הייטק תהילה ב
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
הרכב עוצר סופית שניות אחרי שאני מנווט אותו לשוליים. בוהה במכוניות החולפות על פני. אוחז בחוזקה את האקדח, מוודא שוב ושוב שהוא דרוך.
“מה עושים?” עמית מקפיץ אותי “אתה חושב שאנחנו עדין בסכנה?”.
“לא.” אני עונה במרירות “עכשיו אנחנו חיים את החיים”.
“מצטער” עמית מבין. קולו יורד כמה טונים “לא חשבתי שזה עד כדי כך רציני”.
“זה לא עוזר לי עכשיו” האקדח רועד בידי. אני כולה בן שש עשרה. לא אמור להתמודד מול חמולה זועמת. לא אמור לשנות עכשיו את החיים שלי מקצה לקצה. לא אמור.
מראת הצד, שמשקפת את הכביש מאחורי, אינה מניחה לי לנפשי. כל רכב בעל לוחית פלסטינאית מותח את עצבי שנשארים דרוכים גם כשהיא ממשיכה הלאה, מציבה למול עיני אחת אחרת.
“אני יוצא להתאוורר” שוב עמית. לא מצליח להבין אותו, להתאוורר בראש שלו עכשיו?
הוא יוצא. טורק אחריו את הדלת. אני נשאר לשבת, אפילו לא חושב לבדוק מה יש לאחמד שלא צייץ מאז הבכי שלו במחסן.
קול סירנות חודר לאזני עוד לפני שלוש הניידות שמופיעות במרחק. אני מתמגנט ללוחיות האדומות, נוטש סוף סוף את האקדח, מחזיר אותו לתא הכפפות.
“הכל טוב, בחור?” שוטר אדום לחיים מקדים אותי כשידי על הידית.
“אח שלי” אני ממלמל, מצביע אל מאחורי “אני לא בטוח -“.
“תתפנה לניידת הראשונה. אנחנו נדאג לו. זריז, חסמנו את הכביש אבל אי אפשר לדעת”.
איני יודע איך, אני מוצא את עצמי יושב בניידת, לצד אחמד שנראה עדין משותק, מצידו השני שוטר נוסף שמנסה לדובב אותו.
“הוא בסדר?” אני שואל. מנסה להתאפס. משהו תופס בי חזק בחזה, מכווץ לי את הלב, מקשה עלי לנשום. מפה והלאה אני כבר לא זוכר.
-
“תעצור!” עמית לא חושב שאני מבין את המצב “אנחנו לא נשרוד את המפגש עם המכונית!”.
“שתוק!” אני מאיץ עוד “אני מנסה להתרכז פה!”.
“אבל– אבל -” אנחנו מתקרבים. הבחורים בורחים לצדדים, ההתנגשות במכונית בלתי נמנעת.
כמעט. אני בולם בכל הכח שיש בי. מסובב את ההגה. הרכב נזרק קדימה, נוטש את אחיזתו בכביש, תופס גובה, מרחף מעל המכונית, מותיר לה אבק. אני נושף, מיישר את הגלגלים עם הכביש, חוזר ללחוץ על הדוושה, עוצם את עיני להרגשת החבטה המזעזעת, מודה לא-ללה שלא נחתתי על איזו אחת נוסעת.
“אתה מתקשר?” אני ממשיך בנהיגה פרועה, חותך בין הרכבים הבודדים שיש בכביש, מאיץ למקסימום.
“לא” עמית מתנשף לצידי “הכל אצלך בערבית!”.
אני נושף בעצבים. גולל עד המספר, לוחץ, מחזיר לו.
“אחמד!” אני מנסה למצוא אותו במראה “הכל בסדר איתך מאחורה?”.
הוא לא עונה. עמית זורק מבט לאחור, מצמיד את הפלאפון לאוזנו תוך כדי “הוא נראלי לא איתנו” הוא מחזיר לי מבט מבוהל, הדם על פניו אינו מקל עם המילים “הוא נפצע?”.
“תבדוק” אני חותך מכונית נוספת “אני לא יכול לעשות את זה עכשיו”.
“לא נראלי שעדין רודפים אחרינו” עמית אומר “אתה יכול לעצור בצד”.
“אל תהיה טיפש” אני מחזיר. למרות שהוא כבר טיפש, לא יעזור הרבה “כל החמולה תרדוף אחרינו תכף. תבדוק מה קורה עם הילד”.
עמית מהנהן, מנתק את החגורה, מגשש את דרכו אחורה בזהירות. “הוא נושם. העיניים שלו פתוחות.”
“הלם” אני קובע “תישאר שם, תבדוק שהוא לא קיבל איזו מכה. לא ענו לך?”.
“אופס. התנתק לי” עמית מחייג שוב. מעביר לדיבורית של הרכב.
“אנחנו בחוץ” אני שואג כשצליל החיוג מפסיק, אפילו לא בודק למה “אני על 443. לנדרובר שחורה. מספר 6-8956-67”.
הדממה מקפיצה את מבטי למסך ולכביש בחזרה, אני חוזר לצרוח “אני עם אחמד ועוד אחד יהודי. תכף כל הכפר עלי”.
“אני אראה מה אפשר לעשות. תישאר זמין”. הקול של הגבוה. כמה הקלה אני חש כעת. לא ייאמן.
בינתיים הכביש מאחורי ריק. אני עוזב לשניה את ההגה, מותח את ידי, מציץ גם אחורה. עמית לא נראה טוב, אבל אולי זה רק נראה עם כל הדם היבש על הפרצוף שלו. אחמד פשוט בהלם. עדין.
מחזיר את הפנים קדימה, נתקע על הדשבורד. נורית מד הדלק דלוקה. יכול להיות שהיא נדלקה הרגע, יכול להיות שלא. הרכב מאבד מהירות למרות שאני ממשיך לסחוט את הדוושה. לא טוב. לא טוב בכלל.
-
“שלום לך” מוסא מחייך לעבר עמית, חיוך שמעביר בי צמרמורת “כמה טוב להיפגש, אה?”.
אני מחליט להתערב, או ליתר דיוק, להפסיק את התערבותו של אחי “עזוב אותו” אני נושף “אל תעשה בעיות ליד אחמד”.
“אחמד?” מוסא מסתובב, מגלה את הילד נצמד לקיר, מבועת “הוא ילמד, אין ברירה”.
