הייטק תהילה ב
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
אני יכולה להגיד בתור ראש צוות לשעבר שאותי הכי שיגע זה ראש קטן (וגם גרם לי לעזוב את התפקיד). הייתי אומרת לבנות שתחתי: אם לא שברת את הראש במשך שעתיים למציאת פתרון – אל תשאלי אותי.
אבל זה כבר שלב מתקדם, אחרי שהג’וניורית מתקבלת לעבודה. ואצלנו דורשים מינימום שנה ניסיון, כך שעוד יותר פחות רלוונטי, מצד שני זה אומר הרבה – אם אין לך היכולת או הרצון לשבת ולחפור ל-ב-ד עד לקבלת התוצר המובטח, את צריכה לשנות גישה ואם שינוי גישה לא בא בחשבון מבחינתך – תפרשי (מצטערת על הבוטות, זה מכאב).
בכל אופן, מי שלא עובדת כיום צריכה לנסות להתקדם במה שהיא כן יכולה, אם זה הקמת אתר למכרה בתשלום סימלי או בהתנדבות, גיטהאב וכל דבר אחר שהיא יכולה להוסיף לקו”ח.
המצב כיום מאד בעייתי, זה ידוע. לא רק לג’וניוריות, אז אין פתרונות קסם, כמעט שאין בכלל. רק הרבה ס”ד.
-
אין לי הרבה סיפורים קצרים, רק את: יום הולדת, סיפור אישי.
חוץ מזה:
עומר – היה לו תכנון ארוך, העליתי רק פרולוג לביקורת (אסור?) וביקשו המשך, אז קיצרתי, חתכתי ושלפתי סוף קצת קיטשי.
וירטואז – נקטע, גם תכנון ארוך. צריכה פתרונות ושכתוב לכמה רעיונות בעייתיים שם אבל שנותנים תמונה מלאה…
אליסיר – נכתב פה במלואו, קצר הוא לא 🙂
הנוכחי – גם יש תכנון, אני לא מפרטת. העליתי כי חשבתי שיעלה חיוך, בפועל יצר מתח…
מאליביה – מביאה לכן ספוילר, המשך של אליסיר.
יש עוד אחד שאני לא אפרט, כי כרגע ירדתי ממנו…
כן על האופן בו אני כותבת – מבחינתי יש לי התחלה ואיזשהו סוף רצוי, מה שקורה בין לבין – לחלוטין לא בשליטה שלי, אני מתחילה לכתוב, פתאום קופצים לי רעיונות. מבטיחה לך שכשכתבתי אתמול את יום הולדת היתה לי רק תמונה בראש של מישהי/מישהו שבורח מהאמת ומקבל בראש משפט של: המלך היה בשדה, פספסת. מה שיצא בסוף – לחלוטין לא פורט לדקויות. ב”ה הרבה סייעתה דשמיא, אין לי הסבר אחר.
-
היי.
להורים שלי יש סלון גדול ומטבח פתוח. מזגן של 4.5 כוח סוס כבר מהתחלה לא עשה את העבודה. בסלון נעים, במטבח חם. הוסיפו עוד מזגן שעזר מאד, רק בעיה קטנה – מיקמו אותו מול הגז ומפריע מאד לבישולים.
אז מה שלא תחליטי – שימי לב לנקודה הזו בשקלול הנתונים שלך. ותבדקי הרבה לגבי חברות בשוק! לא לכל חברה יש את אותה איכות… (המזגן הראשון מחברה גרועה לטעמי).
-
מהמם, מלא רגש ומוחשי כמו תמיד.
אני רק שאלה – יש את רשל, ההורים שטסו לחו”ל, אלישבע, מרים, עכשיו פרידה מאביגיל.
לי קצת התפזרו קצוות העלילה, אולי בגלל שמדובר בהמשכים, כרגע אני קצת מתחילה לאבד ראש (מאמינה ששכחתי את השם של רשל?).
