הוראה רכזות וחינוך שרה לרנר
הוראה רכזות וחינוךתגובות הפורום שנוצרו
-
הרב אביגדור מילר זצ”ל אמר פעם:
“אם הבחור המוצע אומר לכם שהוא מתכוון להתפרנס מכתיבה – אל תיקחו אותו לבתכם”.
לא נכנסת להתכוון ברצינות/לא התכוון ברצינות, באתי רק להרגיע שהבעיה לא חדשה כלל וכלל, המשפט הנ”ל נאמר לפני כשלושים שנה לפחות (מחישוב של הגיל שבו היה אבי כאשר נכח באותו שיעור בבית הכנסת בו התפללו בניו יורק).
אם כך, הבעיה היא לא רק תחלואי הדור של היום.
כמה סיבות שאני יכולה לחשוב עליהן, שעוד לא דוברו:
ראשית, חומרי קריאה נתפסים כמותרות, ברמה מסויימת. כלומר, זה לא שאת קמה בבוקר יום אחד, עוברת על רשימת הקניות השבועית, ואומרת: “אופס, נגמרו לנו הכתבות! מוישי, רוץ לחנות בבקשה ותקנה לנו אחת”. אם ניתקל במשהו מוצלח, אולי נקנה אותו. אם לא – לא. הקניה מגיעה (עבור המון העם, לא מדברת על מוסדות/עסקים) בעקבות ההיצע, ולא להיפך.
שנית, ברגע שמילה נכתבה, היא שם עבור כולם. בשוק העגבניות, למשל, אם ארצה לקנות אותן – אני צריכה ללכת לחנות, בעצמי (או לשלוח את מוישי הנאמן), להחליט כמה אני רוצה, להכניס אותן לשקית, לשקול אותן, ולשלם טבין ותקילין על כל עגבניה ועגבניה. אני לא יכולה לשאול מחברה/לשכור מספריה/לעשות החלפות, וכדומה – אם אכלתי, אז זהו, העגבניה נגמרה. כנ”ל אם נתתי אותה למישהו אחר – אפשר, אבל היא לא יכולה להיות גם שלו וגם שלי.
בחומר קריאה, זה לא כך – ואין אפילו צורך לתאר בצבעוניות. דיונים שנפתחים בפורומים ובקבוצות מייל עם כותרות של “מי יכולה להשאיל לי את ‘מסתורין בווגדוגו’ לכמה ימים” – פוגעים קשות בשוק. מה לעשות. עכשיו, ברור שלא כל אחת תקנה ספרייה שלמה. אבל אם היינו קונים את הכמה ספרים שאנחנו הכי רוצים לקרוא – היינו גורמים לתחרותיות גדולה יותר בשוק, ולכך שסופרות תעבודנה קשה כדי שמכירותיהן ידורגו גבוה יותר. במציאות בה אפשר בקלות לקרוא בלי לקנות – המדד הזה קיים הרבה פחות, וכמובן – המוטיבציה להשקיע בכתיבה בצורה רצינית, יורדת.
אני יודעת שאני יוצאת מן הכלל, אבל מהסיבה הזו בדיוק אני כמעט ולא שואלת ספרים (למעט ספרים שקשה או אי אפשר להשיג בחנויות). ספר שאני רוצה לקרוא – אני קונה. גם אם הוא מאוד יקר. הקצבתי לעצמי סכום שבועי ששווה למחיר של עיתון נשים, וכך אני קונה ספרים כל כמה שבועות.