“יש. שתלך מפה.” אני מנסה לתפוס את ידו של מוסא, רומז בידי השניה לעמית לברוח. הוא לא מבין את הרמז, ידיו חופרות עמוק בכיסיו, מחפשות את השלט שנמצא אצלי.
“תפסיק אתה” מוסא מתעצבן. סכינו פונה אלי, מפספסת את פרצופי במילימטר. “מה אתה מגן על היאהוד?”.
“אל תעשה שטויות” אני מכין את עצמי לקרב, מאגרף את כפות ידי צמוד לחזי “אתה יודע שאני יותר חזק ממך”.
עמית מנצל את הסחת הדעת שלי, בורח ברגליו. אחמד מתחיל לבכות, אין לי יותר מדי זמן להתעכב על שטויות, אבל נראה שבקטע הזה הוא לא מספיק בוגר לגילו.
“חברים שלי בדרך” עיניו של מוסא משתלהבות “הם יתפסו את החבר שלך”.
“הוא לא חבר שלי” זה הדבר היחיד שאני מצליח לומר. עמית כבר לא נראה באופק, מה הסיכוי שיתפסו אותו עכשיו?
גבוה. יותר מדי. את רעש הגרירה וקולו המזדעק אני שומע עד אלי, מהר מאד רואה אותו, נגרר פנימה בעזרת ארבעה בחורים מגודלים שלא ראיתי מימי.
“בא, אחמד” אני מחפש אותו. הוא לא אמור לראות מה הולך לקרות עכשיו, גם אני לא. “בא” אני מוצא אותו, מושך אותו אחרי. הוא לא מתנגד, אבל גם לא משתף פעולה או בוכה. לקה בהלם הילד, אני גם תכף חוטף אחד.
רעש הטחה נשמע, אחריו צרחה. הם לא הולכים לסיים את זה מהר. אין סיכוי. אני נעצר ליד הרכב של אבא, מסתכל בפרצופי הניבט אלי מהגוף השחור, המבריק, של הג’יפ.
אבא יהרוג אותי. אבל הוא יהרוג אותי ממילא כשהוא יגלה שסייעתי לאחמד לברוח. אני כנראה לא אהיה כאן כדי שהוא יוכל לממש את האיום הצפוי. אם אני יכול להבריח שתי ציפורים, סליחה, שלוש, בהזדמנות אחת. לא עדיף לי לנצל אותה?
הרכב פתוח, חסך לי זמן יקר. אני משליך את אחמד פנימה, קופץ לתא הנהג, מתעסק בחוטים, מתניע. הרעש איום, אבל אבא לא אמור להיות פה כעת, כך שמהבחינה הזו אני יכול להיות רגוע.
הג’יפ, כמו ג’יפ, מזנק קדימה, קורע דרך אל תוך המחסן, לא מתחשב בדלתות הפלסטיק העלובות. בתא הכפפות אני מוצא את האקדח, ישן וטוב, מלא עד מחציתו. אין מחסנית נוספת.
“תעזבו אותו” אני מנופף באקדח למול החבורה כשחצי מגופי מחוץ לחלון. עמית מושלך על הארץ, דם מנקד את פניו. אני פותח את הדלת המקבילה לי, מצרף יריה. הם נעים לצדדים בבהלה, עמית חומק דרך הדלת, מתיישב לידי וחוגר. חוגר!
“תודה” הוא לוחש, קולו מרוסק.
אני לוחץ על הדוושה, פורץ אל תוך הרחוב, מאיץ למהירות הכי גבוהה האפשרית, מזגזג בכביש לפי הצורך.
“אתה נוסע כמו משוגע” צורח לי עמית באוזן כשאני חותך כיכר באמצעה “יש לך רישיון?”.
“אני על הכביש מגיל 10” אני צורח לו חזרה, מתרומם מעט מהמושב “קח ת’טלפון שלי מהכיס האחורי. תתקשר לשמש העולה”.
“מה?” הוא שואג “איזה שמש?”.
“שמש. יש רק אחד. תתקשר כבר”.
הכביש פנוי יחסית לשעות הבוקר וקצהו היוצא אל הכביש הבינעירוני נראה היטב. כמוהו ניראים גם כל החבר’ה של מוסא, חוסמים את היציאה עם מכונית אחת אדומה, צועקת.
-
אני קם לבוקר חדש אחרי לילה של התהפכויות במיטה ושיחה אחת, קצרה, שהבהירה לי שמה שעשיתי לא מספיק ושהחבר’ה החסויים צריכים את אחמד מחוץ למרתף גם בלילה ועדיף כמה שיותר מוקדם, אחרת שמועות לא רצויות יתחילו להסתובב ברחבי הכפר, יתדפקו גם על דלת הבית שלנו.
אחמד, שבקרבת המשפחה שלי לא מואיל לשחרר, דווקא נהנה להסתובב במחסן, לנגוע בכלים, ללטף את האופנועים ולהפריע לי בכל אופן אפשרי.
“מה זה?” הוא מניף מפתח אלן, דוחף לי לפרצוף.
“אל ‘תשגע אותי” מתחיל להישבר לי כבר “תניח אותו במקום, יש ליד כל דבר תווית, תקרא אותה”.
“אני לא יודע לקרוא ערבית” הוא מתמרד. מרגיש יותר מדי נוח בקרבתי הילד “מה זה?”.
“לא עניינך” אני מתרגז “תניח את זה בארגז”.
הוא מניח, מתחיל להתעסק במשהו אחר. כשהתכוונתי שאשמור עליו לא חשבתי לעשות לו בייביסיטר ואם ממילא ההימצאות שלו פה באור יום לא מועילה לאף אחד, הוא יכול לחזור למרתף של הדוד יוסוף ולשאול את הקירות את כל השאלות שהוא שואל אותי עכשיו.
הטלפון שלי מצלצל, גונז בתוכי כמה אמירות קשות שאני חושב להציב אותו מולן. אני מציץ במסך. אופיר. רק הוא חסר לי עכשיו.
“כן?” אני עונה בכל זאת “מקווה שאתה לא בדרך. לא מקבל אותך”.
“לא, לא אני” הוא צוחק “חבר שלי בדרך אליך. הוא רוצה את המנגנון של הלוחית כמו שעשית לי”.
“יהודי?” אני מברר בחשד.
“נו, בנאדם. ביננו, מה זה משנה?”.
“לי זה לא משנה” אני נאנח “אבל כבר אמרתי לך מה הבעייתיות בזה, נכון?”. אני גולש במבטי אל אחמד, שמסתכל בי בעניין.