העובדה שאלישבע נדחפה לנו לפרק – שניים ונעלמה מהרדאר מגדילה לי את התחושה. אולי היה יותר טוב נניח לסיים את הקטע עם אביגיל ואז להמשיך בעצם אל מקום חדש- העבודה שלה. או כל דבר אחר שיצמצם את ההתפצלויות ויאפשר לנו להישאר ממוקדות?
זו ההרגשה שלי, יכול להיות שאחרות אוהבות את זה ומצליחות להתמקד…
-
מוזר שזה התחיל פתאום, עשיתם אולי שינוי מקום מגורים?
לי קרה אחרי הנישואים, גרנו בי-ם, בית וגן. היו ימים שהייתי פתאום בלי התרעה מתחילה להשתעל בלי סוף עד שנאבד לי הקול לחלוטין, אז היתה לי מנוחה לכמה ימים, הקול שלי חזר לעצמו ואופס- שוב התחילו השיעולים.
בסוף התברר לי מרופא א.א.ג שייתכן שמטעי זיתים שהיו בעבר באיזור גורמים לי להתפרצויות המוזרות האלה. אחרי כמה חודשים התדירות הצטמצמה. תכל’ס עברנו דירה לב”ב ומאז – נעלם כלא היה. שכחתי מזה לגמרי.
-
נכנעתי (כרגיל 😣). תעשו לי טובה, אל תבקשו, בסדר??
*
וואו. מביך, מביך, מביך. ולא נראה שבנצי ישתוק, אפילו לא לשניה בודדת. הוא מסתכל על השברים, מקיף אותם במבטו ומרים אלי את פניו המעוכות.
“ביקשתי שתלחץ”, הוא נושף. “לא שתחבוט בקיר”.
אני מנסה לאסוף את עצמי, נושם עמוק, מאזין בחצי אוזן לדנדון מן המעלית שהקפיצה את הזוג לקומה ומשם היישר לחדר, לבהות במרבד הזכוכיות שמגיע עד לנעלי.
“פעם הבאה אל תבקש”, אני אומר מהר. שאם כבר, גם הם ישמעו. “אמרתי לך, אני לא אוהב לגעת בחפצים”, אני נאבק לא להרים את פני מן הרצפה, ממשיך לירות את משנת חיי. “וכן, גם ללחוץ זה לגעת”.
“הכל בסדר?”, אדון זיו. נראלי שם יותר מתאים. הוא גם ככה לבוש מכובד מדי, אפילו שהוא בבית שלו. “איך המנורה-“.
“לא י’דע”, בנצי צונח חזרה, מתעטף בשמיכה שוב עד ראשו. “רק רציתי שיכבה את האור והוא החליט להתפרע”.
“אולי זה משהו בחשמל”, אדון זיו מרים את עיניו אל עבר התקרה המפויחת והחוט המשתלשל מן החור הקבוע בה, שחור גם הוא. “אני אקרא לחשמלאי”. הוא מתבונן בי לרגע. אני לא רואה, אבל בהחלט מרגיש את עיניו צורבות את עורפי “ולצבעי. אהממ, גם למנקה”.
אני ממשיך לשתוק. לא מנדב את עצמי לשום ספורט שהוא, גם אם הספורט הזה אינו כולל מים ולא מתפרש על איזור נרחב יותר מהחדר של בנצי. גם אם השתיקה שלי מתמשכת יותר מן הנדרש ואף אחד לא חושב להפר אותה.
“אין צורך”, גברת זיו מפרה אותה לבסוף. “אעשה זאת בעצמי. הרי לא אקרא לרובין ביום החופש שלה, נכון?”.
“נכון”, מהמהם אדון זיו, נאנח ויוצא. אשתו אחריו, חוזרת אחרי שלוש דקות בליווי דנדון המעלית עם מטאטא וכף אשפה גדול.
אני בוחן במצח מקומט את האופן בו היא עושה את הספורט שלה, מבין שהיא לא מנוסה בו כל כך. היא גורפת את הזכוכיות כאילו היו מים, מקפיצה אותם הרחק מהכף העומדת בכוחות עצמה, שגם ממהרת ליפול מדי פעם מתנודות האוויר הנובעות מהתנופות המהירות מדי שלה.
