הייטק תהילה ב
הייטקתגובות הפורום שנוצרו
-
אני לא מנוסה, רק חובבנית. אבל מהניסיון שיש לי – אין מה להשוות. לא יודעת להסביר למה, אבל אם תתרגלי לעינית ויביאו לך פתאום מצלמה דגיטלית רגילה בלי עינית את תהיי מתוסכלת כהוגן. בדיוק כמו שלא תצליחי להתרגל לאיכות שלה…
אולי אילו הנקודות:
1. ריכוז – את רואה רק מה יצא, לא את כל המסביב, אין הסחות דעת מצד מישהו שאולי עוד שניה ייכנס לפריים ואת נלחצת שאולי עוד רגע הוא הורס לך הכל…
2. התמקדות – המצלמה נהיית ממש חלק ממך. אם אוביקט זז פתאום יותר קל להזיז את כל הראש מאשר להזיז קצת את הידיים שמאלה או ימינה.
3. יציבות – הידים לא מספקות יציבות טובה מספיק במבט דרך המסך, כשאת מצמידה את המצלמה לפנים את בעצם מוסיפה לך קיבוע נוסף על הידים.
יכול להיות שיש עוד. אולי יהיה קשה בהתחלה, אבל כמו שאמרתי – ברגע שתתרגלי, לא תוכלי בלי זה!
-
מדהים!
מעניין רק למה הגרביים של בעלי באמת נעלמות ושלי ממשיכות לשכון לבטח? אין מקום במועדון ל70 דנייר?
-
תודה על התגובות. אבדוק את ענין שכר הסופרים. מישהי יודעת להגיד לי אם יש אפשרות שכר סופרים גם לאדם ללא הכנסה אחרת? או שאז חייב לפתוח עוסק פטור וכדומה?
@hanig הקטע של סעיף 12 היה מוזר גם לי…
-
ממש יפה. רק לי יש חשק לראות את התמונה? 😉
-
תודה רבה!
-
אויש, אני רואה שזה השתבש.
ההפצה תשלם את התשלום הנ”ל, כנגד מסמך חוקי. כדלקמן : חשבונית מחברה. חשבונית מעוסק מורשה. קבלה מעוסק פטור. בדרך של הצגת תיאום מס שכר סופרים. או בכל דרך חוקית אחרת.
12. בתשלום בדרך של שכר סופרים. ההוצאה תשלם את התשלומים כפי שנקבעו בחוזה זה במלואם, ועל בעל הזכויות תחול חובת התשלומים לרשויות המס, וניהול כל הקשר עמם. ונשיאה באחריות מלאה לכל עניין מכל סוג שהוא בתחום זה.
אשמח לעזרה!
-
מדייקת: מטפלת לפעוטות.
תודה!
-
מעלה את שני הקטעים. הרבה הנאה.
ניתוק. הפעם מצד אבא. אני בולע רוק. מבוהל.
“הוא קרא לי – הוא קרא לי -” הבהלה נוטלת ממני את המילים ההן, האחרונות.
הגבוה, במצח מכווץ, כבר מחטט לי בפלאפון, מפעיל את ההקלטה האחרונה, מריץ לסוף.
המילים הן אותן מילים ששמעתי. אבל אין בהן היגיון, בכלל לא!
“אמא שלי גם מוסלמית” אני לוחש “זה לא יכול להיות! הוא סתם משקר!”.
“למה שהוא יעשה את זה? מה זה יתן לו?” הגבוה נראה מבולבל. גם שירין.
“נסרין הייתה מוסלמית” היא מאשרת “זה לא מסתדר”.
“הוא סתם משקר” אני חוזר על המסקנה שלי. הכי הגיונית שיכולה להיות.
כולם שותקים. נשימותיו של אחמד, עמוקות למדי, נשמעות היטב בדממה.
“אני – אני לא יודעת אם זה קשור” שירין נושפת פתאום, פניה חיוורות כמו הקירות הלבנים סביבנו “היה לי עוד תינוק. שמת. אבא שלך תמיד איים עלי שאם אני אלד לפני נסרין, הוא יהרוג את התינוק. הוא לא היה מוכן להיקרות על שם בן לאמא יהודיה”.
