הייטק תהילה ב
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
פרק 5:
איתי:
נתפסתי. והפעם זה היה כל כך מהר! בד”כ לוקח לפחות שבוע, הכי הרבה עד כה היה חודש וקצת. זו סיבה טובה, מספיק טובה בשביל שאעשה אחורה פנה, יחד עם המזוודה, ואברח הביתה. גם כך לא נראה שחברי החדר שלי יסכימו לשתוק.
במידת מה, זה מאכזב. אולי כי כן חשבתי להשתקע קצת, להכיר את המקום, לראות האם היתרונות בו גוברים על החסרונות ולשקול בדעתי כמה זמן אוכל להחזיק איתם. אני יכול להתאמץ עוד קצת, לספוג אי אלו עלבונות עד שיגיע הרגע בו אשבר ואברח בלי שום שקלול נתונים נוסף. זה יקרה לבסוף, אין טעם להשלות את עצמי. ואם כן, למה בכלל לנסות?
מאמציו של אבא הם סיבה מספיק טובה, כזו שעבורה אפתח את הדלת, אצעד בפנים חתומות עד למיטת הקומותיים, אניף את המזוודה לזו העליונה ואנעץ פנים זועמות בנער ההוא, שעדין איני יודע את שמו, שגם לא מעניין אותי לדעת.
“אתם לא תעשו את זה שוב! מבין?” אני שואל אותו בטון לוחשני, המתאים בדיוק לסיטאוציה ולמעמד.
“כי ככה אמרת?” הוא מגחך. מאלץ אותי לנקוט בפעילות ברורה יותר, כזו שמערבת את שרירי.
אני מניף אותו באותה קלילות בה זרקתי את המזוודה מעלה, ידי תופסת בצווארונו, ראשי קרוב אליו כדי נשיפה.
“כן. כי ככה אמרתי” אני נושף לתוך פניו, רואה את ההלם והבעתה בהן. מספיק לי בשביל לעזוב אותו, לגרום לו להחליק חזרה אל מיטתו.
“מובן?” אני שואל שוב, מסובב את ראשי גם אל שני חבריו.
הם מהנהנים, הפחד זועק מאישוניהם. אני מרוצה, עד כמה שאפשר להיות מרוצה בסיטואציה עלובה כזו. מטפס אל מיטתי ונפנה לבדוק את תכולת המזוודה.
היא מבולגנת, כרגיל, וקשה לדעת האם משהו נלקח או נשבר. אך ממבט מלמעלה לא נראה שמישהו נגע בה, אולי קצת זז ממעבר הדירה שארגנו לה.
קופסאת העוגיות שדחפה לי אמא מושכת את תשומת ליבי, עדיף בהחלט מללכת כרגע אל המטבח ולגשש האם נשאר אוכל מארוחת הערב האחרונה, שרמתה עדין לא ידועה לי.
העוגיות נגמרות, מהר מדי, אבל לא יקרה דבר אם אלך לישון רעב. גם לא יקרה דבר אם אדלג על מקלחת, אין לי כעת טיפת חשק לתשאל אנשים היכן נמצאות המקלחות, מספיק לי מה שהיה עד עכשיו.
בדרך כלל השינה שלי רגועה, חסרת חלומות ומרגישה נמהרת כזו, כאילו חלפו רק 5 דקות מאז שמתי ראש על הכרית. גם הפעם היא לא מאכזבת ומהר מאד אני מוצא את עצמי ממצמץ מול אור השמש החודר מהחלון ממולי.
במפתיע, מלבדי אין אף אחד בחדר. כבר האווירה מרגישה לי קלילה יותר, מאפשרת לי להחליף את בגדי בנינוחות כזו, עצלנית מעט. אבל כשאני מחטט אחר זוג גרביים, השלווה אובדת ממני לגמרי.
יש רק ארבע מהן, אבל אני זוכר בוודאות שהכנסתי למזוודה חמש. בטירוף אני פורק זוג אחרי זוג, ממשש היטב, כאילו בין הבדים מסתתר לו חוט זהב. שום דבר לא מסתתר שם, וודאי שלא זוג נוסף. אני פורש את תכולת המזוודה על המיטה שלי, מחזיר אליה בגד – בגד אחרי ניעור רציני, כזה שלא מגלה לי דבר. זוג אחד איננו, דווקא ההוא בו מוחבא באדי. עובדת היעלמותם של חברי החדר שלי כבר אינה נראית תמימה כלל.