נקודה נוספת, ואולי תכעסו עליי, אבל נראה לי שהיא נכונה. אני בת בכורה להורים יוצאי חו”ל, גדלתי באזור די אמריקאי, ולמדתי במוסדות ישראליים. אני עובדת בצוות שכחציו ממוצא חוצניק וחציו ישראלי. המסקנות שלי: ישראלים מחוברים לכסף שלהם, מאוד. פיזית, רגשית, נפשית, איך שלא תקראו לזה. מה לעשות. במצב כזה, אם אפשר להשיג בזול – יעשו הכל כדי להשיג בזול (עלי-אקספרס, מישהו?). בכמה בתים יצא לכן לראות תמונת אמנות מקורית תלויה על הקיר (לא פיקאסו, מדברת על אמנות עממית יותר, אבל אמנות שעולה כסף)? או פסנתר? כמה שולחים לחוגים פרטיים? יש, אבל לא הרבה בכלל – הרבה פחות מאשר בארצות הברית, למשל, או בקנדה. תרבות הצריכה היא הרבה יותר פרגמטית (פרסומות לקורסים, למשל, לא ידברו על “להעניק לעצמך שעה של כיף”, למשל, אלא על “יש לך כישרון? למה שלא תעשי ממנו כסף?”…). בתרבות כזו – אכן קשה מאוד לשכנע מישהו לשלם על תוצר שהוא לא חייב, או לא חייב לשלם עליו. במיוחד בתוצר שהוא פחות מדיד.
אמאלה, זה ארוך. מפסיקה כאן. יש עוד הרבה מה לומר, אבל כל אחת תתרום את חלקה…
בתקווה לימים טובים יותר לכולנו. אולי בגלגול אחר נהיה עשירות, לכו תדעו.
-
תהילה, הקטע כתוב יפהפה.
אבל בבקשה: תשאירו את זה כמשל-נמשל, וזהו. אל תיכנסו למה באמת קורה כשילד מתנתק מההורים שלו.
מי שלא חווה את זה מקרוב – אין לו מושג במה מדובר. גם אם זה נראה הכי ברור בעולם, זה לא. מבטיחה לכן שלא.
פשוט תזכרו שאתן לא יודעות, וזהו.
וכמו שה.ה. כתבה – אין דבר כזה “סתם”. לא באה להצדיק, לא באה להרשיע. לא באה להביע דעה בכלל. אבל “סתם”, בהקשר הזה, הוא המילה הכי שטותית שאפשר לומר. ואם אתן באמת בטוחות שזה בלי סיבה – אז זו הוכחה עוד יותר גדולה לכך שאין לכן מושג מה באמת המציאות. ולאף אחד אין מושג מה באמת המציאות.
לטובת כולן, אל תיכנסו לכאלו נושאים מורכבים. המשל כתוב יפה, הנמשל מובן – זהו. תשאירו את זה כך.
-
** תוכן זה הוסתר **
-
** תוכן זה הוסתר **
-
מקווה שזה בסדר שאני מנצלת את הדיון –
אם יש כאן מישהי שלמדה אצל שולמית אורבך, אשמח לשמוע רשמים.
-
נוקב ונכון, ובעיקר מעודד.
-
אני תוהה אם זו בעיה של מטפלות, או של מטפלות מתחילות.
בתקופה בה הייתה בת דודתי סטודנטית לרפואה, היא לא נשמה מרוב דאגה לבתה התינוקת. כל סימפטום שני שעליו למדה – היא בדיוק מצאה אצל הבת שלה… היום היא רופאת ילדים כבר כמה שנים, ויש לה עוד כמה ילדים משל עצמה, והחיים נרגעו.
אולי לוקח למטפלות מתחילות זמן להבדיל בין קשר במסגרת טיפולית, לבין כל קשר שאינו כזה.
-
נראה לי שתמי פשוט מתכוונת לבקש שתהיי קצת יותר ברורה, ותתני מידע טכני ומעשי.
לדוגמא:
1. מי זו ריטה המדוברת (שם, שם משפחה, גיל, עיסוק, רקע קהילתי ורקע מקצועי בתחום)?
2. על איזה סוג אתר מדובר? דף נחיתה עם רשימת ספרים? אתר מכירות? אתר ליצירת קשרים? ועוד פרטים טכניים על טיב האתר.
3. מי, לדוגמא, הולך לפרסם אצלכן (שמות אמיתיים של הסופרים/סופרות, שמות של ספרים מודפסים שהוציאו).
4. מי אחראית על בניית ותחזוק האתר, ומי מקבלת את הכסף מהתשלומים החודשיים?
5. ציינת שהבמה שאת מציעה מיועדת לספרים שלא התקבלו בהו”לים. אם כך, האם מדובר בספרים שכבר מודפסים ומוכנים למכירה, או לספרים פוטנציאליים? אם הוצאות הספרים לא הוציאו אותם, מי כן הוציא אותם?