“טוב”, היא סופקת כפים כשהכף נופלת בפעם הרביעית, הפעם ממש סמוך לרגלי. “אני אקרא לרובין”, היא מחייכת חיוך מוזר כזה שגורם לעיניים שלה להיעצם, מצליחה להלחיץ אותי. “כנראה שגם אני לא אוהבת ספורט”.
“לא נכון”, אני לא אוהב את ההשוואה שלה. בכלל לא. “את פשוט לא יודעת לעשות ספורט”. אני מחזיר מבטי אל הזכוכיות. “אני יודע. אבל לא אוהב”.
“כן? תרצה להראות לי?”, הקול שלה נלהב מדי. כאילו מה, היא חשבה שבשניה אחת היא תצליח לגרום לי לעשות את מה ששמונה עשרה משפחות לא הצליחו?
“לא”, אני חותם. “אני לא אוהב ספורט, כבר אמרתי את זה”.
“ואני לא אוהבת לקרוא לרובין ביום החופש שלה”, היא נאנחת. “אבל אתה רואה – לפעמים גם לי אין ברירה”.
“אני לא רואה”, אני מתנצח איתה. “אחרי שתקראי לה – אני אראה”.
היא שותקת לזמן ארוך, כמעט כמו הזמן ששתקתי אני כשאדון זיו ניסה לגרום לי לנדב את עצמי לעשות ספורט. האמת שזה לא נעים לי, אבל אין לי ממש ברירה. אם אני אשבר עכשיו, אני אשבר עוד פעם ועוד פעם ושוב עוד פעם. אז אני פשוט לא מתחיל. כשיש כללים ברורים, הכל נעשה קל יותר. ומהניסיון שלי, הכללים נעשו יצוקים מברזל, או פלדה, מה שיותר חזק מביניהם.
היא הולכת בסוף, מדנדנת במעלית שלה. אני בוחן שוב את השטח, את המרחק שנותר לי לעבור עד למיטה שהוקדשה לי ואת הזכוכיות הפרושות עד לשם, מנצנצות לי בלעג.
אין מצב שאני מחכה לרובין. תהיה מי שתהיה. אבל לאור המצב, אני מתלבט אם כדאי לי בכלל לנסות להתיישב על המיטה, ובמחשבה נוספת, בייחוד למזלי המזהיר בזמנים הכי טובים שיש, מוטב שלא אנסה לגשש את דרכי בין אלפי הסכינים הפצפונים שעל הרצפה, גם כאשר נעלי לרגלי.
הסוליות יכולות להישמט מהן, הזכוכיות עלולות להתאסף תחת כף רגלי בצעד הראשון שאעשה ולקינוח, כשאחשוב לבדוק את רמת הנזק וכמויות הדם השוטפות ממני ואתיישב על המיטה, עלולות רגליה לקרוס תחתי, גם התקרה תתאים את עצמה למצב ואיכשהו, באופן הזוי למדי, אמצא את עצמי בתוך המטבח, בתקווה שלא אצנח על רהיט מסוים ואקריס גם אותו.
אני מנענע את ראשי. מסלק את הדמיון השופע שלי אל ירכתי מוחי, חושב במקומו על ארוחת הבוקר שטרם אכלתי. להגיע אל המטבח בדרך ההיא, המודחקת, נשמע מהיר יותר אבל כואב בהחלט. לכן אני מעדיף לרדת ברגלי הבריאות את המדרגות חזרה ולפנות אל המטבח.
גברת זיו דווקא אוהבת ויודעת לעשות ספורט במטבח, הריחות שמגיעים לאפי מספרים על כך. אדון זיו כבר נעלם, אולי הלך לקרוא לחשמלאי. שטויות, שלא כמוני בטח אין לו בעיות עם פלאפונים. אולי רק פלאפוני מגע, למרות שהוא כן נראה טיפוס של פלאפונים חכמים. גם הבן שלו, בטוח.
