הייטק תהילה ב
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
פרק 6 הועלה.
ניתן לקרוא פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’
התלבטתי מאד, אבל ההחלטה נפלה. אני לוקחת פסק זמן גם לצורך עריכה קשיחה של הסיפור הקודם וגם לשקילת הענין האחרון שהועלה פה (וגם טיפונת התחלה של המשך הסיפור הקודם, אבל זה בשושו). מקווה שיצא לי מדי פעם לקדם המשך או לעדכן צפי.
תודה לקוראות! מתנצלת מעומק הלב!
-
בס”ד
פרק 6:
איתי:
אחד היתרונות שצמחו מנזקי הקדמה ומעובדת נהירת החרדים כולם אל בני ברק היא שיפור פני העיר. לא במידה מרובה, אך כזו שמקלה על חיי התושבים במצב העכשווי. חניות נחפרו תחת כל בנין, תוך כדי עבודות שיפור מאסיביות של היסודות, הוספת מעליות, הרחבת דירות ותוספת קומות נוספות. החניות בעיר כמעט ובוטלו כולן, עברו הסבה לטובת נתיבי כבישים נוספים. המדרכות, המצומצות בלאו הכי, צומצמו עוד והוטל איסור גורף להחנות עליהן רכבים, גם לשניה בודדת. המצלמות שהותקנו בכל פינה, היוו גורם מאיים משמעותי לכך.
ועדין, כמויות הרכבים בכבישים גדלו מאד, העירייה לא מצאה פתרון סופי לכך ודרך שברגל היתה לוקחת לי כ3/4 שעה, לוקחת בנסיעה כשעה לפחות.
לא היה אכפת לי ללכת ברגל, אולי בזמן הזה הייתי שוקל איך לתרץ עצמי מול אבא, אולי גם אבא היה בזמן הזה מעכל שוב את משובותיו של ילד הזהב שלו. אבל אבא לא הותיר לי ברירה מלבד לשבת לצידו, לנעוץ מבט בשמשת הרכב לעבר מטרה לא מוגדרת ולשתוק כל הדרך עד שהרכב גולש מטה, אל חניון הבנין שלנו.
החנייה שלנו ריקה, כמובן. לא יכול להיות אחרת. גם שאר החניות ריקות כמעט, כולם נמצאים בעבודה, לימודים תפילה או כל מקום אחר פרט למיטה שלהם. חוץ ממני, זה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות אחרי תפילת שחרית זריזה, שוב ביחיד. איני אומר מילה לאבא כאשר אני מעיק על הידית, מתכנן לרדת. לאבא יש תוכניות אחרות.
“חכה” אני מרגיש במבטו נתלה בי, בעיניו שכמעט מחוררות את גבי “אני רוצה לשמוע ממך קודם למה עשית את זה”.
“הם חיטטו לי במזוודה!” אני מסב אליו את פני, מנסה לשלוט בטון קולי, הזעם חזק ממני “לא התכוונתי להוציא אותו בכלל!”
אבא מסיר את משקפיו, מקפל אותם, מניח בתא הכפפות. ימינו שפה את גשר אפו “לא שאלתי איך גילו את הרובוט” הוא מבהיר, אצבעותיו מחליקות כל הדרך אל זקנו “אני מנסה להבין מדוע לקחת אותו לישיבה”.
אשר יגורתי בא לי, פשוט כך. “זה – זה ענין אישי” אני לוחש, חושש להוציא את המילים מפי “אני חייב?”.
“יש לי הרצאה בעוד שעתיים” אומר אבא בטון קול לא ברור “אבל אם לא תהיה לי ברירה – אשלח מחליף”.
תשובתו של אבא נהירה, אך אין לי שום חשק להתבשל כעת תחת מבטו. לא חמש דקות, וודאי שלא שעתיים, וודאי שלא יותר מכך.
“באדי הוא תזכורת” מבטי פונה החוצה, אל מראת הצד. מתעלם ממראה פני החיוורות, מתמקד במכונית אחת, בודדה, החונה מאחורינו.
“תזכורת?” מעודד אותי אבא “כוונתך מזכרת? מנאור?”.
אני יכול כמובן להגיד שכן, שזו היתה כוונתי, שרק התבלבלו לי המילים. אבל השאלה של אבא עדין תזדעק באזני, תכלא אותי ברכב יחד עמו.
