[תמר .]

היום הוא הלך,
אתמול זה היה השכן,
ושבוע שעבר המוכר.
אומרים שהעולם חולף,
אבל אני חושבת אחרת:
העולם נשאר, נושם ושותק,
ורק האנשים חולפים בו כמו צללים.

החיים הם כמו רכבת.
כל אחד יורד בתחנה שלו,
ואנחנו נוסעים בקרונות,
חולפים בין נופים משתנים.
יש מי שממהר,
ויש מי שמביט החוצה,
חושב על מה שנשאר מאחור.
הנהג, אבא שלנו,
דואג לנו ומכוון אותנו במסע,
מרגיש את הלב שלנו.

המסלול כבר נקבע מראש,
אין מפות, רק תחושות בלב,
שבהן התחנות הן הפתעה.
לפעמים התחנה נראית רחוקה,
אבל כשהיא מגיעה,
מתגלה שהיא הייתה קרובה,
בדיוק ברגע הנכון.

ונשארים על הרציף,
מביטים ברכבת שמתרחקת,
חושבים על מה שהיה
ועל מה שעוד עשוי להיות.
כי כל רגע הוא מתנה,
בין פרידות להתחלות חדשות.

כל תחנה נושאת סיפור,
מזכירה שאין סוף,
שכל אובדן הוא הזדמנות לצמוח,
עם הלב פתוח לכל מה שעוד עשוי לבוא.
אם ההגה בידיים של אבא,
המסלול מלא באהבה.

כי החיים הם מסע שאין לו תחליף,
ורק מה שאנחנו לוקחים,
יישאר איתנו,
תמיד חקוק בלב.

סליחה על האורך..🤭

[תמר .]

תודה על התשובות!

[תמר .]

תודה!
אני שמחה לשמוע שהייתי פה לעוד מישהו,
במקרה הזה לב:)

[תמר .]

רוצה להעיר הערה קטנה שפעם שמעתי:

לא יתבעו אדם על המחשבה הראשונה שעולה לו כי על זה אי אפשר לשלוט..

אבל כן על כל שאר המחשבות שנגררו אחריה—

[תמר .]

יפה!!

אהבתי ממש

כתוב בצורה שובבה ונעימה לקריאה!

😀

[תמר .]

ואוו

מצמרר.

כמה כאב את משקפת פה..

דמעות בעיניים לקרוא את זה.

😢