הייטק תהילה ב
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
מדהים! תודה!
היה קשה קצת כל האורך על ההתחלה, הרבה דמויות שצריך לתפוס ולהבין ברגע אחד.
והסוף – גמר אותי. הלוואי בקרוב, רק עם כל התקווה היה קשה לקרוא את זה, כי בסופו של יום זה נראה כל כך שונה ואי אפשר לדעת מה יהיה, ככה שאני מעדיפה לא להתקבע בדמיון מסוים איך הרגע הזה יגיע (ובקרוב, אמן!)
מעניין אותי איך זה יתפתח הלאה, כי לכאורה הסוף הטוב כבר הגיע, לא?
-
-
שכחתי לתזכר. בריאן הוא מפקד הדרטאנים.
-
-
קודם, תודה רבה על המאמץ, בסוף נשא פרות 🙂
ותודה ששמרת את מה שרצית לכתוב, חשוב מאד בעיני.
לגבי טפשות – בואי נגיד שבתור אחת שאומרים לה שהיא גאון, אני יכולה לציין לך כמה וכמה מקרים בהם יצאתי כל כך טיפשה שזה לא ייאמן. כך שגם האדם החכם ביותר, במקרי לחץ, הרבה פעמים מאבד את זה. במיוחד כשידידיה חושב שהוא עשה את הדבר הנכון, ודווקא אבא שלו, זה שהוא כל כך מעריך והשתוקק לראות אותו שנים, פתאום יוצא עליו במאה קמ”ש.
לגבי אפרים – לא הבנתי. (את רואה…) את ציפית שידידיה יחשוש שיש גם שתול מהצד של אפרים או שאפרים ישים גם מישהו שתול? אני מניחה שהתכוונת לשאלה הראשונה – ידידיה שמע שיחה שממנה הבין שיש מישהו שתול באחד הצוותים, לכן הוא חושד ברגע שאליהו מזהה מהר מאד את הדרך לצוות השני. אם בכל זאת השאלה שניה – לא יודעת, לא חשבתי על זה, אז לא יכולתי לכתוב על זה.
-
טוב, כרגיל בסוף אני נכנעת לאצבעות שלי (מה יהיה, מה 😑).
אבל הייתי חייבת למקד אתכן בז’אנר, אז הנה הוא פה…
פרק 1 (לא גמור עדין) – סיפור בהמשכים / וירטואז’
-
פרק 1:
אף פעם לא הבנתי איך יכולים בני אדם להיות שונים כל כך, גם אם הם חולקים שטח אדמה משותף וצפוף עד אימה.
קופסאת סרדינים. זהו בדיוק התיאור המתאים לבני ברק, עם אותו ניחוח ישן שלא השתנה ב30 השנים האחרונות. למרות שהעולם השתנה מאז, מאד. אבל אסור לדבר על זה, אסור לפזול החוצה, אחרת אני אמצא את עצמי שם, בודד ומנוכר. ואני לא יכול לעשות את זה לאבא, בוודאי שלא לאמא.
יש כאלו שכן הצליחו להכניס את העולם החיצוני פנימה, הם בהחלט בודדים, גם מנוכרים במידת מה. אבל הם חיים טוב. הם לא צריכים, למשל, להיתקע בפקקים האינסופיים של העיר ההמונית הזו, במקום זה, הם יכולים לשגר את עצמם מנקודה לנקודה בלחיצת כפתור. לרוב, הם אפילו לא צריכים לצאת מהבית, יותר פשוט לשדר את ההולוגרמות שלהם לכל אירוע מעניין, אפילו לעבודת עסקים, ולחוש את אותן תחושות מדויקות שהיו מרגישים לו היו נוכחים במקום.
מעניין, נכון? גם מאכזב שכל הדברים האלו, המתקדמים והנאורים כל כך, הם מחוץ לתחום, נכון?
אבא לא אוהב את הדעות שלי, אז אני משתדל לא להשמיע אותן… אמא, ובכן, אמא היא סיפור אחר לגמרי. איתה לא מדברים על קדמה, בשום אופן שבעולם.
