הייטק תהילה ב
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
תכננתי לפרסם בשלוש. אבל מסתבר שלכולן מלבד רות ולי יש עיסוקים הקשורים לשבת הקרבה ובאה.
אז מפרסמת עכשיו.
תחליפו את קבוצת הביקורת בינתיים?
-
יש לי אותה, קניתי יד 2 (אבל כנראה שהיתה מעט תקולה, אז קחי בעירבון מוגבל).
11 תמונות לשניה, חדות מרשימה אך לא מדי (תלוי עדשה כמובן), נוחה לתפעול אך אופציות מוגבלות – מסך מגע נטו להגדיל תמונות לצפיה. המסך עצמו מתכוונן ולא מפרקי. החיישן לא פול-פריים אלא קרופ.
מבחינת תוצאות היא מעולה, אבל אני רק חובבת אז אינלי מושג יותר מזה. מה שכן – הצבעים שלה לא הרגישו לי חיים כמו צבעים של מצלמות מחברות אחרות (ניתן לשחק ולייעל אבל עדין…), כאילו חסר איזשהו קסם בצבע.
מבחינת הסרטה – 4K. לי פחות יצא להשתמש, מה גם ששם היתה לי תקלה עם התריס שכל הזמן קפץ ושינה לי את התאורה תוך כדי (כמו שאמרתי, תקולה).
מעקב אחרי אוביקטים – מעולה, אך לדעתי גם פה היתה לי תקלה כי לפעמים איבד את זה.
לינקים לתמונות בGURUSHOTS, יש גם פרטי עדשות, יכולה להתרשם:
https://gurushots.com/photo/af520541e76d730c6b5eff9ba86d1b9f
https://gurushots.com/photo/089308dcd88f98eaa5266e0221fdd570
https://gurushots.com/photo/c5d4e64082cbdb3c9d42897e2ee2e322
https://gurushots.com/photo/d6abf865074b89671e84de1aa92f17fb
https://gurushots.com/photo/27716126d3856baae1528899c395c671
יש שם תמונות נוספות, אך לא כולן דווקא מהמצלמה הזו, אם אין לך גישה, תכתבי ואשלח לך.
התמונה המצורפת – 17-70 של סיגמא, ממליצה מאד, לטעמי הצבעים שלה יפים בהרבה משל עדשות סוני
עדשת 70-350 של סוני גם מדהימה, חדה ומהירה בטירוף. גם קלה לנשיאה ופשוט תענוג לטלה.
עדשות קיט – לא ממליצה, שלי סתם שוכבת בארון.
18-140 זכור לי שהיתה נחמדה, לא יותר, מכרתי אותה.
35 מ”מ – טובה וחדה, לא התנסיתי בה הרבה, לא הסתדרתי עם אורך קבוע ומכרתי.
אם יש שאלות ספציפיות – אשמח לענות
gurushots.com
GuruShots | The World's Greatest Photography Game
Love taking photos? Make your photography more fun, exciting and rewarding! Join daily photo challenges, Get instant feedback from 600m+ monthly votes & Win real prizes! Join Today
-
משהו חשוב – ההבדל בין השליטה בקנון לשל סוני שונה מאד. אם היא התנסתה בקנון, ממליצה לחוש את המצלמה לפני כן (אם גרה בבני ברק מוזמנת בכיף לבוא ולהתנסות אצלי)
-
-
תודה לכולן!
לא יכולתי לעמוד בזה ובישלתי לכן אפילוג.
הוא עבר כרגע אל קבוצת הביקורת וישוחרר בהמשך היום, אם יישא חן בעיניהן…
אעדכן, מקווה שיקרה בקרוב!
-
פרק 3.
שוב ממה שהיה מוכן בארסנל.
אפשר לקרוא פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’
אשמח לתגובות, רשמים וכו’. אם אהבתן את הכיוון, הבנתן את התהליכים והקשר בין קווי העלילה. חשוב לי מאד להמשך!
-
פרק 3:
איתי:
כמה קשה זה להיות הבחור הכי טיפש בכל מוסד לימודים בו אתה דורך? כמה קשה זה לדעת שרק הדיסלקציה היא זו שגורמת לך להיראות כזה?
קשה בדיוק כמו העובדה שאתה יודע שהעולם המודרני מצא לדיסלקציה תרופה בדמות שבב מוח עצבי, ואתה, רק בגלל איזושהי החלטה שרירותית של כל מיני הנוגעים בדבר, לא יכול להשתמש בה.
זה לא שאני אוהב קדמה, אני מבין היטב את הנזקים שלה והבור שהיא פוערת מתחת לכל אחד שמציץ לתוכה. אבל – כן. כואב לי שאני לא יכול ללמוד כמו שהייתי רוצה, כואב לי שעוד מאז אני זוכר את עצמי טענו בפני שאין לי עתיד, כואב לי לראות את האכזבה בעיניים של אבא כששוב אומר לו ר”מ כזה או אחר שמוטב שאצא לעבוד במקום לחמם כסא ולבהות בדף גמרא, הפוך, במשך שעות על גבי שעות. כואב לי. הגיוני, לא?
אבא תמיד טען שאני לא משתדל מספיק, שבמקום להשקיע את המוח הגאוני שלי בהינדוס חוטי חשמל ולוחות אם במטרה שברורה רק לי, אשקיע אותם בניסיון לרכוש את יכולת הקריאה. ניסיתי, ניסיתי עד שהאותיות הפסיקו לצאת במחול לנגד עיני והתחילו לתקוף אותי בקצוותיהם המשוננות. נמאס לי בסוף, אז התחלתי לחפש פתרונות אחרים, כאלה שאבא היה מורט את שיערות זקנו אם היה יודע עליהם.
גם מצאתי. ולא היה מאושר ממני כשזה קרה. יכולתי לקרוא! באמצעות האזנים שלי, אמנם, אבל יכולתי להבין את האותיות הפורחות של הגמרא! יכולתי להקשות! הצלחתי לתרץ! היתה לי היכולת סוף סוף ללמוד ולא רק לשמוע את האחרים עושים זאת!
כמה זמן האושר שלי ארך? לא הרבה. אחרי הפעם הראשונה בה ניסיתי ללמוד בבית המדרש כשבאוזני תחובות אוזניות ואני מתנדנד בהנאה צרופה שלא ידעתי מאז יום היוולדי, מצאתי את עצמי מסולק. וזה קרה שוב ושוב. נראה שהיה עדיף לשבת ולבהות בקירות על פני לשמוע שירים ולשחק עצמי כמתמיד גדול, כך לפי דברי המשגיח התורן.
