הוראה רכזות וחינוך שרה לרנר
הוראה רכזות וחינוךתגובות הפורום שנוצרו
-
אגב, רק כדי להוסיף עוד קצת עניין לדיון.
ישנה יצירה מוסיקלית מפורסמת בשם 4/33, של המלחין ג’ון קייג’.
אורך היצירה הוא ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות, שבהן יושבת התזמורת, עומד המנצח, וכולם בשקט. אף אחד לא משמיע קול. זהו.
מה באתי לומר בזה? אני לא בטוחה. לפרשנותכן.
מצרפת את התוים ליצירה, רק כדי שתאמינו לי (יש עוד כמה עמודים, אבל לא הצלחתי לצרף PDF, אז שמתי כאן רק את הראשון. אתן לא מפסידות הרבה – השאר זה אותו רעיון…).
-
היי, אני לא כותבת שירה, אבל טענות לא ענייניות מפריעות לי בכל זאת.
גם אני יכולה לקחת עיפרון פחם, לעשות קושקושיא, ולהגיד: “הנה, תראו, נכון מכוער? אמרתי לכם שבפחם אי אפשר לצייר כמו שצריך”. תודה רבה.
בדוגמאות שהבאתן לא אמרתן כלום…
-
לבגרות או לתכנית סאלד?
-
הרעיון חמוד מאוד, גם מצד הכתיבה וגם מצד התוכן.
הכתיבה שנונה ועושה חשק לקרוא עד הסוף.
מה שכן – הצורך בעריכה אכן די זועק, קצת קשה להעיר הערות לפני זה…
משהו שלא קשור לעריכה –
“המורה, אפשר למלאות את הבקבוק?” שואלת עגבניה. כלומר, תלמידה. כרגיל, אני
מסרבת.חבל, הסברת את הבדיחה. המילה “כלומר” באה ואומרת: “עכשיו אסביר למה זה היה מצחיק”. הייתי בוחרת במקום זאת לכתוב: “שואלת עגבניה סמוקת לחיים” – ברגע שהוספת האנשה לעגבניה, זה כבר הסביר מספיק בלי להסביר. אם את ממש רוצה כן להדגיש שמדובר בתלמידה – עדיין הייתי מוותרת על ה”כלומר”. אולי משהו כמו: “שואלת עגבניה. תלמידה, סליחה”. אבל אני עדיין חושבת שלא צריך בכלל להזכיר שזו באמת תלמידה. הבנתם? יופי. לא הבנתם? אז לא. הרוב יבינו.
לגבי הנ.ב. הראשון – הוא מוסיף מאוד בעיקרון. רק שאלה לי – מדוע בת חכמה, שמוכיחה ידע יפה בלשון התלמוד ואפילו לקחה את הזמן למצוא את המקורות ולבוא להראות לך – נקראת “מתחכמת”? למה את כועסת עליה? היא התעניינה בשיעור במידה כזו שצרמה לה הסתירה עם הידע שהיה לה, ואפילו השקיעה זמן כדי להביא את זה אלייך. השאלה שלה מצויינת ממש, ומתבקשת. חשיבה ביקורתית היא מעלה, לא חיסרון.
לא תעודדי את זה? וגם אם הייתה כאן איזושהי תחושת עליונות שלה – ברגע שתעודדי שאלות כאלו, הן תבואנה עם כל הכבוד הראוי, וישביחו את השיעורים שלך. לא חבל להרוס לה את זה?
סורי על ההתייחסות לנקודה צדדית. אני הייתי התלמידה הזו, וכל כך הערכתי את המורות שעודדו אותי… וגם הקשבתי להן יותר בשיעור.
-
אומר את האמת – נראה לי שלא הכל שחור ולבן.
ודאי שיש מה ללמוד, על כך איני חולקת. אני עצמי לא למדתי כתיבה ספרותית, ואני יודעת שזה יכול לתרום לכתיבה שלי. יקרה בעז”ה יום אחד…
מה שכן – אי אפשר להתעלם מסופרים גדולים מאוד שמה לעשות – לא למדו.
ויליאם שייקספיר, צ’ארלס דיקנס, מארק טוויין – עד כמה שקראתי על תולדות חייהם, לא למדו כתיבה מעולם.
רות, כתבת משהו על “ללמוד בבית הספר של החיים” – קצת התקשיתי להבין מה מוסיף הניסוח היפה הזה. זה נכון, אבל האם זו אינה דרך לומר שמישהו למד מניסוי וטעיה בלבד, ללא השכלה רשמית? ואת זאת עושה כל כותב, נראה לי.
ודאי שניתן לומר שלו היו שלושת הסופרים דלעיל לומדים בקורס של דבורי רנד, למשל, הם היו עוד יותר טובים. אבל בואו, בכל זאת יצא מהם משהו גם בלי זה.
נראה לי שנחרצות, בכל כיוון, חוטאת לאמת.