6. לגבי הספר שכתבת אודותיו בדיון אחר – איך קוראים לספר, איך קוראים למחברת, כיצד את מכירה אותה, והאם את יכולה להעלות כאן את המודעות שהתפרסמו אודותיו?
לכל השאלות הנ”ל – נשמח אם תוכלי לתת תשובות ענייניות, ברורות וטכניות.
אחרת – גם אני מודה, קצת קשה לתת אמון.
-
קוראים לזה הוצאות ספרים, והן קיימות.
בין היתר, בגלל ההערונת שלך בסוף – על הפוליטיקות ושות’ – נראה לי שהרעיון של הוועדה הוא גרוע ביותר.
שוק של אמנות גם חייב להיות דינמי, כדי שיוכל להתפתח ולהשתפר. ככל שיהיה מוגבל לדעתן של יחידות – גם גדולות וטובות – הוא יורה לעצמו ברגליים.
-
לא, לא, לא. על הרעיון האחרון.
ספר טוב צריך לקבל את המעמד שלו מהקהל הרחב, לא מכמה שמות נבחרים, טובים ככל שיהיו.
ואגב, ככל שמדובר בבעיות קיימות כיום – הרעיון הזה במהותו לא יכול להיות יעיל במיוחד…
-
את צודקת שזה לא קשור רק לקניות.
מכיוון שהדיון המקורי דיבר על תשלום לסופרים – הוספתי את ההשלכה הזו של חוסר התשלום. אבל זה ודאי גורם אחד מתוך כמה.
-
יש בזה משהו, אבל אם כך – תיאלצי לקנות רק ספרים שכבר קראת… איך תדעי מראש אם תקראי שוב?
למעשה, יש באמת כמה ספרים שקניתי אחרי שכבר קראתי. בעלי די משועשע מהמנהג, אבל ככה אני. ובכל זאת, אני כן לוקחת סיכונים לפעמים. מקסימום הלכו שבעים שקלים, קורה.
מזדהה עם מה שכתבת בסוף – גם אני כמעט ולא קונה ספרים של סופרות חדשות (לפעמים קונה אותם בתקופת מבצעים, ואז, אם הפתיעו לטובה – אקנה את ספריהן הבאים במחיר המלא). מה שכן, ממחסור חמור בחומרים איכותיים, אני קונה הרבה ספרים שהם לאו דווקא סיפורת. אבל נראה לי שלא על אלו מדברים כאן.
-
נכון, קרה לי כמה פעמים. מתעצבנים, בוכים קצת לתוך הכרית, וממשיכים הלאה. בדרך כלל כן מתפתח חוש מסוים.
עדיין שווה לי להמשיך בנוהל-קניית-ספרים, כדי לתרום את חלקי לתקוות האנושות לספרות טובה ביום מן הימים.
-
הסיבה שהטובים במגזר הכללי יכולים להתפרנס מהכתיבה, בניגוד אלינו, קשורה יותר לגודל הקהל.
תחשבי כמה עותקים יש למכור כדי להיחשב כרב-מכר בעולם הכללי, לעומת המספר אצלנו. אם הקהל שלך הוא מליארד, ומכרת לאחוז אחד ממנו – מכרת עשר מליון. שזה הרבה.
לעומת זאת, אם קהל היעד הוא מאה אלף, ומכרת לאחוז ממנו – מכרת אלף.
(דוגמא מהחיים: הספר “הארי פוטר ואבן החכמים” נמכר ב- 120,000,000 עותקים – מאה ועשרים מליון. ניסיתי לבדוק כמה עותקים מכרה מיה קינן מ”איסתרק”, למשל. לא הצלחתי. אבל בישראל חיים בערך 1,200,000 חרדים – אחוז אחד מהמספר הקודם. את החישוב כל אחת יכולה להמשיך לבד).
תכפילי כל אחד מהמספרים ברווח פר ספר – אין צורך לחפש סיבות מורכבות יותר, אפילו המתמטיקה הפשוטה הזו מספיקה.
מאותן סיבות מספריות טהורות, במגזר הכללי יש גם יותר סופרים, ולכן יותר תחרות, ולכן הטובים נחשבים כאלה רק אם הם באמת טובים, ולא רק “הטובים ביותר מבין המאה שהיו”.