אף אחד לא הבין, ואני לא יכולתי להסביר. ההסבה שביצעתי לאוזניות שלי לא היתה מתקבלת יפה בכלל. החברה החרדית, בשונה מהעבר, לא סלחנית לאנשים המודרנים, גם אם זה נובע מאילוץ. האילוץ שלי, כך נראה, לא עניין אף אחד.
לכן אני פה בעצם, על אף שאיני מוצא קשר ביני לבין שלושת הנערים שנראה שהם מכלים את כל שעות אור היום בשינה עצלה, ובאותו אופן, לא ברור לי כיצד הצליח ר”מ הישיבה האחרונה ממנה סולקתי לשכנע את אבא שזהו המוסד המתאים לי ביותר.
הפלוס היחיד, שמתחיל בהחלט למצוא חן בעיני, הוא העובדה שכשאני עולה לבית המדרש, פותח דף גמרא ומפעיל את האוזניות על מצב המרת טקסט – אף אחד מבין מעט הנערים המלהגים סביב אינו מקדיש לי תשומת לב מיוחדת וגם הר”מ שצועד פנימה מעט לאחר מכן וגורם להם להשתתק, אינו מעיף לעברי מבט קלוש.
כך עוברת לה שעה, ועוד אחת. מתישהוא מתפללים סביבי מנחה, אחר כך גם ערבית. בית המדרש מתרוקן אט אט מיושביו המעטים. האורות נופלים בזה אחר זה, משאירים אותי בחשיכה כמעט גמורה שאינה מפריעה לאוזניות להמשיך לבצע את תפקידן עד לגמר הסוללה, אז אני שומע ביפ עלוב ומבין היכן הייתי עד עתה.
זה מוצא חן בעיני, מוצא חן כל כך שאני מחליט להגדיל את קיבולת הסוללה בהזדמנות הראשונה שתיקרה בפני ואפילו חושב שאולי, רק אולי, אשקול ברצינות לבטל את שלל התוכניות הגרנדיוזיות שלי להעפה זריזה נוספת.
רק אולי. משום שגם כך השם שלי אינו טוב במיוחד, וכבן שני ואחרון למשפחה חוזרת בתשובה שהבן הגדול שלה העדיף להישאר בעולם החילוני ולהיעלם שם, לא צפויות לי הצעות שידוכים נורמטיביות, כך שלהישאר פה ולהזיק עוד יותר לשם שלי – לא בא בחשבון.
אבל עוד מוקדם לזה. בינתיים, אני יכול בהחלט להנות מן הספק.
*
וירטואז’:
כמה זמן אפשר לנעוץ עיניים בבן דמותך הנשקף מן המים? בכל מצב רגיל, לא יותר מ2-3 דקות. במצב שלי, אני מנצל את כל רגעי האור שהולכים ומתמעטים ככל ששוקעת השמש ועד שהיא עושה זאת סופית.
אני שוב אוסף בין כפות ידי מים, הפעם בעיניים עצומות, חושש ממה שהראה שם ומהאור שזרח קודם מעיני ומן הסתם כעת יבלוט יותר על רקע החשיכה. המים קרים וצלולים, טעמם אינו שונה משציפיתי. זה מרגיע אותי מעט, רק מעט.
“לאון?” כמו קודם, אני מפריע לו בקפיצתו העליזה במים, מסלק תוך כדי מפרצופי אי אילו נתזים גדולים במיוחד.
הוא עוצר משאגותיו העולצות יחד עם כל גופו, מביט בי בראש נוטה מעט הצידה.
“אתה יכול אההההממ לגדול, כמו קודם?”
“לגדול?” הוא מלקק את שפמו בהבעה כזו שבכל מקרה אחר היתה מעלה חיוך על פני.
“כן” איני יודע אם כל דבר שאני אומר לו לא מובן לו כי אני הטיפש מביננו, או הוא “להיות אריה, גדול”
“ככה?” הוא שואל שוב, הפעם תוך כדי הדגמת יכולתו האגדית.
“כן, ככה”
“בסדר” הוא יוצא מן המים, מתנער, מתיז עלי עוד מים ומתיישב. ושותק.
מתאים לי דווקא יותר צורתו הנוכחית. קודם כל – הוא יושב. זה לכשעצמו טוב. דבר שני – הוא גם שותק. ואני לא יכולתי לצפות לטוב מזה.
גם האפילה טובה לי, אולי כי כך אני מצליח לחשוב יותר בבהירות. לחרוט בארבע אצבעות כף ימיני. ארבע!. מעגל גדול ולכתוב בו, איני יודע איך, את כל שמטריד אותי.
היתה לי חרב שלשום. שנעלמה. הרגתי חיה מוזרה בעלת דם צהוב. לי עצמי יש דם כחול ויכולות ריפוי מהירות. מדי. לא ישנתי כבר יומיים. אני לא מרגיש עייפות בכלל. לא אכלתי חמישה ימים. אני לא מושפע מכך, אם כי הרעב בהחלט מציק לי. יש לי חבר או עבד מוזר בצורת אריה. שיכול לחזור להיות גור בשניות בודדות. עם אופי תואם. יש לי שיניים חדות. שיער בצבע כחול בתספורת שלא ראיתי מימי ועיניים שזורחות בכחול עמוק.
זה מפחיד, אבל כשאני מצרף את כל העובדות אחת לאחת, משמיט את חלקן שאינן קשורות אלי ישירות, אלא נלוות. אני מגיע למסקנה פשוטה, אך הזויה במיוחד. אם חשבתי עד עתה שאני בן אנוש. אז הפתעה נוספת – אני לא.
מה אני כן? אני לא יודע. אבל בשום אופן שבעולם, איני אנושי. על אף שאני מרגיש כך.
מה זה בכלל אנושי? השאלה מבלבלת אותי, גורמת לי לנשוך שפתיים בעוצמה. שיני חדות, שכחתי את הנקודה הזו. הטעם המר שעולה בפי דוחה כל כך שאני יורק פרץ דם כחול החוצה, משאיר את פי פתוח עד שהדם חדל לזרזף ומנגב את פי בשרוולי. מגלה שכמו שחשבתי – הפצע כבר איננו.
“אני רעב” נוהם לאון לצידי, מעיר אותי מהרהורי.
הוא מתרומם ממקומו, מתנער שוב, מרכין את אפו מטה, אל החריטות שקבעתי בעפר ומרחרח.
“אני רעב” הוא אומר שוב ומתחיל לרחרח את האוויר.
גם אני. אם אודה בכך, אני מסוגל לטרוף את לאון בשלמו- אני מנער את ראשי בחוזקה. לא באמת חשבתי את זה עכשיו, ממש לא. אין שום סיכוי שבעולם, גם לא הקטן ביותר שא-נ-י אוכל אריה בשלמותו. גם אם הוא יהפוך, במיוחד למעני, לקטן יותר.