-
ובכן, תקשיבו הפתעה.
אתמול הייתה הבגרות החיצונית במחשבת ישראל – זכיתי לראות אותה מתוקף תפקידי כמורה.
אחת ההוראות הייתה כתובה בזו הלשון: “קראו את הקטע שלפניכם, וענו על כל התת-סעיפים שאחריו”.
תפס לי מיד את העין…
נראה לי שזו הדוגמא הכי דומה למקרה שלי, שראיתי בינתיים.
אם נניח שאפשר לסמוך על ההגהה הלשונית של נוסח הבגרות, הייתי חושבת כך: אולי לא מדובר כאן בנסמך וסומך, אלא בסוג אחר של חיבור בין שתי מילים (בייחוד שהמילה “תת” לא ממש עומדת בפני עצמה – אולי לכן אי אפשר לרבות אותה?).
המקבילה באנגלית היא sub-category, וברבים – sub-categories, ולא subs-of-category. שוב – המילה sub אינה עומדת בפני עצמה, ולכן מדובר בקטגוריות רבות, ולא ב-subs רבים (את זה הבאתי כטענה לוגית, ולא לשונית, כמובן).
תכלס, היום בבוקר נפל לי האסימון שאני אמורה בכלל לבדוק את זה באתר האקדמיה ללשון עברית. מתברר שהם הסתבכו עם זה כהוגן. מה שבטוח – הם לא ראו זאת כסומך ונסמך, אלא כצירוף של מילה ותחילית. הם מסבירים שבשונה מנסמך וסומך, בהם המילה הראשונה היא העיקרית והשניה היא מין תיאור עליה, כאן – דווקא המילה השנייה היא העיקרית, והראשונה מהווה לה תוספת.
מה הייתה המסקנה הסופית שלהם? אותה מסקנה כמו שלי – הם הסתבכו והסתבכו, ומאחר ובשתי הצורות הייתה בעייתיות – הם החליטו שלא להחליט… ואישרו לנו, ברוחב ליבם, להשתמש בכל צורה שנבחר. כה לחי.
מצורף המאמר – למי שמעניין אותה.
שוב תודה!
hebrew-academy.org.il
תת־ועדה, דו־משמעי – על תחיליות וסופיות
בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.
-
טוב, תודה רבה לכולכן – איזה כיף למצוא עוד נשים שמוכנות להשתגע סביב שתי אותיות בשביל להגיע לדקדוק הנכון (ולעזור ליהודיה על הדרך)…
ובכן – מכירות את זה שאתן מסתכלות על מילה יותר מידי זמן, והיא כבר נראית מוזר מכל כיוון?
אז בסוף העדפתי לשנות את כל מבנה הפסקה כדי לברוח מהבעיה…
לפעמים זה כן פתרון.
-
מבצעים אותו בקונצרטים די נחשבים.
תבדקי לפני שאת אומרת ש”אף אחד לא מתיימר”… כי נראה שדווקא כן מתיימרים.
עניין של טעם, לא יודעת.
-
אין, אין אמירה! בדקתי!
-
רק בשביל החיוך…
-
אני מקווה מאוד שזה לא נקרא שיר…
-
זו באמת שאלה טובה, כמו ששאלה תמר. מהי אמנות? מהו יופי? והאם אמנות היא בהכרח יפה?
אין לי מושג. שאלות טובות.
-
הוכחת שלא כל אוסף של שורות שאינן מחורזות נקראת שיר, אך לא הוכחת שכל אוסף כזה אינו נקרא שיר. באותה דרך ניתן להוכיח גם שלא כל אוסף של שורות מחורזות נקרא שיר, אף על פי שישנם אוספים של שורות מחורזות שכן נקראות שיר.
יכולתי אני, למשל, לעשות כך:
נכנסתי לבית
אכלתי זית
יצאתי לשיט
וראיתי עיט
חברה, זה שיר? מה דעתכן?…
ובכן לא חידשתי כאן כלום – וזה מה שרציתי להראות…
-
אכן, לכך התכוונתי. וגם ל @Rachel-Fishbein .
זה בדיוק העניין – דוגמאות ציניות ושרבוטי מקלדת לא מוסיפות כל טיעון אמיתי לדיון, הן בסך הכל מראות שאת יודעת לכתוב דוגמאות ציניות ושרבוטי מקלדת…
הטענה הנגדית שבאים לטעון כאן היא שיש שירים בלי חרוזים שאינם שרבוטי מקלדת. לכן הדוגמא שלך – לא ממש קשורה…
אגב, אין לי דעה מסודרת לכאן או לכאן, כי אני לא מצויה כל כך בנושא השירה (קוראת קצת, לא כותבת בכלל). פשוט הפריעה לי צורת הדיון הלא כל כך עניינית.
-
פגיעות שמתרחשות בסביבה הקרובה.