“איך -“
“תמשיכי” הגבוה קוטע אותי “כל מה שיש לך לומר”.
“אין הרבה” עיניה של שירין ננעצות בי, עמוק מדי “נסרין היתה אמורה ללדת לפני. לפחות שבועיים לפני. כשהוא הבין שאני לקראת לידה, הוא לא הסכים לקחת אותי לבית חולים. ילדתי בבית. התינוק נלקח ממני, אפילו לא נתנו לי לראות אותו” היא נושכת שפתיים, ממשיכה בקול מעוך “ידעתי שהוא ימות. לא יכולתי לעשות כלום. שום דבר”.
“ומה אחר כך?” הגבוה מדבר כשהיא מפסיקה “איך זה קשור לעומר?”.
“נסרין ילדה באותו יום. חמש שעות אחרי” היא לוקחת אוויר “הביאו לי את התינוק שלה. את עומר. אמרו לי לטפל בו כי היא לא שרדה את הלידה. וזהו”.
“הלידה שלה גם היתה בבית? לידה טבעית?” הגבוה חוקר. אני מתכווץ בינתיים עוד לתוך עצמי. אני חולם, נכון? לא סתם חלום. סיוט.
“בבית. אני לא יודעת לגבי השאר.” שירין לוחשת, מרימה אלי עיניים אדומות “בגלל זה הצד שלה ניתק קשר. הם האשימו אותו במוות שלה, שאם הוא היה לוקח אותה לבית חולים, היא היתה שורדת”.
“ואת חושבת שהחליפו בין התינוקות? שהתינוק של נסרין גם לא שרד?” השאלות של הגבוה ממוקדות. יותר מדי. אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע תשובות. לא את התשובה לתמיהתי הראשונה. לא.
“לא ראיתי את התינוק שלי” שירין חוזרת על העובדות “אבל לטיף תמיד איים שהוא יהרוג אותו”.
“אפשר לעשות בדיקת DNA. אם תסכימו כמובן”.
“אפשר” שירין מנידה בראשה, צבע שפתיה כמעט תואמות לאלו של עיניה.
“לא צריך” אני מתעשת “אני אשאל את רימא”.
“רימא לא היתה אז” שירין מחדשת לי פרט נוסף “אני לא חושבת שהיא תדע, אף אחד לא ידע על הלידה ההיא חוץ מלטיף ונסרין. אף אחד. הוא הסתיר אותי בכל התקופה של ההריון.”
“עכשיו היא בטח יודעת” הפלאפון שלי מציית לי כשאני מחייג. הקול שלי פחות.
“מה?” רימא עונה מהצד השני “מה יש לך שאתה מתקשר?”.
“אני רוצה לדעת” אני משמיע קול חורק “מי אמא שלי האמיתית?”.
רימא שותקת. היא אף פעם לא שותקת.
“תעני!” אני מרים את הקול “אני אפתח את כל מה שאני יודע על מוסא! שאלתי מי אמא שלי!”.
“היאהוד” רימא עונה. הפחד מעוות את קולה, הופך אותו דק “שירין”.
אני מנתק. מליט את פני בידי. מתעלם מקולות הרקע, מחריקת הכסא, הגוף הנופל, הצעקות של הגבוה, לחיצותיו שוב ושב על לחצן החירום.
אמא שלי התמוטטה הרגע. ולי בכלל לא אכפת. אני אוהב אותה, אבל לא רוצה שהיא תהיה אמא שלי. המשמעויות של זה כבדות מדי, רבות מדי. יותר מדי. אני רוצה גם להתמוטט, לא מצליח. הסיוט הזה הוא בעצם מציאות. מציאות חיי.
*
הפעם אני על תקן היושב בין המיטות. הגבוה הלך לעיסוקיו הדחופים, אחמד כבר עירני ולטענות הרופאים הוא מתאושש מצוין. שירין, כלומר אמא שלי, מגלה אט אט אותות התעוררות.