“חבר שלי בחור כארז. סכנה זה השם השני שלו” שוב אופיר צוחק. אני מתקשה לחבר את החלק הראשון של המשפט עם זה השני, אולי העברית שלי לא מאה כמו שחשבתי.
“אני לוקח לו שמונה מאות” אני מזהיר “שלא יעשה לי משחקים”.
“שבע מאות” אופיר מתמקח. אמרתי שאני שונא את החלק הזה?
“שבע מאות חמישים ואתה לא מתקשר אלי יותר” בכל זאת למדתי משהו ממוסא.
“שבע מאות ואני מביא לך עוד שלושה חברים”. אופיר לא מתייאש.
“בסדר” אני נכנע “אבל לא יהודים, שומע?”.
“לא מבטיח. סגרנו על שבע מאות”. הוא מנתק.
אני נאנח, דוחף את הטלפון לכיס האחורי.
“מי זה היה?” אחמד לא טיפש, אבל אני לא יודע לאיזה כיוון הוא לקח את השיחה.
“סתם איזה יהודי טיפש” אני זורק, לא מתייחס להבעה העלובה שמכסה את פניו של אחי “מזלזל בחיים שלו בשביל עוד כמה מאיות”.
טיפש נוסף כבר מטרטר לי מחוץ למחסן. אני פותח את הדלתות, חושב כמה זה יהיה פשוט להבריח את אחמד ככה. את השיקולים של ההוא שדיבר איתי אני לא מבין, אולי הייתי צריך לחדד לו את הנקודה הפשוטה הזו. הפעם הוא השאיר לי מספר פלאפון, אדבר איתו ברגע שאסיים.
הבחור, שנראה בן גילו של אופיר, מסיר את הקסדה, מושיט לי יד ללחיצה “עמית” הוא מחייך, מציג לי שתי גומות עמוקות לראווה “כמה זמן יקח לך?”.
“עומר” אני לוחץ לו את היד, מורח אותה בשחור. “שעה בערך”.
“מעולה” עמית מניח את הקסדה בארגז “אז אני אסתובב לי קצת בכפר בינתיים, בסדר?”. הוא זורק לעברי את השלט.
אני פותח את פי לומר לו שזה רעיון לא טוב ושעדיף לו לשבת בצד כלשהוא עד שאסיים, אבל מוסא שפורץ פנימה בהתלהבות, מבהיר לי שכבר מאוחר מדי. גם לעמית. צבע עורו הכהה הופך לאפור ברגע שהוא קולט את הסכין שאחי אוחז בידו.
ואני חשבתי שיש לי רק בעיה אחת ושמה אחמד. הנה צצה לי עוד אחת.
-
תודה לכולן.
בבקשה חכו עם הניחושים, או שאתן מעדיפות שאני אפרט הכל מראש? (משום מה, בטוח לי שלא).
סיימתי לכתוב. אני לא הולכת לפרסם עכשיו, כי הקטע הבא קצת —- מפחיד/מותח, תחליטו אחר כך. נראה אם אצליח להעלות מחר 🙂
לילה טוב!
-
קצת התקדמות. ו- זהו להיום 😁
בארוחת הצהריים נוכחים שני אורחים חדשים. אחמד, שדבוק אלי כמו פיתה לחומוס, מדגיש אגב כך את סלידתו מאבא שיושב מצידו השני. והשקט, שמופר מדי פעם בהצעותיו של אבא שמתחיל לאבד את זה לטובת התפרצות עצבים שתגרום לאורח הנדיר להסתלק.
“אז מה כן אתה רוצה?” הנה, זה כבר מגיע. בליווי חבטות מקדימות על השולחן, איך אפשר בלי. “אתה לא יכול לעשות שביתת רעב ליממה שלמה!”
אחמד נצמד אלי עוד ופורץ בבכי, גורר מבטים מרוצים ממוסא, ליילה ובאהר. השאר, כולל רימא, רק נועצים בו עיניים תוהות, זולגים מדי פעם במבטם לעברו של אבא, שמנסה לשלוט בעצמו.
“יש משהו שאתה כן יכול לאכול?” אני מנסה לעשות קצת סדר בבלגן לפני שהוא יווצר.
“אני – אני חושב שפירות וירקות” אחמד אומר תוך כדי יבבות “אני לא – לא יודע מה עוד”.
“אני אביא לו” רימא מגלה נדיבות, או שזה מבטו של אבא שמאלץ אותה לקום ולפנות אל המטבח, לחזור עם קערה מלאה בשלל צבעים.
אחמד שותק כשהקערה מונחת מולו, דוחקת הצידה את צלחתו המלאה. הוא לוקח תפוח, פותח את פיו, סוגר, מושך בצורה מוזרה את חולצתו מאחורה כלפי מעלה, זונח אותה ומחפש בעיניו משהו אחר, לא ברור.
“מה?” אני ניגש לעזרתו שוב.
“אני צריך מפית” קולו כמעט לא נשמע “או מגבת או -“
“הנה” אבא מניח מפית על השולחן לפניו, מתעלה על עצמו כשהוא ממשיך בקול שלוו למדי “הפירות נקיים, רימא שוטפת אותם”.
אחמד לא מנגב את הפרי. הוא מניח את המפית על ראשו, ממלמל ונוגס בתפוח ברעבתנות, מתעלם מהבעות הסובבים אותו.
זה מגוחך. כל כך. רימא, עם כל השנאה שאני חש כלפיה, היא בשלנית מעולה, כזו שיכולה בכיף להביס את טובי הטבחים של המגזר הערבי. העובדה שאחמד נמנע מלאכול כשהוא מורעב לחלוטין, מחדירה לתוכי מעט הערכה כלפיו. אם אותי היו חוטפים כמה יהודים, עורכים לפני שולחן מגוון בשפע מאכלים ומניחים לפני גם כמה כוסות יין אמיתי, לא חייב משובח, הייתי נהנה כמו שצריך, אפילו לא שואל על הכשרות של הבשר.
מה זה אומר עלי בעצם? איך אני במדד המוסלמי הטוב עליו הצהרתי רק אתמול? כנראה שאני נמצא בו רק למראית עין. עובדה שאני מוכן לאכול לא חלאל ולשתות יין רק כי הגישו לי לשולחן. מפתיע? לא יודע. פעם ראשונה שאני חושב על זה.
-
ו – עוד קטע.