“אני רעב”, אני אומר בקול, כדי שהיא בטוח תשמע. “מה את מבשלת? יש ריח טוב!”.
“מה?”, היא מסתובבת. מגלה לי שזו לא היא. לא מפתיע בעצם. מי שלא יודעת לטאטא, אין סיבה שתדע לבשל.
“אני רעב”, אני חוזר שוב. “את מבשלת משהו?”.
“ארוחת צהריים”, מסבירה עובדת המטבח, או איך שלא מכנים את העבודה שלה. מנגבת את ידיה בסינר שהיה פעם לבן והיום מלא כתמים צהובים ואדומים. “נשאר קצת אוכל במקרר”, היא מוסיפה לאחר שניונת. “אתה יודע לחמם, נכון?”.
“לא”, אני שולל גם את סוג הספורט הזה. “אני בכלל חדש פה. ככה שאני לא יודע לעשות כלום”.
היא בוחנת אותי, מכווצת את עיניה. “אז תלמד”, היא מפטירה תוך כדי נענוע במצקת הגדולה שבידה, מורה עליה לכיוון המקרר ומעט ימינה ממנו. “המקרר שם. אתה רואה אותו, נכון? המיקרוגל נמצא בארון שלידו, רואה? פותחים את הקלפה. העליונה, כן? כי התחתונה היא של המיקרוגל הבשרי וארוחת הבוקר חלבית, מבין?”.
“יש לך הרבה שאלות”, היא מצליחה לעצבן אותי. “אני רעב וקשה לי לקלוט את כל ההוראות שלך. אז לתת לך תשובות עוד יותר קשה לי”.
היא מאדימה, ראשה נרתע אחורה, סנטריה הכפולים מתבלטים. “אתה חצוף קטן!”, היא נזעקת. “לא ייאמן! הדור של היום!”.
“אני רעב”, הדור של היום בכלל לא מעניין אותי. הבטן שלי הרבה יותר. “תוכלי רק לפתוח לי את המקרר? לא צריך לחמם”.
“הוא לא חצוף”, מעיר קול מאחורי. “הוא רק לא אוהב לגעת בחפצים”.
אני מסתובב. מביט לתוך עיניו הקטנות של אדון זיו, שהלובן בהן נדחק הצידה לטובת קשתיות חומות-דבש גדולות. הוא אינו משתהה במרצפת עליה הוא עומד, מתקדם למקרר, פורק מתוכו קופסאות. “יש אומלט צרפתי”, הוא מקריא. “שקשוקה בלקנית, קיש תרד ופשטידת בצל וכרישה”.
“אהממ”, אני מתלבט למשמע המבחר, לא בטוח מה אני רוצה. אין לחם וגבינה? גם חומוס מסתדר לי יופי…
“אני אחמם הכל”, הוא מפרש אחרת את חוסר המענה שלי. “אשב לאכול איתך, יהיה נחמד בשניים”.
אני לא אוהב את חציו השני של המשפט. אולי הייתי צריך להבהיר מראש שאני לא אוהב גילויי חיבה משום סוג שהוא, במיוחד כאלה שנשמעים או עלולים להיות מזויפים. מאוחר מדי, פספסתי.
האוכל מדיף ניחוח טוב לאחר כחמש דקות. את השולחן עורכת עובדת המטבח, אולי כי אדון זיו לא בקי בספורט הנשי הזה, למרות שבטוח גם אשתו לא.
“אז מה -“, אדון זיו ממלא לי את הצלחת בכל ארבעת המאכלים, “רוצה לספר קצת על עצמך?”.
“סיפרתי כבר”, אני מביט במזלג בעצבנות. חבל שהיססתי קודם, לחם יותר קל לאכול, אפשר לאכול אותו עקום אם הוא פתאום מצליח לשנות זווית.
“קוראים לך מתן, אתה בן 16 ואתה לא אוהב הרבה דברים”, מתמצת אדון זיו. “אבל שכחת להגיד מה אתה כן אוהב, או שאמרת ולא שמתי לב”.
“לא אמרתי”, אני תופס במזלג. היא לא מתעקמת, הפשטידה כן. “כי אין משהו שאני אוהב”.