הם לא עשו זאת כשישנתי, לא ייתכן שלא התעוררתי עקב כך. יכול להיות שהם מצאו את באדי עוד אתמול? מה כבר עשו איתו?
שאלות אחר כך. כעת עלי למצוא אותם. כנראה שהאיום אתמול לא עשה את שלו, או שגרם להם לפעול באפיקים אחרים, כאלה שבוודאות יגרמו לסילוקי.
קל למצוא אותם, אחרי שאני פוסל בוודאות את הימצאותם בבית המדרש וגם את האפשרות לעבור חדר-חדר, נשארה לי רק אופציית חדר האוכל, לשם אני מנווט באמצעות הוראותיו של בחור אחד משיעור ג’.
עוד לפני שאני מגיע לחדר, אני מרגיש בהמולה. צעקות וצווחות עידוד נשמעות למרחוק, גורמות לי להחיש את פעמי ולשלל דמיונות לקדוח במוחי. אני לא טועה, פטיש השניצלים האחוז בחוזקה בידיו של אותו חבר חדר מרגיז מנופפת באוויר למול פני ונוחתת בחבטה על גבי השולחן, מלווית בקריאות קרב סוערות.
“זוזו!” אני דוחק הצידה את הגווים המפריעים לי לראות מי הוא זה המקבל בשתיקה את החבטות הנוראיות. כואב אותן כאילו קיבלתי בעצמי. “זוזו כבר!” אט אט נחשפת בעיני הזוועה, בדמות חלקיו של באדי, רמוסות ומנותצות.
“למה? למה עשית את זה?” בכל זאת פני המומות כשאני מרים אותן לעבר מעולל הזוועה, אם לא השולחן המפריד ביננו מזמן הוא היה טועם ממני.
“אתה עוד מדבר?” הוא מרים את אפו. מעביר את מבטו על כולם, מנופף שוב בפטישו “תראו מה זה, איך אתה מעז בכלל?”
“תעזוב את באדי” אני מתנפל עליו, ידי תופסת בפטיש, לא מניחה לו להמשיך בחבטות האיומות “הוא לא עניינך”.
“יש לו גם שם!” הוא נובח. פניו מאדימות כשהוא מנסה להתנגד לי “לאיזה שפל תגיע עוד, אה? אולי כדאי שתלך מפה. מחוץ לבני ברק, כוונתי”.
“זה לא עניינך!” אני זועם. חובט בו באגרוף כף ידי השניה, צופה בו נזרק לעבר הקיר מאחוריו. מתחרט על זה באותו הרגע, גם אם שום מבוגר אחראי לא היה צופה בפעולתי האחרונה.
“מה קורה פה?” לא הספקתי להכיר את המשגיח עדין, ואף על פי שקיוויתי שזה לא יקרה, קל לדעת שהקול העולה מאחורי גבי שייך לו בדיוק.
אני לא מסתובב, אלא אוסף את חלקיקיו של באדי, מכניס אותם לכיס המכנסיים. מודע שהנערים הסובבים אותי מפלילים אותי בזה הרגע.
“איתי?” המשגיח כבר השיג את שמי, כעת אני לא יכול להתחמק עוד. אין צורך להצטער על כך, זה היה קורה במוקדם או במאוחר, בין אם ארצה או לא.
“מה?” אני מפנה לו פנים חוששות, אין מצב שהוא מחליק על זה. אבא יכעס, הפעם הסיבה כל כך מוצדקת.
“בא אחרי”.
המשגיח לפחות לא נוזף בי מול כולם וברגע בו הוא יורה את פקודתו הוא מסב אלי את גבו, צועד לכיוון היציאה מחדר האוכל, משם צעדיו מובילים אותי אל קומת הקרקע, היישר לחדר הממוקם בסמיכות לזה של המזכיר.
“שב, איתי” הוא מתיישב מעבר לשולחן, מורה לי לעשות כמוהו.
אני יושב על קצהו של הכיסא, מתופף ברגלי האחת על המרצפות, משתדל לעשות זאת בשקט.
“תרוקן בבקשה את הכיס שלך”.
אני יודע בדיוק לאיזה מהם הוא מכוון, שולף מכיסי הימני את באדי, שחלקיו תפוסים באמצעות חוטי מתכת שונים, חלקם מנותקים מגופו.
“זה מה שאני חושב שזה?” המשגיח אינו נוגע בבאדי, רק נועץ בי מבט תוהה, כעוס מעט.
אני לא מגיב, רק משפיל מבט ונושך את שפתי.