אני מתכווץ אל תוך עצמי. מבין פתאום שגם אם שרדתי חמש ימים ללא אוכל ואני עדין מרגיש במיטבי, אין זה אומר שעלי להמשיך בצורה הזאת. דמותה של החיה האחרונה שהרגתי עולה למול עיני, בטני שמקרקרת בתזמון מופלא מבהירה לי את שאני צריך לעשות. אחרת, אם אדחה את זה עוד, בטעות גמורה אוכל את לאון.
אני מפלצת, לא בן-אנוש. פשוט מפלצת. והמפלצת שבתוכי אומרת את דברה, היא רעבה ואני לא מצליח להתנגד לה, אני גם לא בטוח שאני רוצה.
“איפה החרב שלי?” אני שואל את לאון, נאבק ברצון לנעוץ בו את מלתעותי. מעדיף להפנות לו את גבי.
“על הגב שלך” הוא משיב לי בקול מרוצה. אולי מבין שאני הולך לצוד. זה גם מה שעשיתי לפני כן? לפני שקרה לי משהו שמחק את זכרונותי?
איני מרגיש דבר מעל גבי, אך כשאני שולח את ידי מעל כתפי בשביל להבין אם, כמו שאמר לאון, יש שם חרב. אני מצליח להרגיש במוט מתכת ארוך מעט. משיכה מעלה באלכסון גורמת לי להשתנק בכאב כשהחרב משספת את לחיי השמאלית עד מצחי.
זה לא היה מוצלח. העולם שהופך בין רגע לחד-מימדי מבהיר לי זאת יותר מהכאב המשתק ומהדם הזב מעיני בכמויות.רגע אחר כך, חוזר העולם לדו-מימדיותו. גם נשימותי חוזרות לסדרן.
לאון ממצמץ למולי בבלבול אך אינו אומר דבר. אני נושם עמוק, שואף לקרבי את שלל ריחות היער ובתוך כך את ריחן של שאר החיות המסתובבות בו.
איני תוהה על הגילוי האחרון. אני מורעב. כעת הגיע זמנה של הארוחה.
*
הווה:
העולם התקדם הרבה מאז הם החליטו לסגת ממנו, להצטופף תחת צילה המגונן של עיר התורה, להשאיר מאחוריהם את הכל, להתחיל מחדש במקום שלא תמיד שש לקבל אותם בידיים פתוחות. גידי תמיד היה גאה בפלאפון הטיפש-חכם שלו ודקלה בבית המופעל באמצעות שתי ידיה, ללא עזרה אוטומטית חדשנית ועוד כמה דברים שיכלו להפוך את חייהם לקלים יותר, לו רצו בכך. אבל הפרופסור, זה שמתהדר בכינוי מורכב למדי שממנו הם מצליחים לקלוט רק צמד מילים מוכר מאד המסתכם במדעי המח, בז לכל עמלם ולא נראה מעוניין לפרט מעבר להשגתם, על אף שהוא עושה זאת לבסוף.
“מה הכוונה התנתקות תודעה?” דקלה שואלת, חשה מבולבלת כל כך.
“זהו מצב בו התודעה מתנתקת מהגוף המציאותי, כשזה קורה, השחקן מת” מסביר הפרופסור, אצבעותיו משולבות זו בזו סמוך לסנטרו “אבל המקרה של איתי שונה. כאן הגוף המציאותי מצליח לשמור על הקשר התודעתי, אך הגוף הווירטואלי ניתק ממנו”
“לא הבנתי” דקלה ממלמלת, עיניה נפגשות עם של גידי “אפילו לא מילה”.
“המצב בשטח הוא שהגוף הווירטואלי שלו אינו מתקשר, גם לא מתוך המשחק, לכן הוא אינו מצליח להתנתק ובעצם להתעורר” הפרופסור דוחף מעלה את משקפיו שגלשו לכיוון חוטמו “זהו מקרה חריג מאד. אין לנו ידע מה גרם לזה, מלבד להשערה שמדובר בקצר מוחי”
“קצר מוחי” גידי מהדהד. הוא מכיר את המילים היטב.
“כנראה קצר מוחי” מדייק הפרופסור “המשמעות היא שבאמצע המשחק הוא חטף אחד. מעין אפילפסיה. אבל אני לא רואה שהוא חולה בה”.
“לא” גידי לוחש “אבל אני כן”.
“כן?” הפרופסור מרים אליו מבט מבין זגוגיות משקפיו “אם כך, זה רק מאשש את המסקנה, אפילפסיה לעיתים עוברת בתורשה”.
“אבל לאיתי לא היו התקפים” דקלה מנענעת בראשה “מעולם”.
“מעולם זהו דבר יחסי ומשתנה” הפרופסור מחייך בנימוס “את מן הסתם יודעת שאפילפסיה אינה דווקא מולדת”.
היא יודעת. לגידי גילו ממש לפני נישואיהם.
“איך זה קשור?” דקלה פורשת כפיים “גם אם זו היתה אפילפסיה הוא היה אמור להתעורר”.
“בשנים האחרונות התגלו תובנות אדירות על המח ונפתוליו, אבל עדין איננו יודעים הכל. כרגע איתי אינו מתעורר למול הקריאות שלנו” הפרופסור נאנח “חיברנו אותו לזונדה. המדדים התייצבו בחצי שעה האחרונה ושדרי המח שלו תקינים”
“אני לא מבינה” דקלה מתנשפת, גידי מלחלח את שפתיו “מה הבעיה להעיר אותו? אעשה זאת בעצמי!”
“לא ניתן להסיר את הקסדה ללא רצונו” קולו של הפרופסור מתקשח “אלא אם את רוצה להרוג אותו”
“ל-לא” היא מתגמגמת, עיניה מלאות לחלוחית “ממש לא”.
“מה הקשר?” נושף גידי “למה שהסרת הקסדה תהרוג אותו? למה שזה יקרה?”
הפרופסור מציץ בשעונו “ראו” הוא אומר “בעבר, עוד בזמן פיתוח העולמות הוירטואלים, היו מספר מקרים בהם נותקו שחקני הניסיון מן הקסדות באופן חיצוני. הם מתו מזה, ניתוח מוחם לאחר מכן קבע שהם לקו באירוע מוחי קשה ביותר” הוא עוצר מעט, עיניו עוברות עליהם “אין למדע תשובות מדויקות למה זה קורה, אבל בהחלט ניתן לשער שהגורם הוא אותו גורם של רפלקס ההקאה”.
“רפלקס ההקאה?”