-
זה בדיוק הקטע, אם כן היית ממהרת לקנות ספר טוב – הם היו מתרבים באורח פלא, מן הסתם.
לא חייבים לקנות, אבל אם לא קונים – אין מה להתלונן על ריבוי הספרים הרדודים.
-
רות, את מגיעה בגישה די ממוסדת, וזה בסדר גמור.
אבל עליי לציין שאת מקטלגת בצורה גסה למדיי, שייתכן שתופתעי לשמוע עד כמה היא לא מתכתבת עם המציאות. כותבת את זה מהיכרותי עם עצמי ועם עוד הרבה, ששילוב הפרמטרים שלהם עשוי להפתיע אותך.
בפרט במצב שבו מערכת החינוך מותאמת בערך לחמישה אחוזים מהתלמידים, לצערי, ולכן גם המדדים הפורמליים מותאמים לאותו אחוז בר מזל.
-
תיכנסי רגע לפורום של השחקניות…
הן מתלוננות על הנושא הזה עוד יותר מהכותבות. זו לא בעיה שקיימת רק כאן.
-
חס וחלילה אם השתמע מדבריי שאפשר להסיק משהו על ההורים, או על כל אחד אחר. מקווה מאוד מאוד מאוד שלא כך השתמע, כי אני התכוונתי לומר שאי אפשר להסיק כלום. על אף אחד.
כתבתי שאנחנו לא יודעים כלום, ואני עדיין חושבת שאנחנו לא יודעים כלום. על אף אחד שהוא לא אנחנו בעצמנו.
-
נראה לי שנרקומנים הם המכורים לסמים, לא הסוחרים בהם.
-
אתגר יפה.
גם לי ישר עלו שלוואן ואלרון.
בספר “אנוכי מבקש” – יענקי וצביקה לובין, ב”לחיות וחצי” – אולי יענקל ומוישה, אבל זו דוגמא קצת יותר מורכבת, כי אמנם יענקל הוא הגיבור, אבל מוישה הוא הפעיל… זה גם ספרים מסגנון שונה, נראה לי שהדוגמאות הקלאסיות תהיינה בספרי אקשן.
לצערי, עד שאני לא תופסת את הדדליין שלי ומראה לו מה זה – אין לי אפשרות להשתתף באתגרי כתיבה… אנחנו במרדף סוער, אבל אני אתפוס אותו בסוף, בעזרת ה’. בינתיים אסתפק בלהציץ פה וליהנות, כשאני צריכה הפסקת תדלוק (עכשיו, למשל).
אבל בעזרת ה’, באתגרים הבאים – מחכה להשתתף אקטיבית.
תודה על היוזמה, תהילה!
-
תודה, מיכל!
-
תודה, רחל.
אני חושבת שהדימוי של הצנחן דווקא מתאים פה מאוד – הקטע שנראה מגניב יותר הוא למעלה, אבל העבודה האמיתית היא בשטח, אחרי הצניחה, על האדמה. למרות שהגיבורה לא ראתה את זה כך מלכתחילה, בסוף היא הגיעה להבנה הזו, דרך תהליך כואב – אבל אמיתי.
-
תודה!
-
זה לא העניין.
אם אותן בנות תהיינה מוכנות לדבר ברור ולענות על שאלות פשוטות – ניתן יהיה לכבד אותן…
העמימות סביב כל העסק לא ממש מכבדת. כאילו, איך אמורים להגיב להודעה כמו: “אני יוצאת במיזם שישנה את העולם, לא יכולה להגיד בדיוק מה ואיך, ומי שרוצה להצטרף – שתשלח מייל”?
-
צודקת, תמי, סליחה שפירשתי לא נכון את כוונתך.
בכל אופן, אני מאמינה שתשובות ענייניות וישירות לשאלות שהעליתי תוכלנה לענות גם על השאלה שלך…
אם נדע בבירור מי עומד מאחורי העסק (ריטה…), אלו ספרים עומדים להיות מפורסמים באתר, מי מחבריהם ובמה הם עוסקים, מי מימן את הוצאת הספרים אם לא המו”לים, ופרטים טכניים נוספים – נוכל ללמוד משהו על הפרוייקט בכללותו.