“אביך אמר לי מראש שאתה מתקשה מעט בענייני קדמה, אך הוא לא הזכיר את זה” המשגיח משתדל ממש לא להוציא את המילה האסורה מפיו “זה לא משהו מקובל בישיבה שלנו, שלא לדבר שזה לא מקובל בבני ברק כולה”.
אני ממשיך לשתוק. שום דבר שאומר לא יעזור לי, רק יאט את קצב העניינים עד לרגע בו יודיע לי המשגיח על סילוקי.
“בדרך כלל אני מבקש הבהרות משני הצדדים” ממשיך המשגיח בשלו, מכוון למטרה הידועה לי מראש “אך פה נראה שאין על מה. אני לא יכול לאפשר את הישארותך בישיבה עוד”.
הנה, סוף דבר הכל נשמע. התלבטויותי נפתרו הפעם בצורה אחרת משחשבתי. במחיר כבד כל כך.
אבא מגיע מחצית השעה אחר כך, אינו מאפשר לי ליטול את באדי איתי אלא מבקש שאזרוק את חלקיו לפח הנמצא בחדרו של המשגיח. מחכה לי עד שאוריד את המזוודה, אעמיס אותה על הרכב ואחגור, אז הוא אינו חונן אותי במבט נוסף, מתניע ומתחיל בנסיעה. לוקח אותי הביתה.
וירטואז:
פרוותו של לאון סמיכה, רכה ונעימה במיוחד. אך כל כמה שאני מלטף אותה הלוך ושוב, מנסה למקד את עצמי בפעולה ולשכוח את שאירע בדקות האחרונות, גוויתה של העז, שניצבת למולי ריקה מכל בשר שהוא, אינה מניחה לי לנפשי.
איני יודע איך זה קרה, איני יודע למה. הייתי רעב, נכון. אבל לא היתה לי שום כוונה לאכול אותה. לא ככה. לא על כל קרביה.
אני חושק את שיני בחוסר אמון, בתיעוב עצמי. בחילה גואה בי, אני דוחק הצידה את לאון, מתרומם, רץ לעץ סמוך ומקיא את נשמתי, את כולה.
זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר, להיפך. החלטתי הקודמת, זו שדחיתי לכמה דקות עקב נמנומו של לאון, עולה מול עיני שוב.
לאון כבר ער. מביט בי ובתוכן קיבתי בענין, הנקודה האחרונה מעלה בי שוב בחילה. שוב אני מקיא, הפעם למול עיניו.
“אתה חולה?” קולו מבוהל “אתה אף פעם לא חולה!”
“פעם הבאה תעצור אותי” אני אומר לו תוך כדי ניגוב שפתי בשרוולי. מבין שאצטרך עכשו מים, גם לשתות, גם לכבס את בגדי. אולי גם להתרחץ, למרות שיש לי הרגשה שלא עשיתי זאת מעודי ואיני מבין למה דחוף לי כל כך לעשות זאת כעת.
“לא לתת לך להקיא?” הוא חוזר להיות קטן, כמו השאלות שלו. “או לא להיות חולה?”.
“לא לתת לי לאכול!” אני יורה לכיוונו, מפנה לו את גבי ומתחיל לצעוד לכיוון בו היה הנחל ההוא.
הוא מקפץ לצדי לכל הדרך “אבל לא אכלת כבר חמישה ימים!” הוא טורח להזכיר לי “והעיניים שלך בהקו כבר לגמרי!”
“בהקו?” אני נעצר תחתי “לא הבנתי”
“אתה בטוח חולה!” הוא נהפך להיות גדול, גם טון קולו הופך להיות נחרץ “אתה תמיד טוען שכשהעיניים שלך זורחות אתה לא יכול לשלוט בעצמך!”
אני מודד אותו בעיני, מנסה להבין האם הוא לועג לי “העיניים שלי לא זורחות כעת?”
“כבר לא. אולי רק קצת. כי הקאת”.
יופי לי. גם אכלתי. גם הקאתי. ותכף אני שוב אתנהג כמו פרא.
“בכל זאת, להבא תעצור אותי” אני נושף למולו. “אחרת אני אוכל אותך גם”.
זה לא היה איום מוצלח. איני יודע למה הוא נפלט מפי. גם אין בו היגיון בכלל. לאון מתכווץ לצידי עד שהוא נהיה פצפון, זנבו מושפל בין רגליו.
“מצטער” אני אומר לו ברכות, חש תסכול, אימה וחמלה גם יחד “לא התכוונתי”.