“המח בנוי כך שתאי ההכרה קרובים לתאי ההקאה, לכן אנשים רגישים במיוחד עלולים להקיא בעת נסיעה או בזמנים אחרים בהם המח מודע לכך שהוא נמצא בתזוזה אך במקביל הוא גם מודע שלא. במקרה כזה, כאשר המח אינו מצליח לעכל את הסיטואציה בתאי ההכרה, תאי ההקאה הסמוכים מושפעים וגורמים לגוף האדם לפעול באופן לא רצוני ולהקיא. זה גם מה שמשפיע על כך שבעת איבוד הכרה תיתכן סכנת חנק לאדם עקב פליטות”
“לא שמעתי על אדם שמקיא בגלל שהוא קם מחלום” גידי מנענע בראשו “ואין מה להשוות בין הקאה למוות”.
“לא מדובר פה בחלום” שולל הפרופסור, קולו נהיה מהיר, חסר סבלנות “אמנם העולם הוירטואלי הוא לא מציאותי, אך בפועל הוא מרגיש כך בדיוק. ולגבי ההשוואה שציינת, דובר על השערה. וההשערה אומרת כי המח חוטף הלם מן הבדלי המציאות ופשוט קורס, מובן?”.
גידי שותק, אינו רואה טעם בשאלות נוספות.
“מה כן ניתן לעשות, פרופסור?” דקלה מתנערת, קולה מתחנן. מצאו את הילד שלה. אבל הוא אינו מצליח להתעורר.
“רק לחכות. בסבלנות” הוא משיב ומתרומם. מסמן להם שהשיחה הגיעה לסיומה.
“ולהתפלל” לוחש גידי, דקלה מהנהנת ופורצת בבכי.
אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות
-
היי, אמנם מעט באיחור, אבל טוב מאוחר מלעולם לא 🙂
חייבת לכתוב פה כמה מילות סיכום, מבחינתי תחשבו שזה התודות וכו’ של הספר שבעזרתו יתברך יראה יום אחד אור.
בראש ובראשונה, תודה לבורא עולם, כשהאצבעות שלי רצו על המקלדת והמח דמיין את השורה הבאה, זו לא אני – זה רק הוא.
ראיתי הרבה סייעתא דשמיא על כל צעד ושעל, ובכלל לא ברור מאליו שבסוף הגעתי לסוף, כשלפני 3-4 חודשים לא התחלתי אפילו את הסיפור.
שנית, מודה לכל מי שהגיבה והאירה, בין בפורום ובין באישי. נתתן הרבה כוחות וחשק להמשיך לכתוב, כל אחת מהזווית שלה.
תודה מיוחדת ל @RutRot מנהלת הקהילה הנדירה שלנו, אין עליך! גם ל @taliashwartz על נתינת הבמה.
תודות לאלופות ששימשו לי קבוצת ביקורת, אם זה בנות מפה ממש או אחיותי ובת דודתי, במידה כזו או אחרת הן גם השפיעו על קבלת ההחלטות שלי…
בע”ה ניפגש בספר הבא ואולי כשאתחיל לכתוב אותו גם אתן לכן טעימות ממנו (לא כאלה שיכניסו אתכן למתח, אלא רק שיעוררו נוסטלגיה).
מפה והלאה העבודה רבה, מקווה שכמו שהקב”ה ליווה אותי עד הנה, יוביל אותי לגמר הספר המושלם!
תודה שוב, מעריכה ואוהבת.
תהילה.
-
** תוכן זה הוסתר **
-
עלה פרק 2.
אפשר לקרוא פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’
רק מציינת מראש שמדובר בקטעים שכבר היו כתובים (אז אל תפתחו הרבה תקוות לגבי הקצב).
יש דברים לא ברורים שיתבארו בהמשך. אני פה לשאלות בכל אופן 🙂
-
פרק 2:
איתי:
אם חשבתי שתוך בנין הישיבה יראה מוזנח, הרי שלהפתעתי אני מוצא אותו מרשים במיוחד.
הקירות צבועים בצבע שמנת אחיד, עליהם תלויים פוסטרי חיזוק אישיות מעוצבים בגרפיקה מושכת עין. רצפת הקרמיקה שתחת רגלי מבהיקה ומצוחצחת מניקיון ומאפשרת לי לגרור את המזוודה ללא השמעת רחש עד לחדרו של מזכיר הישיבה, שבאופן מוזר למדי נראה מבולגן יותר מתכולת המזוודה שלי.
אני בדרך כלל לא מתמקד בפרטים האלו, אבל כשחמש זוגות עיניים עוקבות אחרי הנער המסכן החדש שגורר אחריו מזוודה מסמורטטת ועוד באמצעה של שנה, אני בהחלט מעדיף לשים את עיני על כל מקום אחר מלבד לפרצופיהם.
“אז אתה אִיתַי?” סבלנותו של המזכיר, מתברר, ארוכה כמו פניו “מה שלומך?”
“בסדר” אני ממלמל. אין לי טעם ליצור קשרים אם אני עוד יום, יומיים לכל היותר, עף מפה “איפה החדר שלי?”
“קומה שניה. חדר 20” אומר המזכיר, הבעתו משתנה לרגע “החדר הראשון, כן?”
זה מקל עלי, אבל גם מכעיס אותי שככה בכזו קלילות מודיעים על חולשתי בפני כל אחד.
“תודה” אני בולע, מפנה את גבי ובורח משם.
הקומה השניה מקבלת את פני באותו אופן בו קיבלה אותי קומת הקרקע, רק המסדרון צר מעט, מה שלא מפריע לי, גם כך דלת חדרי ממוקמת בתחילתו.
אני ממצמץ לרגע אחד מול האויב הכי גדול שלי. דופק קלות על הדלת, רק כדי שאוכל לציין שעשיתי את זה, ופותח.
החדר קטן, מכיל שתי מיטות רגילות ועוד אחת קומותיים, כשנראה שזו העליונה פנויה. הגיוני שהמקום הכי גרוע יישאר פנוי, אבל לפחות יש בו יותר פרטיות.
“אתה!” נער בעל תווי פנים מרוחים משינה צועק אלי מהמיטה הקיצונית משמאל “איתי משהו במקרה?” טון קולו יורד פלאים.
“כן” אני מאשר, ידי מחזקת את אחיזתה בידית המזוודה “איתי משהו”.
“טוב” הוא אומר “אז אני סולח לך, אבל רק הפעם”.
לא חשבתי שאתקל רק בנערים בריאים בנפשם במקום הזה, אבל עדין, אני מופתע.
“תודה” אני אומר בכל זאת ומתכוון להמשיך לכיוון המיטה.
“מה תודה?” הוא מתעצבן “אמרתי לך, רק הפעם!”