עד הערב מצטברות אצלי שמונה עשרה שיחות שלא נענו, כולן לא מזוהות. בפעם התשע עשרה אני מרים, אסור לי למתוח יותר מדי את החבל.
“עומר?” הקול אותו קול כמו קודם.
“מה?” אני נשמע עצבני גם באזני.
“אין לנו דרך להוציא את אחמד מאיפה שתקעו אותו” הקול לא מתבייש “אנחנו נצטרך את העזרה שלך”.
“ניסיתי” אני זועף “אמרתי לך כבר!”.
“תשתדל עוד קצת. תמצא דרך להביא את אחיך לבית שלכם, הוא במיקום קל יותר”.
“זה בדיוק מה שניסיתי לעשות!” אני נואש “אבל זה לא תלוי רק בי!”.
“תמצא דרך” חוזר הקול “אתה מסוגל”.
שוב צליל ניתוק. אם הפלאפון לא היה חשוב לי הייתי מטיח אותו בקיר בזעם. חובט גם באחד האופנועים, אלו שיצאו מכלל פעולה.
קול המואזין מתחיל להתפשט ברחבי הכפר. אני נושף אוויר, מופתע מעט. הזמן, מתברר, שיחק בי מאז השיחה הראשונה, המאיימת. אחליף בגדים ואלך להתפלל. התובנות יגיעו אחר כך. אני מקווה.
התובנות לא מגיעות, לא מצידי. מצד אבא כן. על אף נוכחותו לצידי במחסן, אני מתחיל לחוש הקלה.
“מה אתה אומר?” הוא שואל אותי “אם אביא את אחמד לפה הוא יתרכך?”.
“אולי” אסור לי להישמע מתלהב מדי “אבל עדיף לדבר עם מוסא קודם”.
“כן” אבא מניד בראשו. מודע לשגעונות האלימים של אחי המושלם “נכון”.
“אני רק חושש שיעלו עליו ככה” אבא מואיל לשתף אותי הלאה “ליוסוף יותר מסובך להגיע”.
“אי אפשר להשאיר אותו שם לעולמי עד” אני מציין עובדה “אני אוכל לשמור עליו, אני גם ככה נמצא פה רוב שעות היום”.
“ומה תעשה אם יתקפו אותך כמה חמושים?” אבא מקשה “שכחת את פעם שעברה, הא?”.
“ביום הם לא יעזו לגשת לפה” אני מנפיק השערה ללא בסיס, מקשה גם על המחלצים “ובלילה אפשר לתת לו לישון אצל הדוד”.
“רעיון!” אבא נראה מרוצה. אני מהנהן בפנים חתומות. הוא יזכור את הרעיון שלי בעתיד הקרוב, לא יאהב אותו בכלל.
“אז אני רק אדבר עם מוסא” אבא כבר מדבר לעצמו, צועד מחוץ למחסן “מחר כבר אחמד יהיה פה. כמה מרגש!”
כמה מרגש. בהחלט. כעת אני רק תוהה איך ליצור קשר עם הגבוה ההוא. היהודים לא חכמים כפי שטוענים כולם. עובדה, הוא לא השאיר לי שום מספר לחזור אליו.
-
המשך:
את אבא קל לי לערבב. את שיחת הטלפון הלא מזוהה שאני מקבל יותר מאוחר, כשאני שקוע כל כולי בהחלפת חלק באחד מהאופנועים התקולים, קשה לי להכיל.
“שלום, עומר?” הקול, על אף השנים שעברו, מוכר לי כל כך. מקפיא אותי לרגעים ארוכים.
“כן” אני מתנער, עונה בחשש. “עם מי אני מדבר?”.
“החזרתי לך טובה בעבר” הקול לא מזדהה, לא באופן ישיר “אני אשמח אם תוכל לעזור לנו שוב”.
אין אף אחד במחסן. רק אני, האופנועים, הכלים ושאר החלקים המקיפים אותי. הדלתות המובילות לרחוב סגורות, את אלו הפתוחות לחצר אני סוגר כעת, מצטודד סמוך לאלו החיצוניות.
“אני צריך עוד הוכחות” אני מתנשף לתוך הפלאפון, הוא כמעט מחליק ממני מזיעה “אני לא יודע אם אתה הבעלים של האופנוע”.
הצד השני משתעל, קול גרירת כסא, תחלופת מלל בלחישות, כחכוח “השמש זרחה באותו לילה, זוכר?”.
אני מתנשף שוב “אני יודע איפה הוא. אבל לא בטוח שכולם יודעים. זה יכול לסבך אותי”.
“הוא בכפר?” מנסה הקול בכל זאת.
“כן” אני עוצם עיניים, מתחרט מהר.
“לא בבית שלכם” קובע הקול.
“לא” חנוק.
“כסף מדבר אליך?”
“כסף לא שווה את החיים שלי” אני אומר את האמת. הידיים שלי רועדות. לו יכולתי, הייתי משלם בעצמי בשביל להוציא את אחמד מפה.
“וחיים אחרים? נניח בלבנון? אולי ארה”ב? ההחלטה בידיך”
אני קופא “מה עוד אתה יודע?” אני פולט בקושי “איזה חקירות עשיתם עלי?”.
“הפרטים של אמא שלך לא חסויים” מצטדק הקול מעבר לקו “אתה מעוניין?”
“טוב לי פה” אני מלחלח את שפתי “אני לא מכיר את הצד שלה”.
הקול מהצד השני משתתק.
“מצטער” אני אומר אחרי הרבה רגעי שתיקה “ניסיתי לעזור לו, להוציא אותו משם כדי שתהיה לכם האפשרות לנסות לחלץ אותו. אבל אחמד לא מוכן לשתף פעולה ולהתנהג כמו מוסלמי טוב”.
“מוסלמי טוב” מגחך הצד השני “אתה חושב שאתה מוסלמי טוב?”.
“אני – אני לא אוהב את צורת הדיבור הזו”.
“אל תאהב” הקול מהצד השני אדיש “גם אני לא אוהב הרבה דברים. גם לא לאיים”.
אני לא שואל למה הכוונה. החרדה הטמונה עמוק בתוכי מתעוררת לה, מציפה אותי בגלים.
“יש משהו שאני ואתה יודעים. משהו שיסכן את חייך אם אבא שלך יגלה” הקול השני מסביר לאט, כאילו לא הבנתי מהתחלה “אתה מעדיף ספק סיכון או סיכון וודאי?”.
אני שותק. ידי לופתת את הפלאפון בחוזקה, כמעט מרסקת אותו.
