הוראה רכזות וחינוך חיה ח
הוראה רכזות וחינוךתגובות הפורום שנוצרו
-
עצוב 😢
נוגע ללב
-
כותבת מנסיון- אין מה לפנות לחברת ההסעות. זה לא יעזור. המנהלים מאשימים את הנהגים והנהגים מאשימים את הגננות או את המנהלים שמביאים להם כמה נסיעות ברצף והם צריכים לעמוד בלוח זמנים וכו’ ואף אחד לא רוצה באמת להקשיב.
במקרה שלי זה היה גן עיריה וכשאני פניתי לאחראית מחלקת הסעות, היא אמרה לי שאין להם שליטה על זה וצריך לומר למנהלת הגן (גננת האם) להנחות את הצוות של הצהרון שלא מוציאים ילדים לפני שעה X.
לטענתה, רק הורים שעשו כך- הצליחו. היא סיפרה שהנהגים הגיעו, התעצבנו אבל נאלצו לחכות בסבלנות או בלי סבלנות כי הצוות לא הסכים לשחרר את הילדים, וכך תוך יום- מקסימום יומיים הבעיה נפתרה כי הנהגים הבינו שאין טעם להגיע לפני הזמן.
אני ועוד אמא עשינו כעצתה ופנינו לגננת, היא הודיעה לנהג באותו יום בבוקר בצורה ברורה, ומאז הכל בא על מקומו בשלום. וזה אחרי אין ספור שיחות עם הנהג, המנהל שלו, המלווה ועוד שכל אחד מאשים את השני…
בסופו של דבר רק הדרך הזו עזרה.
בהצלחה.
-
** תוכן זה הוסתר **
-
לדעתי הכחול כתום
-
וואו מרגש התגובה של האמא
ציור מדהים!
-
גם לי יש ילדה רגישה מאד (לא בכורה) שפחדה לעשות בשירותים והייתי חייבת לגמול אותה כי היא עלתה לגן למרות שהיתה קטנה יחסית. היא ילדה כ”כ חכמה וכ”כ מודעת לעצמה ובכ”ז זה היה סרט מתמשך. התחננו אליה שתלך לשירותים והבטחנו הפתעות וכו’ וכו’… וכלום! היא היתה פשוט צורחת!
הייתי אובדת עיצות עד שחברה חכמה (שהיא גם יועצת במקצועה) אמרה לי : פשוט תרפי! תורידי לה את הטיטול ותתני לה לפספס. ממש תהיי מוכנה לזה שהיא הולכת לפספס, וכל פעם שהיא מפספסת תגידי לה ברוגע: “הנה, זה… ואת זה עושים בשירותים”. תנקי אותה ותגמרי סיפור. והכי חשוב ברוגע ובשלווה טוטלית. לא להזכיר לה ולא לקחת אותה לא לסיר ולא לשירותים.
לא האמנתי אבל יום למחרת היא כבר ביקשה לעשות בסיר. ואחרי עוד כמה ימים היא עשתה בשירותים (עם מקטין אסלה, כי היא היתה באמת קטנטונת). עדיין היו פספוסים פה ושם אבל החרדה עברה וזה הכי חשוב!
בילד הבא (שהוא גם מאד רגיש וממש מזכיר אותה באופי) עשיתי ככה מהתחלה ועבר חלק!!!
-
יש לי חברה שהלכה ללמוד תואר אקדמאי מהסיבה שאמרת- שלא מקבלים אקווילנטי בתיכונים, ובסוף אותו תיכון שהיא רצתה להתקבל לעבודה אצלו דחה אותה בגלל שיש לה תואר אקדמאי.
תיכון אחר היא לא מצאה. ובסוף היא הלכה לעבוד ביסודי (שהיא לא רצתה מלכתחילה) עם ציבור מתחזק ומאד קשה לה בעבודה.
ואני שלמדתי תואר אקווילנטי (בגלל העניין הרוחני) עובדת בבית ספר איכותי ומאד מרוצה.
לשיקולך…
-
חסוםם
תוכלי להעלות עם כוכביות?