עשיתי את זה פעם אחת, הבהרתי לה את דעתי לגבי הסירוב המוחלט של המגזר שלנו להשתמש במכוניות מעופפות. זה הרי מיושן יחסית, עברו מאז שנות דור וזה יכל לחסוך כל כך הרבה פקקים!. ואז היא בכתה, פשוט בכתה. ואני הבנתי שהיא חושבת על נאור, שהמשטרה נואשה למצוא אותו, למרות כל האמצעים המשוכללים שלה, שגם משתדרגים כל הזמן. על זה שדווקא הקדמה היא זו שלקחה אותו, העלימה אותו ממנוּ. וכנראה היא לא תחזיר אותו, כי עברו מאז כבר יותר משמונה וחצי שנים.
הוא אמור להיות כבר בן עשרים וארבע, בחור גדול, אחרי שנות הטיפש עשרה הלא מבורכות בכלל, מניסיון. הוא היה אמור לקבל טיפונת שכל, מבחינת בגרות, כן? כי הוא גאון, כבר אמרתי, ולחזור הביתה, להינעל בחדר עד שאמא תבקש ממנו לצאת. אבל הוא לא עשה את זה. אולי בגלל ששם, בחוץ, הרבה יותר מעניין. ותמיד היה לו קשה עם המעבר מחיי החילוניות הסוערת לאילו החרדיים, הסגורים מדי, הפנאטים לטעמו, גם קצת לטעמי.
נסחפתי, יותר מדי, אולי בגלל האיטיות בה מזדנב אבא בטור המכוניות המעלה פיח וההרצאה שמושמעת ברקע, ממשיכה מאותה נקודה בה אסף אותי אבא שבוע שעבר. ואני לא טיפש, קל לדעת שהיא מיועדת לאוזני, הרי למה שאבא ירצה לשמוע על נזקי הקדמה? הוא המבין הכי גדול בתחום!
המבין הכי גדול בתחום מביט בי ובדרך חליפות. לא שיש למה, הפגוש האפור, המקולף, הוא אותו פגוש ממקודם. הוא נמצא גם באותה נקודה, רק עכשיו הוא מואיל להשתחרר ממנה, לאפשר גם לנו לחצות את הכביש, מהר בטרם יתחלף הרמזור.
“אתה מתרגש?” שואל אותי אבא, כששוב אנו נתקעים.
“מתרגש?” אני חוזר אחריו. מה יש להתרגש מישיבה גדולה, כזו שלא רציתי בה בכלל?
“אתה יודע – חברים חדשים, רבנים, שיעורים” הוא מכחכח “זה אמור לרגש”.
“לא יודע” אני כנה, תמיד הייתי “זה לא נשמע מרגש”.
“טוב” אבא מניד בראשו, וזו המילה האחרונה שהוא אומר עד שאנו מגיעים לישיבה הגדולה, החדשה, של הנוער המתמודד, שאין בכלל קשר בינה וביני.
“להוריד לך את המזוודה?” הוא כבר שם יד על הידית, מושך אותה כשאני מנענע בחזקה בראשי.
“אני אסתדר, אבא” אני ממהר להגיד, רואה את הפגיעה בעיניו “אל תטרח”.
אבא לא טורח, רק עוקב אחרי בעיניו כשאני מסובב את הרכב, פותח את הבגאז’, שולף את המזוודה שידעה הרבה מעברים בשנה האחרונה וכנראה גם פה לא תישאר זמן רב. אין מצב שאני נשאר פה שבוע שלם, פשוט אין.
“להתראות” אני מנפנף לאבא ומתכוון לזה שהדבר יקרה מהר, יותר משהוא חושב.
“בהצלחה!” אבא חיובי כל כך, אני חושב לרגע להחזיר לו גם ברכה דומה. לא עושה את זה, כמובן.
אבא אינו מחכה עד שאבלע בדלתות הישיבה, שממוקמת בבנין בן חמש קומות ונראית מיושנת בדיוק כמו הפיאט האפורה שנסעה לפנינו מקודם. הוא מתניע ונוסע, נעלם לאט לאט באופק, המצומצם למדי.