הוא שותק, כל הדרך עד לנחל. גם אני. הנחל מקדם את פנינו בחשיכה כמעט גמורה. כשאני מעיף מבט לבבואתי אני רואה את עיני הכחולות מביטות לעברי בחזרה, האור הקורן מהן חלש כל כך שאינו מצליח להאיר את פני המים.
“אדו – וירטואז” לאון מוצא את לשונו, כף רגלו הקדמית מנענעת את רגלי, שוב ושוב “יש שם בן-אנוש” הוא לוחש לי, זנבו מצביע מעט הלאה עם כיוון זרימת המים “אפשר לטרוף אותו?”
אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות
-
** תוכן זה הוסתר **
-
אני אף פעם לא כתבתי למגירה, בכללי לא כתבתי כל כך הרבה כמו פה (רק שירי פורים בתיכון שנפוצו לכל עבר).
אבל אני חושבת שברגע בו מתחילים, כבר יותר קל, מתרגלים לתגובות החמות ושלא וממשיכים להפיץ במרץ.
יכולה להגיד שהיה לי הכי קשה לספר למשפחה שלי שאני כותבת ויצאתי מנקודת הנחה שאני ממשיכה לכתוב כי ממילא לא יראו… מתישהוא התגלה (ברמיזות ממש לא רמיזות של בעלי) וכבר נהיה לי פחות בעיה לדבר על זה. אפילו אח שלי שצחק עלי כל פעם שנפגשנו כבר התרגל ועבר לו 😁
לגבי שם עט – בע”ה את הספר שלי בהחלט אוציא עם שם עט (איך בוחרים? סתם כתיבה עיוורת?) , לא כי אני חוששת או משהו, אלא כי בעלי טוען (ובצדק) שלא צנוע לכתוב את השם שלי על ספר שלא ידוע מי ישזוף אותו…
-
נשמע קשה… מניחה שאפשר בהטיות ולא דווקא שמות עצם?
-
חום, להט, אש, בעירה, שריפה, אידוי, רתיחה, הצתה, שלהבת, ליבוי.
מתאים? יכולה להמשיך לשלב הבא? (לא מחייב במילים האלה, אבל שלפחות יהיה לי בסיס)
-
אמרו לי פעם שהכל באשמתי. ואני, במין ציניות תמידית, השבתי: בטח, גם החור באוזון!
הרי אני זו שהצתתי אלפי יערות, הבערתי במו ידי כבשנים, חיממתי והבאתי לרתיחה את אגמי אירופה הקפואים, ליביתי מדורות, הלהטתי באש קוסמים את כל ילדי העולם, שרפתי גשרים, שלהבתי המונים
להמשיך? כבר התאדו לי המילים…
(חלק מהמילים עברו הטיה מטאפורית, מקווה שתסלחו לי)
-
-
-
-
פרק 4:
איתי:
“איך היה היום?” זוהי השאלה הראשונה אותה שואל אותי אבא, אחרי שהתפללתי ערבית יחיד ומיהרתי להתקשר אליו, שלא ידאג יותר מדי.
“בסדר” אני לוקח נשימה ארוכה “אני – הצלחתי ללמוד קצת” השתיקה בקו גורמת לי להמשיך “בבית המדרש”.
“יופי, יופי” אבא נשמע טרוד, הוא גם ממהר לאשש את מסקנתי “אני אחזור אליך יותר מאוחר, בסדר?”
אני מוודא שמספר הטלפון של הישיבה מזוהה לו, שכן אבא מתנגד מוחלט להחזקת פלאפון אישי משלי, מאזין שניה אחת יותר מדי לצליל הניתוק ומניח את השפופרת במקומה.
למה ציפיתי בעצם? לטפיחות על השכם? אבא רחוק מדי בשביל זה, לא רק טכנית. אני נאבק בתסכול ובהשלכותיו כשאני עולה לאט את גרמי המדרגות, נאנח לפני שאני פותח את דלת החדר, הפעם בלי תכנון לדפוק ונעצר מול אותו אויב ישן מוכר, שהפעם מגוון השרטוטים הלא מזוהים עליו שונים מאד מהקודמים.
זה מחשיד אותי, אבל האוזניות לא יבואו לעזרתי עכשיו, אצטרך לשם כך בטריה חלופית, להבא אקח אותה איתי.
אני פותח את הדלת, לא מקדיש מבט לשלושת חברי לחדר הנועצים בי מבטים סקרניים וניגש למזוודה שלי, שאיננה.