אני מהסס מה לעשות, מבטי זולג אל שני הנערים האחרים, נראה שגם הם מנצלים את שעת הצהריים למנוחת עמל שייתכן ונמשכה משעות הבוקר המוקדמות.
“יכול להיות-” אפו הסולד מתכווץ “שאתה לא יודע לקרוא?”.
“מה?” אני מתבלבל, האויב הגדול שלי חוזר לעמוד מול עיני.
“כתוב על הדלת” הוא מגחך “להוריד נעליים לפני הכניסה וגם לא לגלגל את המזוודה, אלא להרים אותה”.
“אה” דברים נהיו לי יותר ברורים, אם כי נקלעתי עכשיו למצב ביש ממש “קראתי” אני מושך כתפיים, משקר במצח נחושה ובקול הכי אדיש שלי “וזה לא מעניין אותי בכלל”.
וכך, למול פניו המופתעות, ובשביל להוכיח לו את הנקודה אותה טענתי, אני ממשיך לגרור את המזוודה עד למיטת הקומותיים, מותיר אותה על הרצפה במחשבה שאין טעם לפזר את תוכנה בארון הסמוך לדלת ומטפס אל המיטה שלי, תוקע את האוזניות באזני ושוקע בלימוד.
*
הווה:
הרבה דברים הוא שונא לעשות. לעבוד, למשל, זה אחד הדברים שבטופ. אבל את החובה כחלק מעבודתו להעיר אנשים הספונים עמוק בקונסולה שלהם הוא שונא ביותר.
נרגז מעט מניח יוס את המטאטא לצד דלת הזכוכית של הקונסולה. כעת, כששתי ידיו פנויות, הוא נפנה לדפוק עליו בכח. הדפיקות, כמובן, לא עוזרות, ובאנחת מה הוא פותח את הדלת, מתבונן בהיסוס בקסדת המשחק אותה עוטה על ראשו אדם שמבנה גופו תואם לזה שלו.
“52:36:67.509” מספר לוח הקסדה את רצף זמן הפעילות של השחקן, גורם ליוס לפלוט אוויר בנשיפה.
מישהו אחר היה צריך לעשות זאת, לא הוא. השחקן יכל למות עוד היום אם הוא היה מתעלם גם כן, ממשיך לטאטא את חדר משחקי הפנטזיה ועובר לזה של הרוגלה.
יוס מוצא עצמו סוקר את גופו הישוב של הנער, את בגדיו העממיים. הוא אינו נראה עשיר, רק עשירים יכולים לשלם על שהות כל כך רצופה ולצרף זונדה על מנת לשרוד את התהליך.
זוהי אינה קונסולת הזונדות, סתם קונסולה שמיועדת לשימוש של לכל היותר 12 שעות, כפי החוק, ומכיוון שכך אין לו ברירה אלא ללחוץ על כפתור הקשר הקבוע בחלקה העליון של הקסדה. ולחכות, עד שיואיל השחקן להתנתק מעולמו המדומיין ולשוב אל המציאות.
זה לא קורה, גם כשעוברות עוד 20 דקות משמרת ושתי לחיצות חוזרות.
אסור לו להוריד את הקסדה, הנזק שיקרה אם יעשה זאת הינו מוות מיידי לשחקן וכליאתו לנצח מאחורי סריג ובריח. האפשרות היחידה היא ליצור קשר עם מנהל הסניף. וזה עוד דבר ששנוא עליו, מאד.
מנהל הסניף מגיע לאחר כמחצית השעה, צועד על משמניו לעבר הקונסולה. משלח את יוס לדרכו בנפנוף יד נרגז.
יוס נוטל חזרה את המטאטא וממשיך בשלו, שורק לעצמו מנגינה שלא ברורה גם לאוזניו. הוא מספיק לסיים את חדר הפנטזיה, כמעט גם את חדר הרוגלה כשקול סירנות נשמעות היטב מלמטה, נשארות שם לזמן רב מהרצוי.
“אתה מצאת את השחקן?” המדים נדחפים לטווח ראייתו עוד לפני שפמו העבה, החום, אפו הנשרי ועיניו הקטנות של השוטר, שידיו אוחזות בטאבלט גדול מימדים.
הוא שונא שוטרים, שנא אותם מאז עצרו את אחיו הגדול, כשהיה רק בן 7. כעת הוא נסוג לאחור, מתבונן בו בחשש.
“כן” אוסף יוס את אומץ רוחו. האם השחקן מת? דווקא לכותרות הוא אוהב לעלות, אף על פי שמעודו זה לא קרה לו.
“כמה זמן הוא כך? מדוע אינו בקונסולת זונדה? מדוע לא הערת אותו לפני כן?”
שאלות רבות יש לשוטר, יוס מוצא עצמו מתגונן “הייתי במחלה מתחילת שבוע” הוא נובח “כך שלא אני הוא זה שהייתי אמור להעיר אותו”
“הבנתי” השוטר מקליד דבר מה “כמובן שאנו נבדוק את גרסאתך. תעודת זהות?”.
“הוא מת?” יוס פוער עיניים, מעולם לא ראה גופה, לא ייתכן שראה היום כזו ולא הספיק לתעד.
“למזלך לא” השוטר אינו נחמד, כמו כולם, זו הסיבה שהוא שונא אותם כל כך “אבל נראה שהוא חווה קצר מוחי כלשהוא, הוא מפונה לבית החולים”
*
וירטואז’:
עוד יום עובר, עוד אחד מגיע כמעט לסופו. ומלבד להמשיך לבהות באדמת העפר עליה נחות רגלי ושאר גופי, איני מצליח לעשות דבר.
לאון נראה דווקא מרוצה מהעניין. הוא מלקק את פרצופי מדי פעם, מגרגר לעברי בפעמים רבות אחרות ומשפשף את פרוותו הרכה ברגלי בשאר הפעמים.
לבסוף ריח צחנת גווית החיה הוא זה שגורם לי לקום על רגלי, לחפש מקום אחר בו אוכל להמשיך לחשוב מה ואיך קרה לי שאיני זוכר דבר ומדוע אני בטוח כל כך שמדובר בחלום ושהמציאות, כפי שהיא התבררה למולי בימים האחרונים, מתעתעת בי.
רגלי נשמעות לי ללא בעיה, שזה מעט מוזר עקב העובדה שלא אכלתי ושתיתי דבר ביומיים האחרונים. לטענת לאון, שצמוד אלי כמו כלב פודל, קדמו לכך שלושה ימים נוספים.
בן אנוש אמור לאכול בשביל שיהיה לו כח לפעול, אמור גם לשתות באותה מידה, אפילו יותר. אבל מלבד לתחושת רעב וצמא המלווה אותי, איני מרגיש איזשהו דלדול כוחני כלל. להיפך, אני מרגיש חזק כל כך, כאילו יש ביכולתי להזיז הרים ולעקור עצים שלמים על גזעיהם.