“עומר?” היא מחפשת אותי, ידה מגששת אחרי, נתפסת ברגל הכסא עליו אני יושב.
“אני כאן” אני אומר “אחמד גם ער”.
“אהרון!” הוא מתקן אותי בזעף, בקול צרוד.
אני נע מעט הצידה, לאפשר לשירין לראות אותו. עיניה עוקבות אחרי. משום מה, אני רוצה לברוח. רק לא יודע לאן. אם נסרין לא אמא שלי – אז המשפחה שלה היא לא שלי. בעצם, אין לי ברירה אחרת חוץ מלהישאר עם המשפחה של שירין. היהודיה.
אבא שלי מוסלמי. אז טכנית אני מוסלמי. זה שהילדים של שירין בחרו להיות יהודים, לא אומר שגם אני חייב. אני מכווץ את שפתי בכעס. קם מהכסא מאותה סיבה. רוצה לצאת מהחדר, לברוח הרחק. לא יכול בגלל צמד השוטרים הנמצאים בפתח, מגנים עלי מזעמו של אבא שלי, שרוצה להרוג אותי. את הבן הבכור שלו. לקחת את הבן האחר שלו, זה שכן רוצה להיות יהודי, להפוך אותו למוסלמי טוב.
מוסלמי טוב. מוסלמי טוב. מוסלמי טוב. המילים מתהדהדות לי, מקבלות מוזיקת נכאים וקצב דכאוני. יש בכלל דבר כזה? בתור מוסלמי, אני נקרא טוב?
אני לא רע. אני מתפלל חמש פעמים ביום, אוכל חלאל, לא שותה יין. גם משתדל להיות בנאדם הגיוני ומקבל כל אחד. אף פעם לא עשיתי השוואות בין מוסלמי ליהודי, פלסטיני או ישראלי. כל לקוח, מכל מגזר שהוא, התקבל אצלי באותו אופן. מוסא לעומתי נחשב רע. גם אלים. גם לא מתחשב. גם שונא יהודים מובהק, כמעט רוצח. רוצח בפוטנציאל. וגם הוא, אחרי הכל, נקרא מוסלמי. כן. מוסלמי טוב.
אני מוצא את עצמי מול חלון החדר, מתבונן אל השקיעה. השמיים צבועים באדום עז, מקיפים עיגול מושלם, אדום עוד יותר. א-ללה החליט שאני אהיה בן למוסלמי וליהודיה. מה אני בוחר עכשיו? מה?!
אחות נכנסת אל החדר, גוררת מלפניה עגלת מזון. שתי תבניות חתומות, קטנות. מגש אחד פתוח, עמוס צלחות, מדיף ניחוחות.
“אפשר גם תבנית חתומה?” אני שואל בחשש, עיני בורחות לצדדים.
“או, מצטערת” היא נראית נבוכה “של חלאל?”
“לא” אני מניד בראשי “כמו השתיים האלה. אפשר?”
“בטח” היא מחייכת “כמה דקות אני אביא לך, בסדר?”
אני מהנהן. נוטל את שתי התבניות. מעביר אחת לאהרון, את השניה לאמא שלי. מחייך לה חיוך כזה, קטן. היא מחייכת חזרה אחד גדול. צונח על הכסא בתשישות שאיני מכיר. עשיתי עכשיו צעד. צעד אחד להיות יהודי. יהודי אמיתי. יהודי טוב.
ואיכשהוא, על אף חוסר ההיגיון שבכך, אני לא מרגיש פספוס. אולי לזה קוראים אושר. פשוט אושר. איזה טוב עוד אפשר לבקש?
-
טעיתי, עוד 3 קטעים.
הנה אחד:
אני שונא ריח של בית חולים אבל מרגע שאני מתעורר ומוצא את עצמי שם, אין לי כל כך ברירה מלבד לשאוף אותו. להתבונן סביבי, לגלות את אחמד במיטה הקרובה אלי ועוד אישה היושבת בין שנינו, בוכה עמוקות לתוך ספר קטנטן.