-
ממש מתוק
תודה
מייד מדפיסה לילדים
-
** תוכן זה הוסתר **
-
לא צריך להילחץ כ”כ ולרוץ לטפל בכל דבר. גם לי זה היה עם הבת שלי באזור גיל 4. ממש תיאור דומה אחד על אחד. זרמתי איתה, נתתי הרבה חום ואהבה וזה עבר לה כלא היה. בדיעבד הבנתי כי זה התפתח אצלה כתוצאה מספר תמים שהשאלתי מהספרייה וסיפרתי לה (ואגב, הוא ספר של סופרת מוכרת מאד) שמתאר ילד שפחד מכל מיני דברים ואיך הוא התגבר על זה. לפני כן היא לא פחדה מכלום והסיפור עורר אותה שצריך לפחד.
אולי גם אצלו זה יושב על משהו דומה. אם הוא לא היה כזה לפני כן, זה מעורר שאלה…
-
וואו אין לי מילים!
תמונות אחת אחת…
-
מעוניינת גם
-
תלחצי בשלוחה להזמנת כרטיס אשראי חדש ו/או לקיחת הלוואה
יענו לך מייד, ואז הם יוכלו להעביר אותך למחלקת אובדן/ גניבת כרטיס.
-
מהמם אפרת
אוהבת מאד לקרוא את הטורים שאת כותבת
-
האריכו את ההגשה עד 16/5, אז עדיין אפשר להגיש
-
לפי התקן, השיפוע המקסימלי של רמפה לכסא גלגלים הוא 8%. אבל מנסיון שלי כאמא לילדה בכסא גלגלים, שיפוע של 8% הוא קשה ולא נח ולהרבה נכים מהווה מכשול שהם לא מצליחים לעלות לבד וצריכים עזרה. הכי מומלץ זה שיפוע של 5% שדורש פחות מאמץ ליושב בכסא הגלגלים ומאפשר לו עצמאות. כך גם ממליצים בחברות שעוסקות בנגישות.
אם מדובר בכסא גלגלים ממונע, זה יותר קל.
-
מהמם
אהבתי
-
הוא היה בהחלט לחוץ. מידי כמה דקות הניח את היד ואפילו הוציא גניחת בכי כזו. זה באמת מעורר רחמים. אני הכי מבינה אותך. אבל תהיי שם בשבילה. תנסי כמה שיותר להרפות את הלחץ שלה ע”י הסחת דעת. היא תפספס בסוף, כן? זה הרי ברור לך… ואחרי יומיים כאלה בעז”ה לא יהיה זכר ללחץ, היא תבין שהעולם לא מתמוטט גם אם היא מפספסת (כמובן אם תקפידי על תגובה כנ”ל) ואז היא תהיה פנויה רגשית לעשות בשירותים.
ואם היא חכמה, זה ילך לך מהר בעז”ה ברגע שהחרדה תעלם.
ולגבי זה שאת עובדת, אני באמת לא יודעת מה להגיד לך. אם יש מישהו שאת סומכת עליו שיוכל ללוות אותה בתהליך הזה אז מצויין, אבל אין כמו אמא לדעתי.
בשישי את גם עובדת? אולי תתחילי בסופ”ש?
-
וואו מירי אני כ”כ מזדהה איתך! ככה בדיוק היה גם לי ביומיים הראשונים. הבן שלי התאפק ש-ע-ו-ת וכבר התפללתי לה’ שיפספס כבר. בסוף הוא פיספס, לא היתה לו ברירה, וגם אח”כ הוא המשיך להתאפק שעות עוד פעמיים-שלוש ולאט לאט הוא נהיה יותר משוחרר בפיספוסים ומשם הדרך לשירותים היתה קלה. ברגע שאין חרדה, זה צ’יק צ’ק. עכשיו המטרה שלך היא לא לגרום לה לעשות בשירותים אלא לגרום לה להשתחרר מהלחץ.
הכי חשוב שתפגיני מולה את כל הרוגע בעולם. תנסי לגרום לה לנשום רגוע בלי לחץ בלי להזכיר בכלל שירותים. לספר סיפור, לשחק, לשיר שיר. היא בסוף תשחרר. בדוק. אל תתייאשי!