אני גם מנסה זאת ושלושה עצים ששורשיהם מונפים אל על מבהירים לי שלא טעיתי. ושוב החלום הופך ומסתרבל לתוך עצמו. במין הזייה חולנית ומזעזעת.
“לאון?” אני מחזיר לריכוז את גור האריות שמקפץ להנאתו על העלים. מתפלא כיצד גודל גופו משפיע על התנהגותו. “היכן ניתן למצוא מים בסביבה?”
“נחל, אדוני?” שוב מתבונן בי לאון בפליאה כזאת שגורמת לי לדרוך על המקום בעצבנות.
“כן. נחל, נהר, ים, אוקיינוס. היכן ניתן למצוא מים?” התשובה שלי נרגזת בוודאות, לאון מעגל כלפי את עיניו.
“שם, אדוני” זנבו מצביע לכיוון המשוער.
“הפסק לקרוא לי אדוני” אני אומר וממשיך לצעוד, יודע שהוא עוקב אחרי. דבוק עוד יותר מהחלום הזה.
“לא לקרוא לאדו -” קולו רודף אחרי, משתתק “איך לקרוא לך, אם כן?”
“לא יודע” רגלי מתיזות עפר לכל עבר, מעידות על עוצמת הרגשות הגואות בי, אני כמעט נחנק מהן “איך שנראה לך, כל דבר אחר מלבד אדון”.
“טוב, אז אני אקרא לך בשם שלך” הוא עוקף אותי בריצה ומהנהן למולי בשערותיו הדלילות.
השם שלי אינו וירטואז’, אני מודע לכך כשם שאני מודע לעצי היער החולפים על פני בצבעי העולם כולו ולאור הכחול הסובב כל מקום בו אני שם את עיני. אך משום שאין לי רעיון לשם אחר שישמע תקין, הגיוני ואולי גם מוכר יותר, אני מסכים עם לאון בשתיקה, שנמשכת עד שאנו מגיעים לנחל המבהיק למולי בצבע כחול-ירקרק. צבע מוכר מאד, יש לציין.
צבע המים המשקפים את תכול השמים מעליהם מוכר, אבל הפרצוף הניבט לעיני כשאני גוחן מטה, אוסף בין כפות ידי מעט מים ובא להרוות את צמאוני, אינו מוכר לי כלל.
אני בוהה בהלם בפרצוף הבהיר הניבט למולי, בצבע עיני הכחולות, שאורן מוחזר אלי מן המים, מסנוור, בשיערי הכחול גם הוא, מקורזל ועומד כאילו קפא במקומו ובשיני המחודדות, כאילו היו של חיית טרף, כמו של לאון, שלוגם מן המים בהנאה ואינו מרגיש אפילו מעט מבהלתי.
*
הווה:
נראה שבשורות טובות באות בצרורות. תחילה הודיעה לה זלדה על אירוסיה של ביתה. אחר כך צלצלה שולמית לעדכן על התאריך לברית של הנכד, שבשונה ממה שחשבו כולם, לא תידחה עקב הצהבת, שרמתה צנחה פלאים מאז ביקשו את ברכתו של הרב.
ואז, כאשר נראה היה שהשיחה מגיעה לסיומה, הופיעה לה שיחת ממתינה. חסויה. וכאילו לא עברה שנה מאז נעלם איתי שלה בלי להותיר אחריו עקבות, היא עונה בלב מלא תקווה.
“שלום, הגעתי לגברת מעוז?” הקול מאחורי הקו אדנותי כל כך, מעלה בה התרגשות נוספת.
“כן” דקלה בולעת את המילים “זו אני”.
“מדברת שולי, מהמשטרה. בנכם נמצא לפני שעה” קולה של השוטרת יבש כל כך. רק למשמעו היא כמעט מתעלפת.
“איתי?” היא צועקת “או נאור?” הם לא יכלו לציין במי מדובר? למה להכאיב לה? למה?
השוטרת מעבר לקו שותקת רגע “איתי” היא מציינת אחר כך, קולה נמוך, משתהה “איתי מעוז”.
“איפה? תני לי לדבר איתו! בבקשה” המילה האחרונה לשם נימוס בלבד, לו יכלה היתה משגרת עצמה אל עבר הקו.
“זה בלתי אפשרי כעת, גברתי. הוא -” השוטרת מהססת קמעה, ליבה של דקלה נופל. “הוא בבית חולים כעת, תוכלי לבוא בבקשה לתל השומר? אנו מחכים לך שם”.
היא אינה שואלת מי, לא איך, כמה או למה. צעדיה פונים אל עבר חדר השינה, קולה מזדעק, מעיר את גידי שעלה לישון ממש לפני דקות בודדות.
עשר דקות אחר כך הם מוצאים עצמם ברכב, שועטים אל עבר העולם החיצון, מתרחקים מהחממה השמורה החוסה תחת השם בני ברק, דבר שלא עשו שנים.
אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות
-
-
המשך פרק 1:
חדר ועידה AR5E:
הם חמישה, הטובים ביותר, מוכשרים ברמת על, נמצאים בדרג הכי טוב שיש תחת הבוס הגדול, ובכל זאת, מול הנער המושלך למולם, על רצפת הפרקט, הם מרגישים חסרי אונים, פשוט כך.
“מה עושים עכשיו?” מתנער לבסוף גיימלייף, ידיו מונחות על ברכיו כשהוא מתרומם, עיניו עוברות על חבריו.
“הוא יודע יותר מדי, אנחנו לא יכולים לאפשר לו להתנתק” כח-על מצמצם עיניים ומקפיץ את לוח הגיים באוויר.
“תפסיק את זה” גיימלייף חוטף מידיו את הלוח, מניח אותו על השולחן “בסוף אתה תנתק אותו בטעות!”.
“קודם כל, צריך להבין מיהו”. אומר האנטר, חולץ מעליו את הקסדה, נושף ברוגז “אחר כך צריך לערב את סייב, להגיד לו שימחק את התודעה שלו”.
“זה נוגד את האמנה” מאסטר מניד בראשו, חולץ גם הוא את הקסדה “הוא ימות ואז הלך עלינו”.
“אתקשר לסייב, בטוח יהיה לו פתרון לכך” האנטר אינו נבהל. הוא מוחא כף, מאפשר ללוח הגיים לקפץ מולו. “טול-בוקס, התקשרי לסייב. אנו צריכים אותו בדחיפות”
“סייב אינו זמין כרגע” הלוח מהבהב בזמן שקול מתכתי עולה ממנו “הוא התנתק לפני כשעה, עם התראה שיחזור לפעילות בעוד שעתיים”.