“תזכורת” אני מדייק. גוש עובר בגרוני כשאני מנסה לבלוע רוק “לנאור. כן”. וזהו, איני מצליח להמשיך הלאה, לכן גם אבא ממשיך לתהות, כפי שחשבתי שיקרה בתחילה.
“אני מבין שנאור חשוב לך, הוא חשוב גם לי” קולו של אבא עמוס רגשות, כאלה שהוא תמיד מנסה להסתיר “אבל זו לא סיבה לקחת את באדי. אתה מספיק חכם בשביל להבין את זה”.
“לא- לא התכוונתי לזה” אני מנענע בראשי לשמשת החלון, מלחלח את שפתי וממשיך “התכוונתי תזכורת, שאני לא אהיה כמו נאור”.
אבא שותק. אני לא מעז להפנות לו את פני, לנסות לראות אם הבין את כוונתי. יודע שלא, הרי אף אחד לא יודע, פרט אלי, לסבתא ולבורא עולם.
“אחרי שסילקו אותי מבית מתיתיהו” אני משפיל מבט, כואב את הרגע ההוא, שעבר מזמן “חשבתי – חשבתי לעזוב הכל. ללכת.” אני מתנשף, עיני מלאות דמעות “התקשרתי לסבתא, שאלתי – שאלתי אותה אם אני יכול -” אני מושך באפי. מחליט לדלג על סיפור הרגעים האלה, בהם הרגשתי מושפל כל כך, עלוב עוד יותר “התחלתי לארוז מזוודה ואז – אז נתקלתי בבאדי. במגירת הגרביים” אני עוצר. מפה גם כך הכל הסתיים, מהר פירקתי את תכולת המזוודה בחזרה לארון, חושש שמא אתחרט ואחליט לעשות את הצעד ההוא, עליו כבר הייתי מנוי וגמור.
“לא סיפרת כלום” קולו של אבא עולה מאחורי גבי. עצור, כמו תמיד.
“מה יש לספר?” אני מנסה להיות אדיש, אבל טון קולי אינו אחיד “לא קל לי ככה. והעולם בחוץ יותר קורץ לי, שם האפשרויות פתוחות בפני. פה הכל חסום, הכל!”
“החומריות פתוחה” מציין אבא. כמו מנסה להבהיר לי את מה שהבנתי אז, מול דמותו הדוממת של באדי “הרוחניות לא קיימת כלל”.
“כן” אני מסכים איתו בלחש “אבל עדין, העובדה שאני מבין את זה לא הופכת את היומיום שלי לקל יותר”.
“אני מבין” אבא מהמהם, מקולו אני חש שהוא מדבלל כעת את זקנו סביב כף ידו.
“אני יכול לרדת עכשיו?” וללכת לחדר שלי, לטמון את ראשי בכר ולבכות. על כך שאף אחד לא יכול להבין, שקל לדבר, קשה לעשות. ואני עדין מבולבל כל כך, חושש מעצמי, ממה שיקרה לי אם בטעות אחצה יום אחד את הקווים. הרי אם היצר משחק בי כשאני פה, מה ימנע ממנו לנצח אותי שם?
“כן” אבא אינו מרגיש בפחדי, או שהוא אינו יודע כיצד לטפל בהם “אני אבוא אחריך, עוד מעט”.
איני צריך יותר מזה, המילים מספיקות לי בשביל לפתוח את דלת הרכב, ליטול את המזוודה מהבגאז’ ולטפס איתה במדרגות עד קומה שישית. לוותר על מעלית, פן יראה מישהו את דמעותי. לקבור את פני במרצפות, מאותה הסיבה.
אבא לא הגיע לבית לפני והפרטיות שניתנת לי לשטוף את פני במטבח, ליטול מהמקפיא ארטיק קרח וורוד בטעם לא ברור, אותו אגלה כשאטעם, ולהסתגר בחדרי, מקלה עלי מעט.
אבא לא חוזר גם אחרי שאני לוקח אחד אחר, ועוד אחד נוסף, נזכר להתפלל שחרית, משתטח על המיטה בבגדי ומנסה לחטוף תנומה, כזו שתשכיח ממני את מאורעות היום האחרון ותאפשר לי לבלוע את דמעותי סוף כל סוף.