“עומר?” הקול מזכיר לי את קיומו “יש לך תשובה בשבילי?”
“אצל הדוד שלי יוסוף” אני לוחש “במרתף”.
“אני מבין” עונה הקול “אנחנו מכינים לך חיים חדשים, לכל מקרה”.
אני שותק. הרבה אחרי שקול ניתוק מצפצף באזני. אני אבוד, פשוט אבוד. אין לי שום רצון להתחיל בחיים חדשים, לא בקרבת משפחה שמעולם לא ביקשה לראות אותי ושאורחות חייה זרים לי כל כך. לא בכלל. בשום נקודה על הגלובוס. איזו ברירה יש לי? אין לי שום ברירה. אף לא אחת.
-
טוב, כנראה שזה לא יהיה כל כך קצר, אבל סיפור קצר-ארוך גם נראלי בסדר.
ההמשך:
“עומר?” אבא מפתיע אותי כשאני במחסן. זה כשלעצמו מעורר את חשדי שוב.
“כן?” אני מנגב את הזיעה בשרוולי, מחזיר לו פנים מפויחות.
“שטוף את הפנים שלך ותבוא”. אבא מסתובב, חוזר לבית.
אני לא שואל שאלות. שוטף את פני היטב בכיור שבחצר, גם את כפות ידי וממהר לאבא, שמחכה לי בפתח הבית, זורק את הסיגריה כשמבחין בי, מועך אותה ברגלו ומתקדם לכיוון היציאה מהחצר.
“לאן?” אני מוטרד “יש לי לקוחות עוד מעט”.
“תבטל אותם” אבא זועף “המשפחה חשובה יותר”.
הלב שלי צונח, החשש מתחזק עוד כשאבא צועד רגלית עמוק לתוך הכפר, בדרך שאינה ישרה, מסתכל אחורה ולצדדים כל העת, כאילו נמר יקפוץ אליו מבין אחד השיחים פתאום.
הכיוון ברור לי מראש, רק הסרבול שבדרך מציף בי שאלות שאני לא יכול לשאול גם כשאנו נמצאים בפתח החווילה של הדוד יוסוף.
הדוד כבר מחכה לנו מעברו השני של השער הפתוח, מחבק את אבא, מעניק גם לי חיבוק מוחץ עצמות ומזרז אותנו להיכנס אל הבית.
“אחמד פה” מודיע לי אבא בעיניים מבהיקות כשדלת הבית נסגרת אחרינו. אני בולע את בהלתי, על אף שזה היה צפוי כל כך.
“הוא לא מוכן לדבר איתי” אבא מוביל אותי אל גרם המדרגות היורד למרתף, קולו נשמע מריר “זוכר רק את הדברים הרעים הילד, את המתנות שהבאתי לאמא שלו אחרי כל פעם הוא שכח!”.
“הוא יזכור אותי בכלל?” אני אמור להראות התלהבות, להחצין גם מעט כעס, אבל אין לי אף אחד מאלו וברגע הלום זה אני לא מצליח להנפיק דבר מלבד לענייניות יבשה “הוא היה רק בן ארבע”.
“חמש” מדייק אבא “הוא בטוח יזכור אותך. היית אח טוב”.
המדרגות עוברות תחת רגלי מהר, לא מאפשרות לי לחשוב קדימה. מה יקרה אם אחמד יגלה שלא בכוונה שאני זה שעזרתי להם לברוח?!
דלת המרתף, כבדה וחורקת, נעה לאט יותר, חושפת מאחוריה אור צהבהב עמום ודמות מכווצת בפינה השמאלית של המרתף הגדול והטחוב.
בחישוב קליל אחמד אמור להיות בן אחד עשרה היום, אולי שנה יותר. פניו, שונות מעט מפני הילד הקטן אותו אני זוכר, עדין מכילות אותה בגרות עצובה, מיוסרת.
“היי” אני בוחר לפתוח בעברית, רוכן לצידו בישיבה מזרחית “זה אני, עומר, זוכר?”.
אחמד ממצמץ, הוא מכווץ את שפתיו ואינו אומר דבר.
“אתה זוכר” אבא מנסה לזרז את התהליך, מתיישב ממולנו “עומר הוא אחיך הבכור”.
אחמד מתכווץ אל תוך הקיר מאחוריו. עיניו מעפעפות בלי סוף, מתחילות לדמוע, כשזה קורה הוא גם פורץ בבכי משתנק.
“אני יכול לדבר איתו לבד, אבא?” אני כובש את פני ברצפה, חושש מהתגובה. כשהיא לא באה אני מקבל מעט אומץ להמשיך “אני חושב שהוא ישתף פעולה אם תצא”.
אבא רוטן, מתרומם, מחליק על שיערותיו הקצוצות של אחמד ויוצא. אני נושף בהקלה כשדלת המרתף נסגרת אחריו, גם אחמד מתרפה.
“אחמד?” אני שואל. מבחין רק כעת בהד החוזר אחר דברי.
“לא קוראים לי אחמד” אחמד מרים את פניו, מביט בי “ואתה לא אח שלי”.
השקר צועק מכל תו בפניו, מעיניו התכולות, מנקודת החן שמעל גבתו השמאלית ואפו הסולד, הקטן.
“אז איך קוראים לך?” אני זורם איתו בכל זאת “בטוח יש לך שם אחר”.
“אהרון” הוא מצייץ “ואני יהודי. אז אני לא יכול להיות אח שלך”.
“זה בסדר שאתה בוחר להיות יהודי” אני ממצמץ. אבא לא היה עובר בקלות על התשובה שלי “אבל לא בסדר שככה אתה אומר שאני לא אח שלך”.
“כי אתה לא” אחמד מושך כתפיים “גם אבא שלך לא אבא שלי, לא באמת”.
השיחה מתחילה לשעשע אותי “לא באמת?” אני חוזר על דבריו “אז מה, בשקר?”.
“כן” אחמד חותם. משלב את ידיו בהצהרתיות ומרים מעט את אפו.
“אני לא חושב שאבא ישמח לשמוע את זה” אני לא רוצה לאיים, אבל אין לי ממש ברירה “אבא בטח רוצה לקחת אותך לבית, אבל בגלל שאתה מתמרד הוא משאיר אותך פה”.
“שישאיר אותי פה” סנטרו של אחמד מתבלט, את הרעד שלו הוא לא מצליח להסתיר “אני לא מתכוון להיות מוסלמי. אני יהודי!”.