“לא מעניין אותי. שלחי לו עדכון שאנו מחכים. העניין אינו סובל דיחוי”.
הלוח מתקתק. בינתיים סוקרים החמישה את חדר הוועידה רחב הידיים, שכעת לא ניכר רמז לסדר שהתחולל בו מחצית השעה לפני כן.
קול פוף עדין נשמע וסייב מופיע במלוא הדרו, מתבונן בהלם בכיסאות ההפוכים ובמסמכים הממלאים את הרצפה. מבטו מתקבע בנער, שפתיו נחשקות.
“איך זה קרה?” הוא משתנק “לא אפשרתם לו להתנתק, אני מקווה”.
“אנו לא טיפשים עד כדי כך” פייטבוי מתעורר מן ההלם בו היה שרוי עד עתה “הטול- בוקס שלו אצלנו, כיבינו את הגדרת הניתוק האוטומאטית”.
“מעולה” מהמהם סייב “אם כי מעולה זו ההגדרה האחרונה שהייתי מעניק לסיטואציה הנוכחית”.
החמישה מהמהמים. האנטר לוקח פיקוד “חשבתי למחוק את התודעה שלו ולשחרר אותו כך”.
“בעיה. סעיף A6.2 באמנה” סייב מניד בראשו, מאסטר משגר להאנטר מבט יודע-כל, גאה. “צריך למצוא דרך בה הוא לא יוכל להתנתק ומצד שני מוחו ימשיך לשדר”.
“אין דרך למחוק לו את הזכרונות?” גיימלייף מצביע על מצחו “נחזיר אותו לעולם המציאות ונסיים את הסיפור”.
“אפשר למחוק את זכרונות השחקן” שולל סייב “שזה אומר איבוד כל הקשרים, הכלים והיכולות בעולם הווירטואלי. אבל במציאות הנער יזכור הכל”.
“זה גרוע” אומר כח-על “לא ייתן לנו כלום”.
“וודאי שלא” מסכים האנטר, ידו מנענעת את כתפו של סייב כשהוא חוקר “אין שום דרך אחרת למחוק את התודעה שלו ולאפשר לו להמשיך לחיות?”.
“אין” סייב החלטי “וגם לא תוכלו להשאיר אותו ככה הרבה זמן, הוא צריך להיות פעיל בכדי לשדר”.
“תמצא פתרון” האנטר קשוח “בשביל זה אנו משלמים לך”.
סייב אינו מגיב. הוא תופס באחד הכיסאות, הופך אותו, מתיישב עליו באנחה. ידיו מתרוממות לרקותיו, מעסות אותן.
החמישה מתבוננים בו בשתיקה, עיניהם קודחות אל תוך מוחו. הוא ממשיך בשלו, שפתיו קפוצות.
“אאוריקה!” הוא קופץ על רגליו לאחר מספר שניות, חיוך נצחון פרוש על פניו.
“נו?!” להאנטר אין סבלנות למתיחת עצבים, גם לא להקרנת גאוותו עד שיואיל סייב לדבר.
“אפשר למחוק לו את הזכרונות ולהעתיק את התודעה שלו לשחקן בטא או גמא” סייב נוטף אושר, שאינו משפיע על השאר.
“עכשיו הסבר לכאלה שפחות מבינים? מה זה ייתן?” שוב האנטר.
“אני לא צריך להסביר מה זה שחקני בטא וגמא, נכון?” סייב לועג. האנטר מהדק את אגרופו “ברגע שבו הוא מועתק לאחד כזה, הוא בעצם הופך להיות אותו שחקן. כך הוא לא יוכל להתנתק ועל הדרך מוחו ימשיך לשדר”
החמישה מחליפים מבטים, סייב משלב את ידיו, מרוצה.
“אז בעצם זה אותו הדבר כמו עם השאר?” תוהה כח-על “פשוט צורת חיבור אחרת?”
“זה – זה -” האנטר מעביר את מבטו מכח-על לסייב, מזועזע “אנחנו לא יכולים לעשות את זה, הוא לא במרכז המחקר!”
“אז תקחו אותו לשם” מבטל סייב “זו לא פעם ראשונה שאתם עושים את זה”.
“נקודת החיבור שלו היא מגיים-סנטר” מאסטר מניד את ראשו “מקום ציבורי, מרושת במצלמות מכל עבר. מסוכן מדי”.
“החלטה שלכם” סייב מושך כתפיים “הסיכון הוא שיגלו שהמח שלו לא משדר מול זה שהוא משדר ולא מצליחים להעיר אותו”.
“ואם השחקן ימות?” קולו של מאסטר חרישי “מה יקרה אז?”
“הוא ינותק. אצל שחקני גמא זה קורה, והרבה. אז זה עלול להיות מסוכן” מסכים סייב. “אבל אם תבחרו בשחקן בטא, לא תהיה בעיה. הם בני אלמוות”.
החמישה שותקים, עיניהם דוקרות את מראה הנער הקפוא, שעיניו פקוחות, בוהות בחלל.
“וירטואז'” זורק לבסוף האנטר, גורר את חבריו להתבונן בו בבהלה.
“הוא שחקן העל” גיימלייף מניע את ראשו בחרדה “אף שחקן אלפא לא ראה אותו מימיו. חוץ ממנוּ אין אחד שיודע את מלוא כוחותיו”.
“נכון” מסכים האנטר “כבר שכחתם את הסיבה בשלה התכנסנו היום?”.
“אבל זה מוקדם מדי!” מתרגז מאסטר “הטבעים שלו פראיים מדי, אנו עלולים לאבד אותו!”.
“אז נאבד אותו” האנטר אדיש “ואז נבטיח לעצמנו שהוא לא יתעורר. לעולם”.
*
וירטואז’:
מעולם לא ידעתי שחלום יכול להיות כל כך מציאותי, אבל איני מצליח למצוא שום הסבר לכך שאני עומד כעת באמצעו של יער, בידי חרב אדירת מימדים, שנוזל צהוב מטפטף ממנה על גבי דבר מה שעיר, שנראה מעין הכלאה של זאב וצבי. החיה כבר אינה ראויה לתוארה, ראשה מונח במרחק משמעותי מן שאר גופה והדם הקולח ממנה דומה יותר מכל לזה שנוטף מחרבי.
“אדוני?” הקול החתולי מאחורי מקפיץ אותי, החרב נשמטת מידי, נעלמת בקול אוושה עוד לפני שהיא נוחתת על הקרקע.
ההפתעה המלאה מצפה לי כשאני מסובב את ראשי, רואה לנגד עיני גור אריות קטן, היחיד בסביבה, רק אליו אני יכול לשייך את הקול ממקודם.