אני מסובב את פני, מאחל לעצמי בהצלחה בכישלון הגדול הבא והמוכוון שלי וגורר את המזוודה העייפה על פני אבני הדרך העקומות, מרעיד אותה כל כך, אולי כדי שהיא תהווה תירוץ הולם כדי לחזור הביתה, עוד היום.
אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות
-
אשמח לכל תגובה, הארה והערה, פה – סיפור בהמשכים / וירטואז’ / תגובות
-
פרולוג:
פעם, כשעוד הייתי קטן והגבולות גם הם היו מטושטשים, נורא, היה לי אח. אח גדול, לפחות פי שניים ממני. הוא גם היה חכם, ממש גאון. ככה כולם אמרו. אבל לי זה לא היה אכפת אז. אהבתי אותו, הערצתי אותו, הוא היה בשבילי הכל. אבא ואמא לא אהבו את זה, ואני, אף פעם, לא הבנתי למה.
גם היו לו כל מיני דברים חכמים, כאלו שאבא כינה אותם שטויות ואמא רק נפנפה מולם ביד ועשתה מין פרצוף כזה, מוזר, שהצחיק אותי אבל ממש הרגיז אותו.
אני חושב שזה הדבר היחיד שלא אהבתי בו, איך שהוא מתרגז. והוא היה עושה את זה הרבה. כשזה היה קורה, תמיד ברחתי לחדר וחיכיתי שהוא יפסיק להעיף דברים ולהגיד מילים ממש לא יפות. אחר כך הוא היה נעלם, לפעמים ליום, לפעמים גם לשבוע.
גם את זה אבא ואמא לא אהבו, אבל הוא לא שאל אותם, הוא גם לא סיפר מתי הוא הולך לחזור. פשוט נעלם, וזהו.
כשהוא היה חוזר, אבא ואמא לא אמרו לו כלום. הם גם אמרו לי לא להגיד לו כלום, אז לא אמרתי. רק הסתכלתי בו בעיניים גדולות ועקבתי אחריו מדלת הכניסה עד לדלת החדר שלנו. משם כבר לא יכולתי יותר, כי הוא היה טורק אותה אחריו ולא יוצא עד שאמא היתה מבקשת ממנו שיבוא לאכול.
ומאז הוא היה חוזר להיות האח הטוב שלי. הוא היה מקשיב לכל מה שיש לי לומר, גם כשזה היה משעמם אותו מאד. הוא היה יוצא איתי לטיולים, כאלה שאמא הרשתה. הוא גם היה מספר לי סיפורים מצחיקים, על כל מיני יצורים ועולמות מוזרים, כאלה בהם העצים היו צבעוניים, החיות היו מדברות ואנשים יכלו לעוף.
“לעוף?” שאלתי אותו אז בעיניים נוצצות “ממש כמו ציפורים?”
“כמו ציפורים” הוא הנהן בראשו וצבט את אפי.
“בטוח?” עיקמתי מולו מצח. אני אולי לא חכם כמוהו, אבל גם לא טיפש “אתה בטוח שהם לא עושים את זה עם רחפנים?”
“בטוח, בטוח” הוא שוב הנהן, הפעם יותר חזק “יש להם כנפיים!”.
“כנפיים!” מלמלתי נדהם “אבל – אבל איך?”.
“בדימיון” הוא נקש באצבעו על מצחי “הכל אפשרי”.
“אה” זה אכזב אותי, אולי כי גם אני רציתי כנפיים “אז זה לא שווה”.
“אני -” הוא עצר לרגע והבנתי ששוב הוא מתלבט אם להראות לי משהו שאבא ואמא לא מסכימים “אני יכול להראות לך משהו ממש שווה” הוא לחש בסוף “אבל שום מילה. שומע?”
שמעתי, וודאי ששמעתי. אבל גם רציתי לראות, לא רק לשמוע. “כן, כן” עניתי, נלהב.