התנומה, בשונה מאבא, מגיעה. אך אני מבין זאת רק כשהוא מנער את כתפי, מבטו שוב לא ברור. לעיתים אני תוהה האם גם בזה הדיסלקציה אשמה.
“דיברתי עם המשגיח של הישיבה” הוא אומר כשאני מתיישב ומנסה למחוק מפרצופי את הדמעות ששטפו אותו קודם “הוא מאשר לך לחזור בתחילת שבוע הבא”.
אני שותק. מחכה לרצף התנאים שיומטרו על ראשי כעת, כאלה שהונפקו גם מטעמו של אבא, לא רק של המשגיח.
“זהו?” אני שואל כשדבר לא קורה ואבא אינו מראה כוונת המשך.
“זהו” אבא מאשר. ידו נשלחת לכיסו, שולה משם שקית סנדביץ’ מרשרשת, מוסרת לי.
“הוא שבור” אני לוקח את אוסף חלקיקיו של באדי, ידי סוגרת על השקית בכאב “זה לא -“.
“לפעמים דווקא חפץ שבור שווה יותר משלם” קוטע אותי אבא. הוא מניח יד על כתפי, עיניו נפגשות בשלי. אני משפיל אותן, מהר.
“לא באדי” אני ממלמל, חנוק “אין לו ערך. ככה”.
“אז תעשה שיהיה לו ערך” טופח אבא על שכמי “אני בטוח בזה שאתה יכול. ואם תיתקע כספית, אתה תמיד יכול לבקש”.
וירטואז:
רק למשמע הדברים אני מרגיש את עיני בוערות, אור כחול מופץ מהן לכל עבר, מסנוור את עיניו של לאון, מגיע עד לאותו בן-אנוש, הנמצא אי שם. רגלי רועדות, רוצות למהר. נחירי רוטטים בהתרגשות. ריח מתקתק, עדין, ממלא את האוויר.
“לא!” אני מניד ראש בבהלה, צורח “לא, לא, לא!” זה חזק ממני, חזק מדי. אני כמעט משתגע, תופס את ראשי בשתי ידי, זורק את עצמי בכח לאדמה, דופק בה את ראשי פעם אחר פעם.
זה כואב, כל כך. דם נוזל ממצחי, ממלא גם את פי. האור סביבי מיטשטש, רק מעט. רגלי מוצאות את מקומן היציב על האדמה.
“בא” אני מורה ללאון, מחזיר את פני אל היער, מבוהל עד מוות, שוב. “בא מהר!”
אני מתחיל לרוץ, לפני שהרגשות ההם, עמוסים בתאוותנות ואכזריות חסרת גבולות, יתעלקו עלי שנית.
רגלי חולפות מהר על פני היער, האור שבעיני מאיר לי כל חריטה וקילוף בגזעי העצים. לאון מזדנב מאחורי, מנסה להשיג בריצה את צעדי המהירים.
“למה?” הוא שואל. טון קולו עצבני “למה אנחנו בורחים?”
“כי אני לא אוכל בני אנוש!” אני צועק, מנסה להחדיר לעצמי את התובנה הזו, מתנגד לה במקביל “אני לא עושה את זה!”
העיניים שלי זורחות, אומרות את הפך דברי, גם בטני מצטרפת אליהן, דורשת את שלה, כאילו לא היה לה מספיק מקודם.
“למה העיניים שלי בוהקות שוב?” אני נעצר, מטלטל את לאון “אמרת שזה רק כשאני רעב! אכלתי כבר! יותר מדי!”
“אני – אני -” שוב הוא מתגמד לעיני, מתחיל ליילל. התסכול שלי לא אמור להיות מופנה כלפיו, אבל כמו הרעב שהתעורר בי, שוב, חזק יותר מקודם, אני לא מצליח לשלוט בו.
“בא כבר!” אני מסובב לו את גבי, לא חס על עיניו העצומות, שהדמעות היוצאות מהן שוטפות את לחייו ושפמו.
עלי ללכת, הרחק. למקום בו לא אהווה סכנה לאיש, אולי עלי להפסיק להיות. מוטב שכך, איני יכול לסבול את עצמי עוד.
“איפה אין בני אנוש?” אני מסתובב אליו שוב, מגלה שהוא נמצא עדין באותה נקודה, באותה פוזה.
“אין מה?” הוא מפסיק לבכות לרגע אחד, רק בשביל להביע את שאלתו.