“אפשר לאכול כעת?” הוא מתקרב אלי, זנבו מתחכך ברגלי. לנגד עיני הוא גם הולך וגובה, רעמתו מתמלאת והוא אינו נראה כבר גור, בכלל לא.
אני מסב ראש אל החיה, בולע רוק. שוב אל האריה.
“נפצעת” אומר לי האריה מבין שיניים מחודדות “איך זה קרה?”
רק כעת אני מרגיש בפעימות הכאב על לחיי, דקות ועדינות, כמעט לא קיימות. ידי מתרוממת, ממששת את שלושת החתכים המדממים בקצב שהולך ומצטמצם, עד שנעצר לגמרי. נעלם, כמו החתכים. רק נוזל כחול וצמיגי על אצבעותי אומר לי שהחתכים היו ועוד איך. בחלום כמובן. הרי דמי אמור להיות אדום. וגם חתכים אינם נסגרים כל כך מהר.
חיות אינן מדברות. הן גם לא גדלות בין רגע. צבע שיערו של זאב אינו חום- צהבהב, רגליו אמורות להיות קטנות ועבות בהרבה מגודל רגלי החיה המונחת על הארץ, דוממת. גם ממצחו לא אמורות לצאת קרניים שגודלן עולה על גודל זרועי. ומכך, אף על פי שאיני מבין מדוע, בטוח לי שמדובר בחלום.
“אינך רעב? האדון לא אכל כבר שלושה ימים!” האריה כבר אינו לצידי, אלא לצד החיה, משיניו ניגר נוזל צהבהב, מחליא. משום מה, בשר החיה אינו מעורר את תיאבוני, על אף שבטני אינה שקטה כלל. מדוע הרגתי אותה בכלל? האם חשבתי לאכול מבשרה, כמו שעושה האריה?
“מה שמך?” אני שואל אותו. אם הוא מדבר, מן הסתם יש לו כזה. עיני מופנות הלאה, אל עצי היער, בוחנות בהפתעה את צבעיהם המגוונים ואת העלים הוורודים-סגולים המהווים את צמרותיהם.
“לאון” הוא אומר בפה מלא, ההפתעה ניכרת בתשובתו “האדון בעצמו העניק לי את השם!”.
אני מהנהן ומתיישב על הארץ, מקפל את ברכי בין שתי ידי, טומן את ראשי ביניהם. משהו פה מוזר, לא הגיוני, איני יודע אפילו למה.
“ומה השם שלי?” אני שואל בהיסוס, ידי רועדות מעצם השאלה. אני צריך להתעורר! עכשיו!
“השם של האדון?” לאון, כעת בדמות הגור, מניח את שתי רגליו הקדמיות על פרקי זרועי, עיניו מביטות בי בפליאה.
“כן, מהו?” אני מפנה לו צמד עיניים פעורות לרווחה. זהו חלום נוראי. מדוע אני לא מתעורר? לאן, בכלל, אני אמור להתעורר?
“וירטואז'” משיב לי לאון וכבר הוא מפנה לי את גבו, חוזר למימדיו הענקיים וממשיך לקרוע בשיניו את בשר החיה.
ואני? ממשיך לבהות באפילה, עד שמאירה השמש. ולא, אני לא מצליח להתעורר איתה.
אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות
-
איקסים –
-
-
תודה, במיוחד על הביקורת הארוכה.
מבחינת פרק 73 אפילוג ולהפך עם הנוכחי – לא מסתדר לי עם המאורעות (אלא אם אוותר על ההכתרה, שמבחינתי נדרשת).
מבחינת עומס – כמובן שמדובר על תהליך מתמשך שלא מסתיים ברגע שהוא מקבל את תואר יורש העצר.
לענין ההחלמה – חשבתי שנער צעיר, שמן הסתם קל לו יותר להחלים ויש לו מספיק מוטיבציה לכך, יכול בהחלט לחזור לעצמו לאחר חודש ומחצה. אבל אם לא נראה שכך – פשוט אאריך עוד את משך הזמן או לחילופין אוותר על אימון הסיף.
דעתכן?
-
עלה…
-
גולש מהדיון.
כל אחת וטעמה.
-
תודה.
לגבי וירטואז’ – בהחלט. בפועל התלבטתי האם להכניס אותה לפי רצף הסיפור, אבל בגלל שזה יהיה מוזר פתאום לשנות ככה את צורת העלילה באמצע ספר, ההחלטה נפלה להכניס במקביל.
כן, של מיה קינן. נראלי אחד מהפרקים של מישהו כמוני, לא בטוחה.
טוב, איך אני תמיד מסתבכת איתה 😉 בכל אופן, פה אין להם בעיה לצאת, רק ענין של סגירות כזו מהחשש של הטכנולוגיה החדשה. אין שום השפעה בעייתית גופנית/פיזית על בני האדם.
-
בן ערובה. ברגע בו הם מצמידים לו סכין, במידת מה יש ערובה לחיים שלהם. הם יכולים להתמקח או אפילו לברוח איתו באיום שיהרגו אותו. ברגע שדאדל פצע את ידידיה בטעות הוא נבהל, כי הוא הרס את הסיכוי היחיד שלהם לצאת משם חיים…
-
הבנתי אותך. ציינתי שהוא די בטוח בנאמנות שלהם. שימי לב שהאופן בו נקט אפרים בהשגת אנשים משלו (מלבד הלוחמים שלהם שילם) בכך שהוא הפך אותם למוקירי טובה או לחילופין כאלה שיקבלו משהו מזה שמעמדו מתרומם.
למתחרים אין שום קשר למלוכה משום קשר שהוא (תנאי התחרות – לא בני אצולה), לא אמור להיות להם איזושהי נטייה לטובתו של אפרים כי הם לא ירוויחו ממנה כלום.
אין גם פואנטה בזה שנערים מחוץ לצוות של ידידיה יהיו לטובת אפרים, עוזיה גם לא דיווח על זה.
תכל’ס כל הנקודות שאני מציגה פה הם זווית הראיה של ידידיה, הרי בהחלט היה יכול להיות מצב כלשהוא כמו שציינת. אבל בסופו של דבר לא היה כזה. וגם אם היה, ידידיה לא היה מודע לו…
-
העליתי תמונה בתגובה לפרק.
-
תודה. יתבאר בהמשך… אבל אני מניחה שהבסיס מובן.
-
1. צודקת, אתקן.
2. אני יודעת שהכלל הוא על מישהו שנשברו לו עצמות וגם לא ברור לי אם הכלל הזה היה ידוע פעם. אבדוק ואם כן, אתקן.
תודה רבה!
-
תודה רבה! אשתדל…
-
תודה רבה. לא מכירה את הסיפור, אבל תודה על החידוד!
-
תודה!