נאור התבונן לתוך העיניים שלי, העיניים הירוקות שלו נצצו גם הן. הוא התרומם מן המיטה, צעד על קצות האצבעות עד לדלת החדר שלנו, הסגורה, סובב את המפתח, הלך עד לתיק הגדול שלו, חיטט בו כמה דקות וחזר לשבת לידי כשכפות ידיו צמודות זו לזו, טומנות בתוכן משהו ממש שווה, כנראה.
“נו?” נדנדתי לו “אני כבר רוצה לראות”.
“חכה” הוא צחק “אני בונה פה מתח!”
לא הבנתי מה הוא בונה, אבל כן הייתי מתוח. עיני עקבו אחרי כפות ידיו, הנפתחות לאט לאט, מגלות לי דבר מה פצפון, מתכתי, שיש לו ראש, שתי ידיים, שני רגל-
“זו בובה” אמרתי, מאוכזב.
“לא. מה פתאום” נאור גיחך “זה רובוט”.
“רובוט?!” תמיד דמיינתי את הרובוטים בגודל של בן אדם רגיל, אף פעם לא חשבתי שהם כל כך קטנים.
“כן, רובוט”.
“ט-ו-ב” משכתי את המילים, כמו שנאור לימד אותי לעשות “הוא לא נראה מעניין בכלל”.
“כי הוא מכובה, מצחיק אחד” נאור צחקק, הניח את הרובוט הפצפון על השידה שבין המיטות שלנו, על הרגלים שלו וקרא “תתעורר בַּאדי”.
הרובוט, שבראש שלו היה את כל מה שיש לי בראש, פתח פתאום עיניים זוהרות וגם הקו מעל הסנטר שלו נפתח.
“שלום, נאור” הוא אמר בקול מוזר, קצת כמו הרב’ה שלי, שמעשן הרבה סיגריות.
“מה שלומך, באדי?”
“פ’סדר, ואתה?” באדי השיב.
זה היה קצת מצחיק, כי הוא דיבר בדיוק כמו שנאור דיבר.
“אתה יודע” נאור מרפק אותי וקרץ “עם אִיתַי הכי כיף שבעולם”.
“ואִיתִי!” הרובוט לא אהב שנאור שכח אותו, הפנים שלו ממש הראו את זה.
“נכון” נאור הנהן “עכשיו לך לישון, אני רוצה ללמד את איתי להעיר אותך”.
העיניים של הרובוט מצמצו לרגע ואז האור בהן כבה והן נסגרו לגמרי.
“להעיר אותו?” זה נשמע לי קצת מוזר, אפילו שנאור עשה את זה מקודם “להגיד לו להתעורר?”
“לא. תגיד לו בדיוק ככה: שלום, קוראים לי איתי, אני מאד רוצה לדבר איתך”.
“למה? זה ממש ארוך!” ולא כיף בכלל “אני רוצה כמו שאתה אמרת!”.
“כי את חתימת הקול שלי הוא מכיר ואת שלך לא, אז תצטרך להגיד בדיוק את המילים האלה”.
נאור אמר לי פעם מה זה חתימת קול, אבל זה משהו מסובך, שקשה להסביר “בסדר” אמרתי “מה להגיד?”
נאור אמר איתי מילה במילה את מה שאמר לי קודם ואז הרובוט באמת התעורר, הוא גם דיבר איתי ועשה כל מיני פעלולים מצחיקים שביקשתי ממנו לעשות.
“הוא באמת ממש שווה!” אמרתי בסוף, כשנאור החליט שמספיק ועוד מעט אמא תבוא לקרוא לנו לארוחת ערב.
“נכון” נאור הסכים איתי “ובגלל שאהבת אותו, אז אני אשאיר לך אותו במתנה”
“יש!” כמעט צעקתי מהתלהבות, רק היד של נאור חסמה לי את הפה, הזכירה לי שאמא במטבח, קרובה אלינו.
“אבל תחביא אותו, בסדר? שאף אחד לא ידע”.
“בסדר” הנהנתי שוב ושוב, למרות שלא ידעתי איפה.
נאור חייך, חיוך קצת ממש גדול ומאד מזויף, קם מהמיטה ישר אל התיק שלו וכיתף אותו על הגב.