“הבנתי את זה” אני משתדל לשמור על טון קול רך “אבל תתנהג כמו מוסלמי כמה ימים, אבא ירגע ותוכל לברוח בקלות”.
“אבל – אבל -” אחמד מתחיל להתגמגם “אני – אני לא יכול להיות מוסלמי, גם – גם לא לרגע!”.
“היית מוסלמי חמש שנים” אני מכווץ את גבותי, מנסה להבין את שורש הבעיה “תהיה עוד שבוע-שבועיים ותחזור להיות יהודי. מה הסיפור?”.
“אני לא יכול!” אחמד פוער עיניים, מנענע בראשו שוב ושוב “אסור לי”.
“א-ללה יסלח לך” אני שם יד על כתפו, משפשף אותה “הוא אוהב את היהודים”.
“אבל אסור לי לאכול מהאוכל שלכם! וגם אני צריך חזרה את הציצית שלי והכיפה! ו-ואסור לי ללכת למסגד”.
“הגזמת!” אני גוער בו “זה הרבה דברים!”.
“בגלל זה אמרתי” הוא נועץ בי מבט מיואש “אני לא יכול להיות מוסלמי!”.
“למה בעצם? מה רע להיות מוסלמי?” אני מקשה “מוסלמים זו דת נפוצה בהרבה משל יהודים, אתה לא יודע?”.
“ואז?” אחמד מעקם אף “יש יותר נוצרים ממוסלמים, אז מחר תהיה נוצרי?”.
“לא.” אני צוחק “אני נולדתי להורים מוסלמים, אז אני מוסלמי. אתה נולדת לאבא מוסלמי ואמא יהודיה, אז מבחינתי אתה יכול לבחור בין השניים, למרות שעל פי האיסלאם אתה מוסלמי טהור”.
“אני רוצה להיות יהודי” אחמד לא משתכנע “ואני אשאר פה עד שלאבא שלך יימאס ממני”.
“שלנו” אני מתקן אותו, מתרומם “חבל שאתה כזה עקשן, אני רק מנסה לעזור”.
אחמד שותק. אני מתבונן בו לרגעים ארוכים. פניו חיוורות אבל הבעתו קשוחה, לא מתפשרת.
“לפחות אל תגיד לאבא את מה שאתה יודע” אני לוחש לו “בשונה ממך, אני לא רוצה להיכלא בשום מקום לנצח, וודאי שלא למות”.
אחמד ממשיך לשתוק. עיניו, לחות במיוחד, נתקלות בשלי. הפחד מהן בולט, זועק את שלו. הוא לא ישרוד כך הרבה זמן, הוא רק ילד, כח הרצון שלו יתמסמס מאד מהר.
מסכן. אני מסכם לעצמי כשאני פותח את דלת המרתף הכבדה, סוגר אותה אחרי. מסכנה שירין. היא בטח דואגת נורא. ולי הפעם אין שום אפשרות לעזור.
-
מנסה להפוך את זה לסיפור קצר, תאחלו לי בהצלחה 🙂
@RutRot תני לי ציון אחר כך… אגב, איך אומרים, תדחַף או תדחוף? הסתבכתי עם זה.
שבעה עשר אחים, אם לא כוללים את שלושת אחי שלא אותרו מעולם, הם חמולה מכובדת בפני עצמה וכשאחד מהם מתלבש עלי, מצטרפים אליו כל שאר בעלי היכולת בקקפוניית קולות מרהיבה.
“א-מ-א!” זיאד. רק בן שמונה ועם פה גדול כמו של מוסא “עומר שוב לכלך את החולצה”.
“זה מפעם קודמת” אני מתגונן “לילה לא עשתה ת’עבודה כמו שצריך”.
“לא נכון” מוסא. עיניו מתגרות בי “ראיתי אותך בבוקר”.
“כולם ראו” טוענת ליילה “אל תפיל עלי את הסירחון שלך”.
“זה לא סירחון” אני מושך בחולצה, מקרב לפרצופה העגול “קצת שמן מנועים ונגיעות גריז”.
“גם המכנסים שלך מלוכלכות!” באהר ממשש את מכנס הג’ינס שלי, מניף את אצבעותיו השחורות מעלה.
“ומי ינקה את זה לדעתך?” רימא כבר ניצבת מעלי עם פרצוף זועם “זו לא מכבסה פה!”.
“אם ליילה תחליף אותי באופנועים -” אני עוזב את החולצה, מגלה שנוצר עליה כתם אדמדם, טרי “אני אשפשף אותה עד שהיא תבריק”.
“ליילה עושה מספיק” רימא אינה מניחה לי להפיל דבר על יקיריה “אני רוצה לראות את החולצה מבריקה עד מחר, אחרת -“.
“הוא ישטוף את הכלים” מציעה נדיה, מוחאת כף בהנאה גלויה.
“והרצפה” מוסיפה עאישה, מקפצת במקומה בהתרגשות “אולי גם את החצר”.
“זו עבודה של בנות” אני רוטן “תתמודדו עם המטלות שלכן. לי יש את שלי”.
“מה שאתה עושה נקרא עבודה” מדייק אותי מוסא בפה מלא “אתה אפילו לא חולק איתי את הכסף שאתה מקבל”.
“אני לא אמור להתחלק איתך על עבודות שאני עושה ללקוחות הקבועים שלי” אני מתנגד לסחטנות החמדנית שלו “בכלל על הפירוקים אני לא לוקח ממך כסף וגם לא שואל אותך מאיפה אתה מביא לי חלקים שאני צריך”.
“זה כבר סיפור אחר” מתיז מוסא “אל תדחף ת’אף היפה שלך לעניינים שלי”.
“אז אל תדחף את הפחוס שלך לשלי” כשאני רוצה, אני יודע להתעצבן כהוגן, גם לחמוק מהאגרופים של מוסא ולהחזיר לו אחד מדויק באף שלו, שפעם היה טיפונת חד יותר.
“מספיק!” אבא, שדוגל בשיטת ‘כל עוד אין מכות, זה אחלה זמן משפחה’, מניח את כוס הקאווה שלו ונועץ בשנינו מבטים זועמים “עומר, תתחיל לשמור על הבגדים שלך. בנות, תעשו את המטלות שלכן בלי להתלונן ומוסא, בלי מכות סביב השולחן”.
“הוא התחיל!” מוסא חורץ לי לשון. ממש ילד בוגר, תפארת המשפחה.
