הוראה רכזות וחינוך שרה לרנר
הוראה רכזות וחינוךתגובות הפורום שנוצרו
-
הלימודים בסמינר אינם לתואר B.A, אלא למה שנקרא “דרגה 1”, לצורך קבלת דרגת שכר ששווה לתואר ראשון (B.A).
-
וואו.
התכוונת לאזכר את מגילת איכה, או שרק לי התחבר ההקשר הזה?
בכל מקרה, השיתופים שלך מדהימים, ומביאים איתם כנות נדירה כל כך.
-
אני באתרוג, ביקשתי שיפתחו לי את Udemy ואכן פתחו בלי בעיות.
הסיבה שזה לא פתוח מראש היא שאין להם אפשרות לחסום את הסרטונים שמופיעות בהם נשים בתוך האתר, אבל אם את מבקשת ומאשרת שאת בסדר עם זה – הם פותחים לך את כל האתר.
-
וואו. כל כך נכון.
הייתי שם…
וברוך ה’ הרבה עבר עם הגיל, אבל את התסכול הזה שלא מבינים כאב אמיתי שלך – אני זוכרת בחדות.
(זוכרת שפעם אמרתי למישהו שהתעצבן על הרגישויות ה”מוגזמות” שלי: “נכון שכולם מתרגשים מהסיפור של הנסיכה והעדשה? אז זו אני…”)
-
שמחה מאוד לראות שעלה כאן הקול שקורא לכבוד, ולענווה.
לא העליתי אותו בעצמי כי אני לא מטפלת, ולא יודעת עד כמה דבריי יישמעו במסגרת זו.
(אני מורה, והנושא הזה בוער בי בכל התחום של תקשורת בין המוסד לבין ההורים.)
-
זה די ברור שאם הם מבקשים סיפור, הם מתכוונים גם לפרסם אותו, לא?
כך שמוזר קצת לכתוב שזה “בתמורה לפרסום הסיפור”.
אף אחד לא חשב שהם מחפשים סיפור כדי לשמור אותו במגירה.
-
סתם לאינטליגנציה, מה ההבדל בין העלאת קטעי פרוזה למאגר לבין פרסום רגיל בפוסט נחמד?
-
וואו.
נוגע מאוד.
-
לא, לא, אל תכתבי את התשובה!
חכי…
-
אין לי מושג מה התשובה, אבל את גאון.
-
פליז פורים – ספרדית
האפי פורים – אנגלית
-
נראה לי שיש הבדל גדול בין ספרי ילדים לספרי מבוגרים.
אצל ילדים – החשיבה שלהם עצמם היא הרבה יותר דיכוטומית, מקובעת, ולא מכילה סתירות ומורכבויות. בספר ילדים – אכן הייתי נזהרת בזה.
ספרות מבוגרים, לעומת זאת, היא שונה מכך.
ממבוגר מצופה להיות בעל חשיבה גמישה יותר, סבלנית יותר, מורכבת וביקורתית יותר.
כן, בספרי מבוגרים – אפשר בהחלט להראות שני צדדים, ולהעמיד בחירה אמיתית.
בספר למבוגרים – הקורא אמור לעבור בעצמו את תהליך הבחירה או השינוי. מותר לנו גם לסמוך על בגרותו של הקורא.
ספר טוב למבוגרים אינו בא לחנך, אלא להציג ולהאיר צדדים שונים של החיים באור חדש, כדי לעורר את הקורא לבחון אותם שוב. המסקנות שהקורא יגיע אליהן תתבססנה גם על עולמו ועל חוויותיו הקודמות. החינוך שלו לא מוטל עלינו.
יותר מזה – קראתי לאחרונה ספר שהייתי קוראת לו “פסבדו-מבוגרים”.
הוא כאילו מדבר למבוגרים, נוגע בסוגיות שנוגעות לעולם המבוגרים. אך צורת הכתיבה שלו הייתה דומה ל”אלי לומד להיזהר”, או משהו כזה.
היה קשה מאוד לראות תהליך בספר – כי מרוב לחץ לחנך, הסופרת לא נתנה לתהליך לקרות. אחרי כל משפט שלילי שדמות אמרה או אפילו חשבה, היא הסבירה מיד למה כמובן זו טעות, ואסור לחשוב כך, ואף אדם רציני אינו חושב כך אפילו לרגע, ורק בני טיפש-עשרה שטותיים מסוגלים להעלות גיבובים שכאלה על בדל מחשבתם.
כל הדמויות הטובות היו מושלמות, ואם היו להם חסרונות – צ’יק צ’ק הם עלו על זה ותיקנו מיד (בעזרת פסוק שציטט הבעל, המושלם מלכתחילה. לו – לא היה אפילו חסרונון אחד קטנצ’יק לרפואה).
-
קליקי, של חברת ימות המשיח. מוצלחת ממש.
חפשי בגוגל.
-
מצטרפת בחום.
ספר מדהים.
-
יפה מאוד!
-
וואו, מעניין.
בזכותך בדקתי את זה עכשיו. צודקת…
ראיתי כמה השערות מי בדיוק אמר את המשפט, ובאמת מריה תרזה (נסיכה ספרדית שהייתה נשואה ללואי ה-14) הייתה מהבולטות שבהשערות.