“אין?”, אדון זיו חותך בסכין לצד מזלג את הקיש. “אפילו לא דבר אחד עלוב? גם לא את עצמך?”.
“אני לא עלוב!”, אני מתמרד. “בכלל בכלל לא עלוב!”.
אדון זיו מצחקק, שוב מאדים. “מצטער, התכוונתי אם יש משהו אחר, כל דבר שאתה אוהב, נניח את הגרביים שלך”, הוא מכחכח. “אתה וודאי לא עלוב”.
“כן?”, הכתפיים שלי נשמטות. “למרות שפוצצתי את המנורה בחדר של בנצי? ושלא אספתי את הזכוכיות אחר כך? ושקצת התחצפתי לאשתך?”.
“ובכן”, אדון זיו שוב מכחכח. “אני מניח שלא רצית לפוצץ את המנורה. וספורט, כמו שטענת, אתה לא אוהב.” הוא מרים פיסת קיש במזלגו, בוחן אותה לעומק. “לגבי ההתחצפות הקטנה שלך. בוא נגיד שהיא בהחלט לא בסדר, אבל לא עושה אותך לעלוב. בכלל לא, נכון?”.
“בכלל לא”, אני מסכים. “דווקא את עצמי אני כן אוהב”.
“נו, אז הנה יש משהו שאתה אוהב”, אדון זיו מניף את המזלג קדימה, הקיש שלו נוחת בצלחת שלי. את זה אני לא אוהב, אבל לא אומר, מעדיף לשתוק. אדון זיו הזה דווקא מצליח לעניין אותי.
“אני חייב לאהוב”, אני מרגיש צורך להדגיש. “אחרת אף אחד לא יאהב אותי ואז אני באמת אהיה עלוב”.
“נאאא”, אדון זיו שוב עושה את ההנפה הזו, מעוות גם את פרצופו. “אתה מדבר שטויות, פשוט שטויות”. הוא לוקח חתיכת קיש אחרת, החליט לנדב לי לגמרי את שלו. “אני דווקא מתחיל לחבב אותך. ואם תישאר פה מספיק זמן, בטוח שאוהב אותך בסוף”.
הוא מדבר אלי כאילו אני בן עשר. אני לא אוהב את המתיקות נוטפת השוקולד הזו בדיוק כמו שאני לא אוהב שוקולד. “אתה משקר”, אני מתיז. “רק כדי שאני אסכים לעשות ספורט”.
“אני לא מחזיק אותך בשביל שתעשה פה ספורט”, אדון זיו צוחק. “בשביל זה יש את רובין. והיא עושה את זה בתשלום מלא”.
“אז בשביל הכסף של האומנה”, אני לא נכנע. אין סיכוי שהוא סתם רוצה להיות נחמד אלי. פעם הייתי תמים. היום לא. אני לא מוצא תירוץ אחר, גם זה מאד צולע. כסף של אומנה זה כלום, ממש כלום. או שסתם שיקרו לי כל הזמן הזה?
“אני לא צריך את הכסף של האומנה”, מחווה אדון זיו סביב, מותיר אותי בלי תירוצים. “אני רק רוצה הרבה ילדים שיעשו פה רעש, בלגן ומהומה.” הוא שותק לרגע, מחייך לעצמו ומצחקק. “ומלכה אף פעם לא אהבה את המנורה ההיא, ככה שנתת לה תירוץ מעולה לצאת לקניות. גם להחליט על צבע חדש לחדר”.
אני שותק. משהו פה מוזר לי. אני לא יודע להצביע על מה.
“מלכה אוהבת קניות”, אדון זיו ממשיך, לא מרגיש בהבעת פני המבולבלת. “היא גם אוהבת להתחדש. ואם תמשיך ככה, אני בטוח שהיא תחבב אותך. אפילו יותר ממני!”.