“אני הייתי פה” אבא חובט בשולחן, פניו מאדימות באחת. כוס הקאווה רועדת מעט, גם הצלחות מקרקשות “אתה מעז לשקר לי בפרצוף?!”.
מוסא משתתק, משתבלל אל תוך עצמו. זיאד נושך את שפתיו, בעוד רגע הוא כבר ימצא דרך להסיח את דעתו של אבא.
“יש לי!” הוא קופץ על שתי רגליו, כמה מפתיע “שעומר יעשה במקומי את שיעורי הבית!”.
“רעיון גרוע” באהר צוחק “העיפו אותו מבית הספר אחרי שנה שהוא בהה בתקרה”.
“כן?” ליילה מכווצת מצח “לא בגלל שהוא תיקן את המורים שלו כל הזמן?”.
“בדיוק” מוסא כבר שכח מהתקרית עם אבא, הוא אינו חושש להתנגח בי שוב “הבעיה היחידה שכל התיקונים שלו באו ממה שלימדה אותו היאהוד הארורה”.
כיוון השיחה, שמהתחלה נטתה באופן מדאיג לרעתי, נוטה בחדות מטה, אל איזורים מסוכנים. כאלה שעדיף שאמנע מהם לחלוטין, אקבור את פני בצלחתי ואמשיך לאכול כאילו לא שמעתי דבר.
אני מוצלח בהתעלמויות, מבריק בלעטות על פני שלל הבעות שאין קשר בינן לבין הרגשתי האמיתית. זו האפשרות היחידה שלי לשרוד את אחי למחצה, הצקותיהם ואלימותם הפיזית והמילולית. ובכל זאת, מעיניו החודרות של אבא איני מצליח לחמוק, החיוך שמתפרש על פניו כשאני מרים את עיני, נפגש בשלו, מבהיר לי שיש משהו שאיני יודע. וכמו תמיד, אני חושש שאבא הצליח לעלות על עקבותיה החמקמקים של שירין. חוץ מלהתפלל שהיא תצליח להיעלם שוב, אין בידי דבר אחר לעשות.
-
תודה לכולן!
@RutRot יש גם פלוס בזה (את היחידה שקיבלת אפילוג!!!) אם את רוצה – אני מוכנה ללמוד.
טכנית, אני יכולה להפוך את זה לסיפור קצר. כרגע אין לי ממש עלילה, יותר רקע לסיפור עצמו…
-
לגבי הנהג – לא חושבת שנכון. אדם עממי, משתטה או סתם עליז, יכול להבריק מדי פעם. דוד שלי למשל הוא האדם הכי בדחן שאני מכירה ובכל זאת, גם הוא אומר לפעמים דברי שפר. מה גם שזה יכול להיות משפט שהוא רגיל לומר, כמו הרבה משפטי חכמה שמסתובבים בכל מקום.
-
המשך קצרצר, רק בשביל הרקע.
פרק 1:
“זהו זה” אני מתרומם, משפשף את ידי בסמרטוט השחור שהיה עד עתה על כתפי. הוא שחור ושומני, מלכלך אותי עוד.
אופיר מתרומם גם הוא, מחליק את הפלאפון לכיסו “זריז! כמה מגיע לך אמרת?”
“מאתיים” אני מנגב את כפות ידי במכנסיים. רימא ולילה יתעצבנו כהוגן. שיתמודדו, גם שירין התמודדה, בלי להחצין את כעסה על גופי או האוכל המוגש לי. “אבל אל תחזור לפה שוב, אחרת אקח לך כפול”.
“שטויות” אופיר מניף את ידו. שולף שטר כחול, מהסס מעט, מצרף גם אדום “חיים ללא סכנה, הם לא חיים”.
“אני לא מסכים איתך בזה” אני נוטל את הכסף, מקפל ודוחף לכיס “וגם לא רוצה שיהרסו לי את הבית בגלל שאתה אוהב את האופנוע שלך יותר מאת עצמך”.
אופיר צוחק. “בן כמה אתה, עומר?” הוא משווה לעצמו פרצוף בוגר, כאילו לא די ב30 שנותיו. אני לא נותן לו פחות.
“עוד מעט 17”.
“פששש בחור מוכשר” אופיר טופח על שכמי “אבל איך לומר? אתה עוד צעיר, החיים שלך מעניינים עכשיו. מתישהוא הם יהפכו למונוטונים כאלה שאתה תשתוקק לקצת עניין, קצת אקשן”.
“זה תלוי אופי” אני מושך כתף, רוכן לאסוף את הכלים שלי “אחי למשל רק בן 15, והוא ישמח מאד לשפוך קצת דם יהודי”.
אופיר נרתע, אולי סוף סוף קולט את האיום במלואו.
“אל תחזור” אני אומר שוב כשהוא מנופף לי לשלום, לובש את הקסדה ומטפס על אופנועו “מתישהוא אחי יבין שאני לא מדווח לו כשאתה מגיע”.
“אחשוב על זה” אופיר מהנהן, מתניע. יוצא בנהמה מהמחסן שבגינה שלנו שפונה אל הרחוב.
אני מתנשף בהקלה. עובר אל אופנוע אחר, כזה שאין לו תקווה, שאת החלקים שלו ימכור מוסא לכל המרבה במחיר. את חלק ההתמקחות תמיד שנאתי, אני מעדיף לעבוד עם מכונות, לא עם בני אדם, כמובן לא עליהם. מוסא תמיד היה משופשף יותר כדברי אבא, גם חד ופעיל יותר. אני הילד החולמני של המשפחה, זה שיש לו ידיים טובות וראש מוכשר ובכל זאת עושה איתם עבודות שחורות ומלוכלכות. העז השחורה, במילים פחות יפות והרבה בוטות.
“הוא היה פה!” מוסא מקפיץ אותי מהרהורי, גורם לכתם שמן להימרח על חזי, לצבוע את חולצתי בשחור. על זה רימא בטוח לא תעבור בשתיקה.
“מי?” אני מרים צמד גבות שחורות, מסובב את ראשי.
“היאהוד” הוא נובח בתשובה “לא אמרת לי!”.
“כי אני לא יכול להגיד לך משהו שלא קרה” אני מגחך. חרד על עצמי, אופיר רחוק כבר, אין מה לדאוג לו.
