרים. זו צורת הצמיחה הטבעית של מותגים. מה שנקרא – מבחן התוצאה.
אם אי פעם אוציא ספרים – אני מעדיפה לעבור דרך ארוכה יותר ולבנות את השם שלי בעצמי, מאשר למכור עותקים כי “דבורי רנד סימנה עליו וי”. בצורה הזו אנחנו די חונקים את השוק.
-
הציבור לא יכול להצביע, אם הספר לא הגיע אליו כי הוא נתקע בשלב הוועדה…