אני ממשיך לשתוק. בוהה בו כשהוא מכניס לפיו את חתיכת הקיש האומללה ההיא, שעברה חביטת ערבות רצינית לפני רגע. מוריד את עיני אל חתיכת הקיש שלו שהתאזרחה בצלחת שלי. מחזיר אליו. שוב, משהו פה מוזר לי. אני צריך לדבר עם נחום. בדחיפות.
-
מדהים. עשה לי צמרמורת!
-
אהממ לא, ממש לא מבטיחה. כי יש לי עוד שני סיפורים בהמשכים שאני צריכה לטפל בהם בעקביות גבוהה יותר… ואחד מהם כנראה ייכנס לדדליין (רחב יותר) אחרי ט”ו בשבט (הדדליין של הנוכחי זה באיזור כ’ טבת).
לא חשבתי שזה ימתח האמת. כלומר – זו רק ההתחלה, סך הכל סצנה משעשעת ומחויכת 🙂
-
מצטערת, אין המשך.
-
קודם שאני אחזור בתשובה… הקטע הזה היה גם הרבה בשבילי… אדישות היא מחלה לצערי.
-
תודה לך. שמחה שהתחברת 🙂
-
אל דאגה. לא היה לי תכנון. התיישבתי מראש בשביל להוציא סיפור אחד קצר, עם סוף מהדהד במיוחד (מקווה שהצלחתי…)
-
את ההמשך אני אתן לך להמשיך לבד 🙂
-
מצטערת. בדיוק לכן נכתבה השורה הראשונה.
בכל אופן, אשתדל שלא להטריד אתכן יותר מדי. ואם כן – רק למטרת סיפורים קצרצרים עד שיהיה לי זמן, יכולת וחשק להתחיל אחד ארוך…
-
הייתי אומרת לך את האמת. אבל יש לי פה אחות ובת דודה, שאוהבות מאד לקרוא את התגובות שלי ואחר כך גם שואלות אותי עליהן, ככה שאני אשתוק… למרות שאני הולכת לחטוף על זה חחח
-
לא בעיות תחושה.
-
יש בזה. שלומיאל זה בעצם חסר מזל, מישהו שכל דבר שיכול להשתבש – משתבש לו. שלומפר זה מרושל, לפעמים גם מרצון…
-
אם כבר, תתפללי שאסיים מהר מהר עם העריכה, הרבה לפני הדדליין 🙂
-
צר לי. אבל לא ברור בכלל. אמנם יש לי רקע, אבל כרגע אני רק משתעשעת עם הדמות של מתן להפוגה כללית משכתובים-עריכות-שיפצורים.
-
אמרת אלף הגדרות אחרות, אז הנחתי שאחת מהן היא מתוסבך. נכון, שלומפר = מרושל. זו בהחלט היתה הכוונה שלי…
-
תודה!
זהו, שלא תכננתי להמשיך, אז העדפתי לכנות אותו שלומפר. הוא בהחלט ילד מתוסבך, כי הרקע שלו לא קל. אבל תרשי לי לשמור אותו לעצמי, לפחות לבינתיים.
-
האמת שכתבתי את זה במטרה מאד מסוימת ותכננתי לסיים בדיוק ככה. לא חשבתי להעלות, אבל זה כל כך הצחיק אותי שלא יכולתי שלא…
-
לא הלכתן רחוק? גם לי יש בן טיפונת קטן יותר שאוהב מאד למשוך בשיערות, לדחוף ולהתנפל (מה, רק חיבקתי!). זו מן חוויה שהוא מאד אוהב. ולא – אין שום אלימות אצלנו בבית, אפילו לא צעקות!
-
וידאו זה נושא אחר לגמרי, תנועות של גימבל אי אפשר לעשות עם הראש ויציבות תזוזה של חצובה אינה תואמת בכלל.
פה דיברו על צילום. גם אני בוידאו משתמשת במסך, אין ממש אפשרות אחרת…
@Achva לשאלתך – הרבה למידה עצמאית, הפקת לקחים מכשלונות וסבלנות לשבת שעות על גבי שעות בשביל להנציח את התמונה הרצויה (מצלמת יותר טבע. ילדים זה רק במשפחה הקרובה:))