מוסא בוחן אותי, עיניו דוקרות כל חלק מגופי, מנסות לעקור ממני תשובה אחרת. “טוב” הוא אומר בסוף, לאט. אני משתדל לא לנשום, לא להראות את ההקלה שאני חש “האוכל מוכן. אמא אמרה שהיא לא שומרת לך אפילו גרגר אורז, אז תזדרז”.
מוסא מזדרז ללכת, אני משתעשע למחשבה שגם עליו הופעל האיום הקבוע, יודע שלא. קם, משפשף את ידי שוב במכנסיים, הפעם בתחושת נקמה מתוקה ומזדרז בעקבותיו.
ריח המקלובה כבר מופץ בכל הבית, גולש החוצה כשהדלת נפתחת, אופף אותי כשאני מתיישב צמוד לקצהו של השולחן. מוגש לי טיפין טיפין, במעין קמצנות לא ברורה. רק כשאבא נכנס נזכרת רימא למלא לי את הצלחת, להוסיף מעט מחשי ולהורות לילדיה לאפשר לי להגיע גם אל הצלחות המשותפות.
נסיונה נלעג, בכל אופן בעיני. היא לעולם לא תהווה תחליף לאמא שלי, שמתה עוד לפני שפגשתי את אוויר העולם. שירין היתה. אבל היא כבר איננה. לה, בשונה מלרימא, לא הסכים אבא שאקרא אמא. לרימא הדו-פרצופית, מעולם לא רציתי.
-
מלא מסר, קצת עמוס מדי בסוף, אולי כדאי לקצץ (קצר וקולע). הכתיבה עצמה כיפית וזורמת.
לגבי העדות – לא ברור לי מה העדה של שמואל. לפי השם של אשתו – נשמע ספרדי. לפי ההתייחסות שלו לחיימוב ובוזגלו – נשמע ספרדי, טאטא אין הימל – אשכנזי/חסידי, פחות מבינה. מצד שני כשהחסיד אמר לו בהברה חסידית הוא ענה בהברה ספרדית.
למה חשוב? כי ממה שידוע לי (אני תמניה) הספרדים לא מסתפרים בשלושת השבועות, אבל כן מתקלחים… אז פה התנגש לי יותר מדי, אשמח שתבהירי.
-
תחכו בסבלנות בבקשה…
-
תודה. בע”ה בדרך. הקטע הבא כבר פה…
-
אני זכרתי האיסלאם ואז נצרות. דתות המזרח הרחוק לא מסתדרות לי, הן מתפצלות מדי. בכל אופן זה מה שראיתי כשבאתי לכתוב ש:הדת הכי נפוצה זה האיסלאם ואז שיניתי בהתאם. לא קריטי לי כל כך כרגע, אין לזה משמעות רבה מדי.
@RutRot תרגישי חופשי לשנות כותרת למה שבא לך, לי אין שם…
-
בטוחה? בדקתי לפני כן בגוגל:
דמוגרפיה של דתות
- נצרות (31.6%)
- אסלאם (25.8%)
- הינדואיזם (15.1%)
- בודהיזם (6.6%)
- דתות עממיות (5.4%)
- יהדות (0.2%)
האמת שגם הופתעתי מהתשובה….
רימא שונאת אותו, בכללי הוא לא כל כך משתלב במשפחה, קיבל חינוך מיהודיה… וכמובן, איך לא – הוא לא הבן שלה.
-
חלק מהעלילה, מצטערת…🤷♀️
-
קצת יותר פרטים עליה בפרק הבא בע”ה
-
3 נשים – רימא – ערביה. שירין – יהודיה. עוד אחת שמתה בלידה – ערביה, לא בחרתי לה שם עדין, תסלחו לי על זה.
שירין סוג של גידלה את עומר.
היא לעולם לא תהווה תחליף לאמא שלי, שמתה עוד לפני שפגשתי את אוויר העולם
אני נולדתי להורים מוסלמים, אז אני מוסלמי. אתה נולדת לאבא מוסלמי ואמא יהודיה, אז מבחינתי אתה יכול לבחור בין השניים
-
תודה. אולי בהמשך, אם יבוא, תביני 😉
-
הנקודה שהעליתי היא אחרת, ציון מגוון העדות פחות מעניין אותי. אם נניח היה מדובר בתימני ואשתו היתה רואה אותו אוכל בשר יום לפני ט’ באב והיא היתה מוכיחה אותו. אז זו טעות, כי לתימנים מעולם לא היה מנהג שלא לאכול בשר (ספציפית במשפחה שלי כן נהגו, מן השפעה של הספרדים). אבל באותו רעיון – שבוע שעבר לא היתה לי בעיה לאכול בשר ועוף וגם בעוונותי הרבים שלחתי את הבן שלי למטפלת האשכנזיה עם מנה זהה (היא לא אמרה כלום, ב”ה, כנראה הבינה).
לי לא היה ברור מה העדה של שמואל שנוהגת לא להסתפר ולא להתקלח בימים מסוימים, כן היה נשמע לי שמדובר בספרדי וניסיתי להבין את הנקודה הזו וההתאמה שלה למציאות.
-
ועוד משהו – כשאת מציינת שמות משפחה, את בעצם מסמנת עדה מסוימת ולכל עדה יש מנהגים משלה, חיימוב – לרוב בוכרים. בוזגלו – מרוקאים. אז כדאי ממש לברר לעומק או לחילופין לבחור בעדה אחת. שוב, יתכן ואני מטעה, אך רק מאירה את תשומת ליבך לפרטים…
-
ייתכן שאני מבלבלת כי אני לא שקועה לעומק בהלכות הספרדים. אצלנו אין בעיה להתקלח (בצונן, גם בשבוע שחל בו) ומצד שני לא מסתפרים (מר”ח, לא בטוחה, לא חל עלי) לא יודעת מה אצל השאר.
בכל אופן – אם שמואל אשכנזי קצת מוזר שהוא יסתמך על ספרדים, גם בשביל להקל. לא אפרט את הסיבות, אבל לרוב אשכנזים נרתעים מלהסתמך על דעות הספרדים. אם ספרדי – אז שווה בדיקה. אם לא הגדרת לך מראש מה העדה שלו – מומלץ לעשות את זה, כדי לצאת מנקודה בטוחה ולא מהשערה…
לגבי נקודת המסר – האופן בו הוא מתמלל את המחשבות שלו קצת מעיק. לא אומרת שיש לי פתרון טוב יותר, אבל ההשוואה היתה ברורה, אז זה כאילו הסברת את המשל/המסר בתוך הסיפור, מה שבד”כ לא מומלץ.