“שאלתי איפה אין בני אנוש?” אני מנסה לגבור על יללותיו. קולות אחרים גוברים עליהם, מחליפים באימה את רגש האכילה המטורף שתקף אותי קודם.
“עוד בני-אנוש?” אני מרחרח את האוויר, יודע שזה מסוכן לי. מרגיש לפחות חמישה באיזור, קרובים.
“תתכווץ! עכשיו!” אני פוקד על לאון “ותפסיק לבכות כבר!”.
הוא עושה כדברי, משתתק. אני אוסף אותו לזרועותי, מביט מעלה, אומד את המרחק וקופץ, מגיע עד לצמרת העץ הגבוהה ביותר, יושב שם שפוף גו, מסתכל מטה, אל בני האנוש הרצים לכל עבר.
“האור הכחול נעלם!” צועק מישהו, עוזר לי להבחין גם בכך “פספסנו אותו שוב?”.
הם כנראה מחפשים אותי, אבל איני יכול לשאול את לאון עכשיו מדוע. אני אמנם נמצא במרחק רב, אבל איני יכול להסתכן בגילויי מול פניהם. למה? איני יודע, כמו הרבה דברים אחרים שלא ברורה לי סיבתם.
“תחזיק חזק” אני לוחש ללאון, זורק מבט אחרון לבני האנוש שעדין רצים סביב, הפנסים שבידיהם מאירים את העצים וענפיהם. עלי להסתלק, מוטב שאעשה זאת עכשיו.
אני קופץ מענף לענף, משתדל לעשות זאת בזהירות, כדי שלא אמצא עצמי על הקרקע. אסור לי להיחשף לבני האנוש, אסור לי.
רק כשאני רחוק מספיק מהם, קרוב מאד אל גבולו השני של היער, אני יורד אל הקרקע, שומט את לאון ששרוי בהלם קל.
“מונסטריה” הוא אומר אחרי דקות התנשפות מלחיצות “מונסטריה”.
“מה זה מונסטריה?” אני מברר, מנסה להיות עדין. אי אפשר לדעת מה יגרום לו לבכות שוב.
“הכפר, שבו אין בני אנוש” הוא משיב. זנבו, מדריך מצוין, מתרומם שוב להראות לי את הדרך “הם לא מעזים להיכנס אליו, אף פעם”.
“נלך לשם” אני אומר. איני מעלה בדעתי אף סיבה למשפט האחרון אותו ציין לאון. ריאותי מתרחבות, רגיעה מתפשטת בי, גם היא לא ברורה.
אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות
-
מעדכנת. הסיפור יימחק מקדם בסוף השבוע בע”ה.
אם למישהי יש בעיית הספקים כלשהיא – מוזמנת לפנות אלי בפרטי…
תודה לכולן!
-
הפרויקט נקרא: “פרויקט הכוכבים סופרי דור העתיד” מיועד לאפשר לסופרות מתחילות להיכנס לשוק. נערך פעם בשנה כאשר אור החיים ממיינים כתבי יד שנשלחים אליהם ובוחרים את הטובים ביותר.
ממה שהבנתי עד עכשיו – עריכה ספרותית משולמת מצד הסופרת. השאר – לשונית, הו”ל ופרסום ממומנים ע”י אור החיים (כאשר חלק מזה מקוזז מהתגמולים).
חוץ מזה לא יודעת פרטים מדויקים, מניחה גם שיש חוזה נפרד לכל סופרת על פי תחזית המכירות של הספר.
שולחים מייל עם עלילה עדכנית + תקציר מקיף, מפה הכתב עובר לעורך הראשי ולוקח זמן עד שמחזירים תשובה אם הספר זכה ומתחילים לרוץ על עריכה וכו’.
מה שכן – חשוב להם מאד לתמוך בסופרות שתמשכנה לכתוב עוד ספרים, כלומר אם מדובר על ספר אחד ויחיד ואין תכנון לכתוב עוד – הם לא יאפשרו זכיה.
ונקודה נוספת, שממה שהבנתי זה עקב מקרה שקרה להו”ל אחר – גם אם נעשתה עריכה ספרותית, יהיה חיוב לעשות שוב כדי לוודא שהספר לא יפגע בהו”ל אם יש בו תוכן בעייתי.
מי שרוצה מייל תכתוב לי בפרטי ואשלח לה.