-
נראה לי שלא ממש ידוע עד כמה הנושא הזה נפוץ, וגם איזו קשת רחבה נכללת בתוכו.
במציאות של היום, לא נראה לי שיש אמא שלא תרוויח מקריאתו.
וודאי מורה, יועצת, מטפלת וכדו’.
ולמען האמת – כיום, נראה לי שכל אישה תקבל ממנו.
הספר נותן הבנה רחבה וכוללת הרבה יותר מאשר “מה לעשות אם קרה כך וכך”.
-
האם קראת את הספר או רק שמעת עליו?
הספר מעלה נושא שכל כך חשוב לקבל הבנה אודותיו, בצורה כל כך זהירה, אחראית, צנועה ועדינה.
הסופרת התמודדה עם הקונפליקט המאוד מורכב של “לדבר בלי לדבר מפורשות”, בצורה יוצאת מן הכלל, וראויה לציון.
הוא גם נמכר בצורה אחראית ביותר.
אף אחת לא חייבת לקרוא אותו, אבל סתם לפסול – זה לא נכון בכלל.
לדעתי, הספר דווקא חשוב מאוד ויתרום המון לאישה שתקרא אותו.
יש לי אותו, אבל הוא מושאל כרגע… לכן לא הצעתי.
-
זה נושא שיש בו הרבה מאוד דעות, ושניתן למצוא בו אמירות חזקות בשני הכיוונים, כולן מרבנים גדולים מאוד במהלך הדורות.
אבל אני מפחדת לומר יותר מזה, מחשש שרות תעיף אותנו מהדיון…
-
יש לי רק את של הבגרות…
בהצלחה
-
אוי ויי! גם אני התכוונתי לניתוח יצירות של אחרים, צר לי שהשתמע אחרת (“חומרי הקריאה שלהן” – התכוונתי החומר שהן קוראות, לא החומר שהן כותבות…). אבל את צודקת בקשר לנקודה של הגיוון בז’אנרים, זה אכן מוסיף המון (למרות שעם כל זאת אני לא רואה את עצמי מתיישבת על ספר ‘נפלאות מוישה שטרייזמאן במוסד’, או אחרים מהז’אנר…).
בקשר להסתייגות של העורכות – זה דווקא טוב. בלי קשר לשאלת הלימודים, לא הייתי קונה עיתון ששמונים אחוז מהיצירות בה הן יצירות ביכורים. השפשוף וההתנסות עושים המון. אני כן תומכת בהקצאת אחוז קטן מאוד מהעיתון לכותבות מתחילות (וגם הן, אחרי סינון קפדני, כמובן), כדי לאפשר מוטיבציה להתפתחות ותחרות בקרב כישרונות מתחילים.
ותודה על העלאת הדיונים! הם באמת מפרים ומפתחים, והעיקר – עושים חשק לכתוב…
-
כיום הם נחשבים כסוללי דרך, אבל דיקנס וטוויין, למשל, חיו מאות שנים אחרי שייקספיר…
ובתקופתם של שני אלו – השוק דווקא היה די רווי. רק מה – הם היו הטובים, אז שמם נשאר לדורות. אבל אז – לצ’ארלס דיקנס לקח המון זמן עד שעורכי עיתונים הסכימו להסתכל בכלל לכיוון הסיפורים שלו.
אני מסכימה שיש מה ללמוד, והרבה. גם די קשה למצוא מישהי שחיה בבועה – רוב הכותבות הן גם קוראות, ורוב הנמשכות לתחום מנתחות את חומרי הקריאה שלהן בלי לשים לב אפילו… רק לא תמיד זה קורה בתהליך מוגדר. לפעמים כן, לפעמים לא.
אבל הגישה המידי ממוסדת די עושה לי גרדת. ככה אני.
-
גם אחרי קריאת כל השרשור?
-
זה עוד יותר מסובך, כי כל ה”תתים” יוצרים סוג של קשת שנעה בין שתי הקטגוריות…
-
נכון, כי בכל בית יש הרבה ילדים.
מה אם אני מדברת על מקרה שבו התחלנו עם כמה קטגוריות – ולכל אחת מהן תתי-קטגוריה?
מובן שאם הייתה קטגוריה אחת מלכתחילה, נכון היה שיהיו לה “תתי-קטגוריה”. אבל אם מלכתחילה היו כמה קטגוריות?
-
אבל בדוגמאות כאן את באמת מרבה רק את הנסמך, ולא את הסומך (הרבה בתים, שבכל אחד מהם יש ספר).
אבל מה קורה כששניהם מתרבים – לדוגמה: “בתי ילדים” – יש כמה בתים, שבכל אחד מהם כמה ילדים.
נראה לי שהדוגמא שלי דומה יותר ל”בתי ילדים”, מאשר ל”בתי ספר” (שבו הסומך מופיע יותר כתיאור מסויים, ולא כעצם בפני עצמו).