טוב, זה כבר לא יפה. בא אחד חדש, מילא ישנתם, גם צעקתם עליו קצת, אבל מפה ועד להעלים את המזוודה שלו?!
“איפה היא?” אני מפנה פנים כועסות לנער בעל פרצוף-עדין-מרוח, הוא מחזיר לי חיוך קונדסי, חסר בושה.
“בחדר מספר 23” הוא מגחך לקול צחוקם של חבריו “זה עוד שלושה חדרים מפה, דביל”.
אני מתבונן בו לרגע אחד, יורק לו במבטי אש, מסובב את גבי ויוצא לחפש את חדר מספר 23 בעזרת ההוראות המפורטות, המחשידות גם הן.
החדר נמצא, גם המזוודה שלי. השוכנים בו נחמדים הרבה יותר מאלו האחרונים שפגשתי.
“אתה הבחור החדש?” מברר אחד שבלוריתו השחורה מסוככת על פניו, מכהה אותן עוד “איך קוראים לך, לא אמרת?”
“איתי מעוז” אני ממלמל, מבטי חומק לדלת.
“אני משה” מושיט לי השחרחר את ידו “ואלה יושע, שימי ובנצי” הוא מצביע לכיוונם של שאר החבר’ה שמסתכלים בי כאילו הייתי חמורו של משיח.
“תודה” אני לוחץ את ידו, לוהט כולי. נדמה לי שזו פעם ראשונה שמישהו עושה איתי היכרות מרצון, תמיד הייתי מוקצה מחמת מיאוס.
“תלשין על מי שעשה את זה” אומר לי משה כשאני פונה לצאת אגב טפיחה על השכם “אל תתן לו לדרוך עליך”
“תודה” אני אומר שוב, מעיף לו מבט אחרון וקופא, עיני נעצרות על אחד הפוסטרים התלויים על ארון החדר.
אני אמנם לא יודע לקרוא, אבל תמונות אני יודע לזהות. ולא ברור לי מה עושה תמונתו של אחי, בלבוש אבירים מוזר למראה ולצד קשקוש לא ברור אך צעקני גם לעיני, בחדר של נערים זרים לי לחלוטין.
“הכל בסדר?” משה שם לב לפני החיוורות, עיניו מחפשות את מה שתפס את עיני.
“כן, כן” אני מנסה להתעשת. רושם לי להתעניין בזה מאוחר יותר, אחרי שאראה שתכולת המזוודה שלי נותרה על כנה.
המעבר במסדרון אינו קל, אך המזוודה החבוטה שלי ידעה נוראות מזה ומלבד לחריקה קלה שמשמיעים גלגליה כל שלוש מרצפות, היא מצליחה להתגלגל בשלמותה עד דלת החדר שלי. שם אני מגשש בכיסה החיצוני העליון של המזוודה, מוציא את הבטריה החלופית, מחליף אותה עם חברתה המותשת, תוחב את האוזניות לאוזני ומניח להן לעשות את שלהן.
“נראה אותך קורא את זה, דביל” מצייצות האוזניות את שכתוב שחור על גבי לבן מקומט ומלוכלך, מגשימות את פחדי “המזוודה שלך עברה דירה לחדר 23”.
*
וירטואז:
עז היא עז, נכון? היא שעירה מאד, יש לה זקן, שתי קרניים, רגליים דקיקות, פרסות ו-זהו בעצם.
אז זה מה שאני רואה כעת. עז רגילה, שגם פועה לקראתי בטון שאיני יודע לשייך אם הוא שמח, מופתע או רוגז. אבל אין לי כל כך מה להסס בענין, כי ברגע בו אני שולף את חרבי, הפעם בזהירות יתירה, העז הנחמדה הופכת לעז גדולה במיוחד.
לא כמו לאון, כבר קודם היא היתה נראית בגיל הבגרות שלה, אולי גם יותר. גדולה במובן שהראש שלה עכשיו יותר גדול מכל כולי והעצים שביניהם שהתה לפני שניות בודדות נרמסו על הקרקע תחת מימדיה.
היא גם מרכינה את ראשה לעברי וכשצמד קרניה מכוונות אלי היא מסתערת. הפעם פעיותיה נשמעות כמו שאגות קרב.
אני נבהל וקופץ הצידה. מוצא את עצמי על אחת מצמרות העצים. האמת? נמאס לי. לא חשבתי להגיע לגובה כזה. לא רציתי בזה בכלל. וכעת אני לא יודע אם אצליח לנחות על הקרקע עם שתי רגלים בריאות.