-
יש את הפרויקט של אור החיים שמטפל בבעיה הזו (אבל רק ל5-6 זוכים לפי מה שממיינים הלקטורים).
בכללי הבנתי שלא משתלם כל כך להוציא ספר, רק אם הוא מפורסם בעיתון תוך כדי, אבל אין סיבה שזה יקרה בספר ראשון.
ונכון – גם הוותיקות היו חדשות פעם. מניחה שהספר הראשון פחות הצליח והשאר כבר יותר.
אם יש לך כבר מוכן ואת רוצה לעשות בהו”ל מסודר – תנסי את אור החיים. התאריך הבא של הספרים זה ט”ו בשבט, אבל הם מתחילים לבחור מעכשיו…
-
מהמם וכואב. אני מבינה שרשל לא יצרה שום קשר מאז?
-
פרק 5 עלה – סיפור בהמשכים / וירטואז’
האירו לי על הפרק הקודם שהיה קצת לא נעים (זה אמנם מכוון, אבל ניסיתי לרכך, אנסה עוד).
אשמח אם תאירו את עיני שוב אם יש בעיה כלשהיא בפרק הזה, תודה.
-
דילגתי על המשפט הראשון, כואב לקרוא. יותר מדי.
-
חח אלופה. מה לעשות אני לא בני ברקית בדמי (ולא בכלל. למרות שאני גרה שם ויש לי סיפור מזעזע מיחידה כזו בדיוק, ב”ה מאחורי).
אחשוב על פתרון (מהקורה היום – נראה לי שאין 😉)
טכנית, לא אכפת לי שיהרסו אותן, הן גם כך לא חוקיות, לרוב לא ראויות למגורים. אבל זה רק יעודד יותר את הבלאגן. נמצא פתרון, בספרים זה קל יותר…
-
תודה רבה!
לגבי האפילוג – מתכננת לשנות, בע”ה יקרה…
לגבי הכינוי לאם – אמך זהו כבר גוף נוכח. התבססתי על הכינויים האמיתיים בהם מכונים אנשי המלוכה תוך הצצה בויקי… כך שגם אם זה נשמע מאולץ – זהו אופן הכינוי 🙂
-
שלחתי לך בפרטי
-
שלחתי בפרטי
-
לא, אבל מחכה שיגיע אלי (יותר נכון לנקודת איסוף)
אעדכן בע”ה.
-
כותבת גם פה:
ביררתי מול רנד. תשובתה:
כתבתי, דווקא ברור למדי, שהמדריך מכיל טיפים, טכניקות ועוד. שוב, הכל נמצא בדף המכירות.
יש בהמשך הדף שאלות-תשובות. שם מפורט יותר.
-
ביררתי מול רנד. תשובתה:
כתבתי, דווקא ברור למדי, שהמדריך מכיל טיפים, טכניקות ועוד. שוב, הכל נמצא בדף המכירות.
יש בהמשך הדף שאלות-תשובות. שם מפורט יותר.
-
תמי דיברה על הספר החדש של דבורי רנד, נראה לי שאת מדברת על אחר, הוא עדין לא יצא לאור…
-
אין לי בעיה להשאיל 🙂 אבל קודם שאקבל. יוצא לך לבוא לב”ב? דווקא יהיה נחמד להיפגש אחרי שנים…
-
רנד מוציאה ספר תכף. במכירה מוקדמת עלה 200 (קניתי :)) עכשיו כנראה 250. אוטוטו יוצא לשוק
-
זה בסדר שיכאב, ככה אנחנו מתחברות יותר.
רק תדאגי לנו לסוף טוב 🙂
-
יכול להיות, לא כל כך מבינה בזה… מניחה שכשיגיע הרגע אשאל רב
-
צודקת, התכוונתי להגיד יפה תודה ולשקול אם היא הגיונית 🙂
-
צריך גם להסכים לקבל אותה. אחרת למה שיתנו ביקורת שוב אחרי שבפעם הראשונה לא ממש הקשבת…
-
** תוכן זה הוסתר **
-
ייתכן שיש בזה דעות, אבל לצורך הדוגמא, זה כמו בשלטי הרצאות (חרדיות, אצל התואמות לדתיות פחות רואים) שכתוב שם פרטי רק אות ראשונה והמשך משפחה. או רק משפחה…