“שירין?” אני שואל כשאני מבין. התרגשות מציפה אותי.
“עומר!” היא נוטשת את הספרון, מסתובבת אלי “איך אתה מרגיש?”.
“בסדר” אני מתיישב. מנסה לא לחשוב על כל מה שקרה קודם. כמה קודם? “מה שלום אחמד?”.
“בטראומה” שירין נאנחת “אבל העיקר שהוא בריא ושלם, נכון?”.
“כן” אני ממלמל. מתמקד בכפות ידי. החיים של שירין חזרו למסלולם. מה איתי?
“איימו עלי” המילים יוצאות מפי בלי מחשבה. כעס חודר לליבי, איום ומרעיד. אני מפנה לה פנים זועמות “מה הם חשבו לעצמם? את גם היית מעורבת בזה?”.
שירין מחווירה “לא היתה ברירה” היא מתנשפת “אחמד היה בסכנה”.
“עכשיו אני בסכנה!” אני צורח. פורק מעצמי הכל “כל החיים שלי התמוטטו בגללכם!”.
מישהו מכחכח “אנחנו קיבלנו את ההחלטות” הגבוה חורג מעבר לווילון “שירין רק עודכנה בהן”.
“ועכשיו מה?” אני צונח בחזרה לחצי ישיבה “מה אני עושה עם החיים שלי?”.
“אמרתי לך כבר. ההחלטה בידים שלך” הגבוה מתיישב על כסא מהצד השני שלי “מה אתה מחליט?”.
“שאני רוצה את החיים שלי בחזרה” אני פולט. עצבני.
“אני לא מציע לך לעשות את זה. אבל גם זו החלטה שלך” הגבוה מצביע על השולחן לצידי. הפלאפון שלי שם, גם השלט של עמית. גם כן טיפש אחד.
שתי שיחות שלא נענו ממוסא, חמישים ושש מאבא. אני בולע רוק. די צפוי מה אבא יגיד. למה אני כל כך רוצה לדבר איתו? להצמיד את עוגן חיי חזרה למקומו? אני עושה את זה. מחכה לצליל החיוג, לא הרבה זמן.
“עומר!!” שאגה קורעת את תוף אזני. אני מרחיק את הפלאפון. אבא נשמע היטב גם ללא דיבורית “אתה מת! שומע? אני הולך למצוא אותך ולפרק אותך חתיכה חתיכה!”.
אבא ממשיך לצרוח. אני בוהה במסך הפלאפון, סופר איתו את שניות השיחה. האיומים חולפים מעל אזני, מצטווחים בחלל החדר. הגבוה נוטל ממני את הפלאפון. מנתק.
“אנחנו נעשה הכל כדי להגן עליך” הגבוה מודיע “בינתיים, עד שתחליט, נצרף אותך למקלט של שירין והילדים”.
“למה ניתקת?” אני חוטף ממנו את הפלאפון “תפסיק להתערב לי בחיים!”.
שוב אני מחייג. הפעם מניח את הפלאפון על ברכי.
“אתה מעז להתקשר עוד פעם?” אבא. צורח. עלי. מוריד טונים, קצת “אנחנו עוד ניפגש יום אחד. אני לא אסלח לך על כל מה שעשית. כבר הבנתי הכל. הכל! אני מכין לך מוות כואב. חתיכת יהודון מטונף”.
-
תודה. הניסיון עושה הכל ב”ה 🙂 וכמובן הלימוד העצמאי.
-
ממש לא. ברכונים לרוב. לעיתים רחוקות ירכונים, הן גם ככה בסוף מתגלגלות לאותו אורך 😥
-
ג’מעה זה חבר’ה. ככה זה שאני תמניה, שגור על הלשון.
מוסא לא צריך את אחים שלו בשביל זה. כמו שאמרת – הם צעירים מדי (למרות שאצלם גם בן 10 יכול להיות רוצח…)
-
תודה. מזלך שלא ביקשתי למחוק 😉
-
לא הבנתי את הקשר בין עמית לשאר האחים של מוסא. יש לו את הג’מעה שלו.