אני לוקח את הסיכון, דווקא מפני שאני יודע שלא משנה מה יקרה לי – אני אשרוד את זה. איך אני יודע? נפצעתי כמה פעמים והחלמתי, לא? זה אמור להיות מספק בהחלט.
אני נוחת על שתי רגלי, הן לא כואבות בכלל, כאילו נחתתי על מצע פרוה רך ומלטף. העז, שמתמקדת כעת בלאון המיילל תוך כדי ריצה מבוהלת, דוחקת בריצתה את העצים, מבחינה בי ושוב היא מסתערת לקראתי.
הפעם אני לא נע, אלא מחכה עד שאני מרגיש את נשימותיה מרפרפות עלי, אז אני רק מדלג מעליה, כדי לא למצוא עצמי שוב גבוה מדי ובזמן שגופי מרחף מעל צווארה, אני משסף אותו עם חרבי. היא נופלת שדודה, מפרפרת לרגע או שניים ואז שובקת חיים. דמה, בצבע סגול מזעזע, מתערבל בעפר.
זה היה קל, כל כך. אני אפילו לא מתנשף ובמידת מה של סקרנות אני מניח לחרב, רואה אותה נעלמת מול עיני עוד לפני שהיא נפגשת בקרקע. כשאני מגשש מאחורי כתפי, שוב אני נתקל במוט המתכת ההוא, של החרב. אם איני טועה, הוא מכונה ניצב.
“לאון!” אני קורא לאריה הלא יעיל הזה. מתעניין לדעת מה היתה הסיבה שהחלטתי לגדל אותו, או סתם ככה לאפשר לו לחיות לצידי. הוא הרי גדל כל הזמן, גם קַטֵן. בין אם ארצה ובין אם לא.
“הרגת אותה, אדו- וירטואז?” הוא קטן כעת והאופן בו שערותיו סומרות ואוזניו נטויות מטה, מכמירות את ליבי.
“כן” אני מעיף מבט לכיוון גופת העז, ממהר להחזיר אותו אל לאון “אתה יכול לאכול”
לאון אינו אומר תודה וכבר הוא מסתער על העז, בולס בכל רגע ורגע עוד מהארוחה, שאמורה להיות גם שלי.
אני רעב. רעב. רעב. רעב. רעב. רעב. אם הייתי מת מרעב, הייתי אוכל מבשר העז כעת בלי חישובים מיותרים. ואני רעב במידה כזו שאני מרגיש כמו מת, אבל לא באמת מת.
שוב אני מחליק לה מבט, קטן כזה. ועוד אחד. אך הפעם מבטי לא מתנתק ממנה ואני צועד כמכושף לעברה, מעביר את לשוני על שפתי. פעם. פעמיים.
איני יודע כיצד, אך דקות לא מעטות אחר כך, אני מוצא את עצמי משליך את אחת מעצמותיה הרחק, מחפש במבטי עוד פיסת בשר, לא מוצא.
זה מנער אותי. רק כעת אני מבחין בכך שמהעז הגדולה לא נותר דבר מלבד גל עצמות אימתני. זה גם מפחיד, מפחיד מדי. אני מתרומם, פוסע לאחורי בהלם קל, צעד ועוד צעד. נתקל בעצם, מועד, מתרומם שוב, ממשיך ללכת אחור עד שגבי נתקל בגזע עץ הנוטה שמאלה, אז אני מחליק מטה, כובש את פני בידי ורועד, כמו דג שזה עתה הוצא מהמים, מפרפר למוות.
משהו קורה לי, משהו רע. איני יודע אפילו אם תמיד הייתי כך, משהו בליבי אומר לי שכן, שאני סתם מופתע, ללא סיבה הנראית לעין. שאני רק חולה, לא יותר מכך. שאני סתם מגזים, סתם מלקה את עצמי, סתם מוטל על הארץ ומגועל מעצמי עד מוות, אבל לא באמת מוות. אני אפילו לא יודע מה זה אומר.
המח שלי משובש לגמרי. החלום הזה, שמרגע לרגע אני מתחיל להבין שהוא המציאות, עגומה למדי, אך מציאות, שיבש אותי לגמרי.
וברגע הזה, בו לאון מתכרבל לצידי ונשיפותיו מעיפות עלי עפר, אני מבין שעלי לעשות משהו, כל משהו, בשביל להבין היכן אני. ומה עלי לעשות כדי להתעורר מהחלום הזה, שגם אם הוא מציאות, הרי הוא סיוט אחד גדול ומזעזע.