אגב, ממה שבדקתי – היא לא דיברה ממש על עוגות, אלא על לחמניות בריוש – סוג של לחמניה רכה ועשירה במיוחד. אז אולי זו לא הוכחה לעוגות קצפת (אם כי גם לא סתירה), אבל כן ללחמניות…
נ.ב. בעוונותיי לא קראתי עדיין את הסיפור, בכל זאת ערב פסח… אז אם מה שאמרתי לגמרי לא קשור – מתנצלת מראש.
-
המהפכה הצרפתית הייתה בשנת 1789, ובערך אז נאמר המשפט המפורסם על הלחם והעוגות.
אין לי מושג, אגב, מתי המציאו את העוגות, ומה היה הסגנון שלהן…
-
הפתיחה של כל כמה שורות ב”איך” או “כיצד”…
לא יודעת, הזכיר לי, יחד עם האווירה הכללית של השיר.
-
לא נראה לי שהבנת בדיוק את הנקודה שהפריעה למגיבות.
זה לא עניין של “מפחיד”, והשאלה היא לא אם זה עובד או לא עובד.
ו”להציג את זה” כמשהו אחר ממה שאת מתכוונת – זה חוסר יושרה, חוסר כבוד כלפי האמא ונטילת סמכויות שאינן שייכות לך.
כן, גם אם זה עובד.
שוב – אני לא מטפלת. אבל לא הייתי הולכת, או שולחת את הילד שלי, למטפלת שאינה פועלת בשקיפות ובכנות מלאה.
-
אם כך, שיפרסמו את הבקשה בפלטפורמה לבנות תיכון בנות שש עשרה.
לפרסם בקשה כזו בפלטפורמה לנשים – זה די זלזול.
אני מסכימה עם כל מילה של תמי.
-
אין תחרות על הקושי.
את הקטע כתבה מורה, ולכן, מטבע הדברים, היא כותבת על קשיים של מורות…
בכל סוג עבודה יש קשיים, וכל אחת בוחרת את המסלול התעסוקתי שלה – על מכלול היתרונות והחסרונות שלו…
יש הרבה מורות שאין להן עדיין תקן והיו שמחות אם החופש היה קצר יותר, מכיוון שבמצב הנוכחי יש ארבעה חודשים בשנה שאין להן הכנסה.
יש גם מורות שיש להן תקן ומרוויחות יותר (אם כי גם לא המון), שמרוצות מאוד מהמצב הנוכחי. כל אחד והמקום שלו.
אבל כן, מותר להביע קושי, גם אם לאחרים קשה גם.
-
נראה לי שתגובתי לא הובנה כראוי, ואשמח להסביר.
כמו שכתבת, תמר – יהיה גרוע מאוד אם נכניס לחיינו דרך הספרים את כל הכיעור והרוע שמפניו אנו נשמרים כל כך. דבר כזה יהרוס את מאמצינו להישאר נקיים וטהורים, ויוציא את הטעם מכתיבת וצריכת ספרות חרדית. לכך – ודאי שלא התכוונתי.
כוונתי הייתה לאפשר לתהליך של בחירה, של הבנה או של התבגרות לקרות.
בשביל זה – לא צריך להיכנס למקומות בעייתיים בכלל.
כן צריך סבלנות, ענווה, יכולת להכיל מורכבות ואי בהירות, כנות, יכולת חשיבה ביקורתית (היא אינה סותרת את כל הנ”ל), וחשוב מאוד – אמון בקורא, שגם בו יש המעלות האלה.
מותר להציג שני צדדים.
מותר להציג מצב של בלבול או חוסר בהירות – החיים מלאים במצבים כאלו.
מותר לתת מקום לסיטואציות כואבות שבהם אין “צודק וטועה”.
מותר לתת מקום לרגשות שאינם פוטוגניים, וגם לשאלות כואבות שמפחיד אותנו להתעמת איתן.
מותר וצריך להודות בכך שאנחנו לא מושלמים, אפילו מאוד לא.
מותר לתת מקום לביקורת חברתית. להודות בכך שגם בחברה שלנו יש חסרונות, ולאפשר ניסיון להתמודדות איתן.
חייבים לתת מקום לניסיונות אמיתיים, לקשיים שלא מקובל לדבר אליהן (וזה לא אמור לסתור את השמירה על הטוהר. יש דרכים חכמות לכתוב כל דבר).
ועוד הדגשה, שחשובה מאוד בעיניי: אם סופרת החליטה לכתוב על נושא מורכב – שתחשוב אלף פעמים אם היא אכן מסוגלת להביא את המורכבות הזו לעולם של מבוגרים בכנות ובצורה אינטליגנטית, בוגרת ושקולה. אחרת, היא רק גורמת להרס ולתסכול, ומוטב שלא תכתוב כלל מאשר שתציג תמונה מעוותת של החיים.
-
את לא.
אבל יש ילדות בנות שש עשרה שמתנדנדות על הגבול של כן לראות סרטים חילוניים או לא לראות, ועבורן – הנקודה הזו היא קריטית.
ואם יש סרטים חרדיים, ולו נקיים מסצנות שליליות, שיספקו אותן – עבורן זו הצלה.
-
“נשארת אותו הדבר” פורסם בזרקור.
-
עשיתי את זה לתלמידות שלי – היה מדהים.
עבד מעולה.