-
מודה. הגזמתי. תכננתי כמה זוגות תאומים קונדסיים במיוחד אבל לא יצא לפועל, מתכננת לצמצם.
יש עוד מלאאאא חורים בסיפור.
האשה השניה לא באה אחרי הרבה זמן. אם מוסא בן 15 אז משהו כמו שנה אולי פחות מאז שנסרין מתה…
-
תודה רבה!
-
מצטערת, אין תכנון להמשך. לא בזמן הקרוב…
-
תודה רבה. גם על החידוד!
-
תודה.
כשתהיה הרחבה, תהיה הרחבה גם בזה. את אבא של עומר שמתי יותר בדמות של מה יגידו, כלומר הוא אוהב את הבן שלו, אבל לא רוצה שכולם ידעו שהוא יהודי, במיוחד שאצל הערבים נהוג לכנות את האבא על שם הבנים, לרוב הבכור. (אבו-עומר). לא יצא לי להשתמש בזה בנתים
-
חח תוכנן מראש 🙂 אם כי לא בכזו מהירות
-
אני מודעת. לקחתי בחשבון מראש.
לגבי מוסף – אין טעם לסגור למשהו קצר אם אני מתכננת להאריך…
-
תודה רבה!
לגבי כמות מוסלמים, שאלתי את בעלי, סתם בשביל לראות מה הוא זורק. הוא גם אמר: בטח שמוסלמים. אז הפתעתי אותו ואז הוא אמר לי: נכון. אנחנו בגלות אדום עכשיו, אז זה הגיוני. פשוט המוסלמים עושים יותר רעש, הנוצרים הם האויב השקט…
לגבי הצעת החוק שלך – לא הבנתי, השארתי אותך במתח??
בגדול קיצרתי המון פרטים שלא כאן המקום לגלות, גם באופן הבריחה, גם בגילוי היהדות שלו וגם בתגובה שלו לזה… היו גם עניינים תחקיריים בשלהם זנחתי דברים חשובים וכתבתי במקומם שוליים בהרבה. קיצר קיצור מקוצר ביותר 🙂
כתבתי לך בפרטי
-
זה מגוחך. כל כך. רימא, עם כל השנאה שאני חש כלפיה, היא בשלנית מעולה, כזו שיכולה בכיף להביס את טובי הטבחים של המגזר הערבי. העובדה שאחמד נמנע מלאכול כשהוא מורעב לחלוטין, מחדירה לתוכי מעט הערכה כלפיו. אם אותי היו חוטפים כמה יהודים, עורכים לפני שולחן מגוון בשפע מאכלים ומניחים לפני גם כמה כוסות יין אמיתי, לא חייב משובח, הייתי נהנה כמו שצריך, אפילו לא שואל על הכשרות של הבשר.
מה זה אומר עלי בעצם? איך אני במדד המוסלמי הטוב עליו הצהרתי רק אתמול? כנראה שאני נמצא בו רק למראית עין. עובדה שאני מוכן לאכול לא חלאל ולשתות יין רק כי הגישו לי לשולחן. מפתיע? לא יודע. פעם ראשונה שאני חושב על זה.
-
תודה. בהחלט יש תכנון לכתוב את זה ועוד בארוכה. קיצרתי.
בהקשר לארוחה – זה מעין המשך על המחשבה שלו לארוחה ההיא עם אחמד, כמובן שלא מספק, אבל שוב – קיצרתי.
בע”ה כשיהיה זמן ואצליח להעיף ממני מספר דברים אחרים (אגב, מי שלא עודכנה עדין, ההמשך של ידידיה מתגבש אמנם לאט, אבל בטוח. כ-50 עמודים כבר כתובים ב”ה) אשב על המשך העלילה או ליתר דיוק- שכתוב שלה.
-
תודה. יש לי אחד בתהליכים, פורסם פה בקדם.
ההמשך והסוף בע”ה היום. נשארו עוד 2 קטעים.
בינתים מותחת קצת 🙂