חדר ועידה AR5E:
שוב הם מתאספים, הפעם הם מוודאים לפני תחילתה של הישיבה שאף שחקן לא מתחבא מתחת לשולחן, לא מאזין מאחורי הדלת ולא מדביק עצמו לתקרה. הם גם מפעילים סורק במטרה לוודא ששום יכולת לא הופעלה במהלך היום האחרון בטווח 10 מטרים מהחדר וכשהסורק מאשר, הם מתיישבים ומחייכים זה לזה כאילו התכנסו רק לשם כך.
“הכל הלך כשורה” האנטר מחכך את ידיו זו בזו “צפיתם בו?”
“אני לא משועמם” רוטן גיימלייף “אבל הבנתי ממאסטר שלבחור שלנו היה מעניין בשבוע האחרון”
“הוא לא הבחור שלנו” נוזף מאסטר “אבל אני נהניתי מאד, אם כי בהתחלה היה משעמם איתו קצת, הוא היה מכונס במשך יומיים”
“עבר לו” מגחך כח-על “ראיתם את המופע שלו עם המִפְלַצְעֵז?”
“ראיתי” אומר פייטבוי “אבל אותי הטריד האופן בו הוא טרף אותה, הוא לא היה נראה אנושי, יותר חיית פרא”.
“טרף אותה?” תמה גיימלייף “היא היתה בגודל המפלצתי, או הרגיל?”
“המפלצתי” האנטר מחייך “אבל לי זה היה נראה מעולה, הוא חיית פרא עם מראה אנושי מעט, לא יותר מזה…”
“אבל התודעה שלו אנושית!” פייטבוי מזדעק “הוא היה אמור להצית אש, לבשל, משהו… הוא פשוט טרף את כל מה שהשאיר לו האריה שלו. השאיר רק עצמות!”
החמישה נעים על מקומם בחוסר נוחות, כעת מחלחלת לתוכם ההבנה.
“הזהרתי שנאבד אותו” אומר מאסטר לבסוף “והאנטר הסכים איתי, אנחנו לא אמורים להיות מופתעים אם כך”.
“אולי כי לכל האחרים זה לקח יותר זמן? והם נשארו יחסית בשליטה?” כח-על מנסה לתרץ “התודעה שלו לא אמורה להתערבב. לא כך, לא כל כך מהר, התהליך אמור להיות מצומצם ואיטי בהרבה!”.
“נעלה את סייב?” מגשש פייטבוי.
“אין צורך” האנטר חותך. “תן לו להתעסק בעבודה שלו. הטבעים של וירטואז תמיד היו חזקים מדי, אין פלא שהוא הצליח להשתלט על הבחור כל כך מהר. אני דווקא חושב שזו יכולה להיות נקודת מפנה מעניינת במחקר שלנו”.
“אל תגיד את זה” מתעצבן כח-על “אנחנו כל הזמן מוסיפים נתונים למחקר בלי לעלות על תוצאות לקודמים! ואז הבוס הגדול כועס למה לא התקדמנו. זה לא לענין!”
“הוא צודק” מצדד מאסטר “צריך להיות ממוקדים יותר”
“אז בואו נדבר על זה” מסכים האנטר “נתאם עמדות”
“בשביל זה התכנסנו היום, לא?” מגחך כח-על. נהנה בהחלט מהצחוק המקיף אותו עקב דבריו.
אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות
-
שם של אישה
-
אם את כבר מבררת על ההבדלים, תעדכני 🙂
אם את רוצה, יש לאור החיים פרויקט מיוחד לסופרות חדשות, משהו כמו 5-6 ספרים זוכים שנקרא “פרויקט הכוכבים סופרי דור העתיד”.
מהבירורים שלי עד כה: הם דואגים להכל, כולל פרסום, מלבד לעריכה ספרותית (שבאה מטעמם אבל בתשלום שלך), כמובן שאחר כך יש קיזוז של עלות ההו”ל, כשאדע פרטים יותר מדויקים אעדכן, מניחה שזה יקרה עוד שבועיים – שלושה.
הספרים של הפרויקט הבא יצאו בט”ו בשבט (גם שיקול).
-
וודאי שלזה התכוונתי…
לגבי זמנים – מצאו אותו אחרי שנה, מה שאומר שהסיפור מהצד שלו זה טווח זמן גדול לפני כן. הוא בבית חולים במקביל לזה שהוא משחק.
לגבי הווה – העלילה לא תמשיך לדווח הרבה בקו הזמן הזה (מבחינת ההורים בכל אופן, לא מבחינת החמישה).