“אתה הולך?” הוא תמיד נעלם עם התיק הזה, תמיד! לא רציתי שהוא ילך, היה לי כל כך כיף איתו.
“אני צריך ללכת. כן” החיוך שלו נעלם מהפנים שלו. ואחר כך, גם הוא.
אבל הפעם הוא לא חזר, לא אחרי שבוע, גם לא אחרי שבועיים, אפילו לא אחרי שנה. לא ראיתי אותו עוד מאז, גם לא העזתי להדליק עוד את באדי, כי כל פעם שהסתכלתי עליו יצא לי לבכות, והרבה.
אמא גילתה בסוף את באדי, אבל היא לא אמרה כלום, אולי כי זו היתה המזכרת האחרונה מהאח האהוב שלי, היחיד. היא גם לא לקחה לי אותו והוא נשאר מוחבא במגירת הגרביים שלי, מחכה לנאור, שיחזור.
ולא ידעתי אז, לא ידעתי שזו טעות לא להדליק את באדי, כמו שלא ידעתי שאני אהיה בעולם ההוא, המוזר. שאני אראה את העצים הצבעוניים, אשמע את החיות המדברות ואדבר עם האנשים המעופפים. ולא אדע שאני מדמיין, כי זה לא היה אפשרי בכלל. זה היה כל כך מציאותי שכמעט אבדתי בו, באותו עולם.
-
פרק 69 עלה.
ניתן לקרוא כאן – סיפור בהמשכים || תהילה
בגלל שאני לא חושבת שתשרדו את המתח של פרק 70, כמו גם את של 71 ו72 אז כנראה מחר אפרסם את שאר הפרקים, או שפשוט אשאיר אתכן במתח (😈).
הרבה הנאה 🙂
-
ניאלץ לחכות בסבלנות, ב72 המתח כבר ברמה אחרת, לי קשה לדעת כי אני כותבת, אבל לדעתי זה שובר הכל…
-
צר לי לאכזב, אבל לא יהיה כזה.
אולי אזכור בספר הבא, אם ויצליח להתרקם…
-
לא נשאר עוד הרבה זמן… תכף תתלוננו שזה הסתיים מהר מדי 🙂
-
תודה.
לא הבנתי את הנקודה של מכירת חיסול…
-
תודה רבה! התגובות שלך (תמיד) ממש עושות לי טוב וכיף 🙂
בע”ה יהיה עוד…
-
דווקא כן. מדע-בדיוני על תפר הפנטזיה…
-
אויש, עכשו אני מבינה את הכוונה: נוער בסיכון.
ולא, זה גם לא הכיוון בכלל.
טוב, תדעו בהמשך…
-
עיוותי מחשבה – קרובה!
תודה 🙂
-
עכשיו אני רואה את הנ.ב (ערכת, או שפשוט דילגתי?).
יש כיוון עלילתי מוגדר, אז לא אמורה להיות בעיה עם ההמשך, אבל כרגע לא יודעת מתי זה יקרה ובאיזה תדירות…
-
תודה.
ממש לא, ההמשך הולך להיות של מישהו בגיל 16 פחות או יותר.
רגשית – בכלל לא, אני אנסה לראות איך לשנות קצת את הסוף.
-
יש משהו דומה ברקע, אבל לא ממש. זה יתבאר בהמשך בע”ה
-
תודה. אבל אני לא מתכוונת לכתיבה, אלא יותר להבנה מה מתכוונות המילים האחרונות. כי אני לא רוצה בשום אופן שישמע שגיבור הסיפור הולך ללקות באיזשהו ענין נפשי, זה לא הכיוון בכלל.
-
אז שולחת לך בפרטי חח
לא באמת 🤣
-
אני שומעת ומריחה פה שוחד 😂 אבל אני לא מתעוורת כל כך מהר. אל תדאגו, מחר תקבלו את הפרקים בטפטופים נחמדים. עם הסוף הטוב 🙂
-
חחח צודקת.
הבעיה היא שאני במתח לתגובות שלהן לפרק 72…