מה קרה שהגיע לשחק – נראה בהמשך.
הגוף הוירטואלי הוא הגוף איתו הוא התחבר למשחק, התודעה שלו כרגע מנותקת מהגוף – מה שלא מאפשר לו להתנתק. בפועל הוא הועתק לגוף אחר, חסר יכולת התנתקות (שחקן אלפא הוא השחקן האנושי היחיד).
לגבי המצב – יבוא.
חדר הוועידה – כן, כרגע אלו כינויי השחקנים.
-
צודקת, אבל זה מה שייאלץ אותו לזוז ולא לטמון ראש בחול 🙂
-
אני יכולה להגיד לך מראש שאני אחת המתנגדות לקדמה בכל צורות התגלמותה (על אף שאני במקור מבית מאד פתוח) אבל מפה ועד לכתוב את זה בסיפור כשהוא הולך לכיוון מאד מסוים – הדרך ארוכה…
-
אני חושבת שההרגשה התקבלה עקב הפרק הראשון, שהוא קצת בוטה מדי ללא הבנת הרקע…
-
תודה רבה.
לגבי ההערה – לוקחת לתשומת ליבי, ענין הסיף יוחלף בדבר מה אחר…
-
תודה!
לגבי דן – לא חושבת שיקרה…
אבל תמיד יש הפתעות (כן, גם לי)
-
תודה.
לגבי השאלה שלך – כשאנו מביאים סיפור בו מישהו יוצא בשאלה/נמצא כבר אחרי השלב, האם הכוונה היא להדהד שזה חיובי? ממש לא… הסיפור מוצג מצד גיבור הסיפור שיש לו דעה מרירה לגבי אופן קבלת ההחלטה להתנתק מכל הקדמה במסגרת העתיד. זה ממש לא אומר שזה חלק ממסר הסיפור (נגיע לזה…)
-
לא. שם זה היה סיפור של מין קהילה פרימיטבית ושלושה נערים שחשבו לברוח. הראו להם במציאות מדומה כאילו הם הצליחו ואז כל מיני דמויות מפחידות ומעוותות התנפלו עליהם. המספר נשאר בסוף בקהילה והשניים האחרים ברחו, משהו כזה… לא זכור לי מחיקת שבב.
-
לגבי מיהו בדיוק – אם מעורפל לך עדין, אז יתבאר בהמשך. לא קריטי שלא יהיה מובן, רק שיהיה מובן הרקע ל”איבוד הזיכרון” שלו.
לגבי מסכן – ועוד איך. צודקת לחלוטין, רק התחלנו…
-
תודה רבה. צודקת לגמרי.
-
תודה, ודאי שממשיכה, רק תמהתי על ההקשר…
-
דופליקטים – אשמח שתצייני קשר (כל עתיד מתקשר לעתיד אחר?)
סגירות – נובעת מסיבות שונות ולא הרמטית כמו אז (ממה שזכור לי הם גם חזרו להיות ממש פרימיטיבים לא? האמת קראתי מזמן)
עולם מקביל – מאיפה? מהדופליקטים?
שבב- היתה פה התיחסות קטנה ליכולת אחת מתוך היכולות המוצעות בעתיד, אין לה משמעות מלבד נתינת רקע. (אגב, כבר היום מתחילים לפתח שבבים שמסוגלים לאפשר לאדם משותק לתקשר באמצעות מחשבות, אחד מהפרויקטים הרבים של מאסק)
ואגב, לגבי דבורי רנד – לא קראתי ומלבד לפרולוג אני מניחה שזה כבר לא משמעותי…
-
בגדול בדקתי את חומרת הפציעה לפני (היא היתה גרועה בהרבה לפני כן) אבל אבדוק שוב גם את ענין משך ההחלמה. תודה!
-
אני עדין חושבת שאשאיר את האפילוג כאפילוג ואת 73 כפרק 73. לטעמי יש הבדל מסוים בכך ש73 מציג סגירה של הקיים והאפילוג בעצם פותח לנו הלאה.
לגבי הפציעה – היא נעשתה מימין, כיוונתי למקום גבוה יחסית שלא יהיה משמעותי בנזק לאיברים למטה, את ענין הקרב אני אוציא מהפרק, אמצא משהו חלופי שפחות צרך כושר….
תודה!
-
תודה!
מדייקת – שבועיים להיעמד, שבוע ללכת ושלושה שבועות נוספים עד לאותו קרב, אבל בסדר, אשנה אם צריך