תתחילי בבוקר, היא לא תוכל לחכות למקלחת 😄
ותזכרי שהתגובה שלך אחרי הפספוס הראשון מאד משמעותית לה.
ועוד משהו- תתפללי על זה. זה הכי עוזר!
-
קודם כל, אולי לא ציינתי אבל כמובן שלפני שאת מורידה את הטיטול את אומרת לה (בשלווה ובלי דרמות ובלי להתרגש מידי) שמהיום לא צריך טיטול כי היא גדולה והיא יכולה לעשות בשירותים. את מראה לה את השירותים ושואלת אותה אם היא רוצה לנסות לשבת. אם לא, לא צריך. זו ההכנה שאת אומרת לה וזהו.
אח”כ לא מזכירה לה ללכת לשירותים ולא שואלת אותה אם יש לה. היא פשוט לומדת את התהליך תוך כדי תנועה והפספוסים עצמם הם הלמידה הכי טובה כי אחריהם את מסבירה לה מה קרה כאן.
ולשאלתך, איך היא הגיבה: אז עם הילדה זה היה אחרי כמעט שבועיים של גמילה, כך שזה לא היה לה זר ומפתיע, רק ששיניתי את הגישה כדי להפחית את החרדה. אבל אצל הבן התחלתי כך, וכן, הוא נבהל בהתחלה ואפילו התחיל לבכות בהיסטריה אבל מייד באתי אליו ואמרתי לו בקול הכי רגוע בעולם “הי, הנה קטנים. את זה עושים בשירותים” ומייד החלפתי לו וניקינו הכל.
התגובה הראשונית שהיא תראה ממך זה החוויה שתישאר לה. וזה לא הוקוס פוקוס. היא תפספס פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שבסוף היא תעשה את זה. העיקר בלי לחץ ובלי לצפות ממנה.
הכי טוב להתחיל את זה בבית לפחות בימים הראשונים (אני התחלתי ביום חמישי והשארתי בבית בשישי ורק ביום ראשון הוא התחיל את הגמילה במעון) ובכל התקופה הזו לא להתארח ולא להגיע למקומות לא מוכרים כי זה יותר מלחיץ. גם אותך זה מלחיץ ואוטומטית זה עובר אליה כי ילדים כאלה יש להם חיישנים, אני בטח לא צריכה לספר לך. הם חווים את העולם חזק ובכל העוצמות.
-
עשיתי את זה בגיל 2.8 עם הבת, ועכשיו עם הבן עשיתי את זה בגיל 2.5! (הוא עולה למעון ולא לגן ובכ”ז העזתי לנסות) והוא ילד סופר רגיש!!! המטפלת חשבה שהשתגעתי שאמרתי לה שאני רוצה לגמול אותו . ואחרי ששיתפתי אותה בתהליך היא הסכימה לשתף פעולה בדרך שלי (כמובן שחייב כאן תיאום מלא עם המטפלת) והופתעה מהתוצאה.
הרעיון הוא פשוט לא להכניס טיפת לחץ וציפייה מהילד בתהליך הזה של הגמילה.
זה קודם כל עבודה עם עצמך כאמא להיות מוכנה להכל, אפילו שהספה תתלכלך, ולא להגיד לילד “אוי” או “התפספס לך, חבל…” ואפילו לא “לא נורא” (כי אם את אומרת “לא נורא”, הוא מבין שהוא עשה משהו קצת לא בסדר ומייד הוא נלחץ) ולא “פעם הבאה תעשה בשירותים”.
להתייחס לזה בפשטות כאילו זה הכי טבעי שבעולם שהוא יפספס. אח”כ להצביע על התוצר ולהגיד בטון רגוע “הנה, זה קטנים/ גדולים ואת זה עושים בסיר/ בשירותים”. לנקות (אפשר ביחד איתו) ולעבור הלאה.
הילדים הרגישים האלו, שמכונים קריסטליים, צריכים כמה שפחות דרמות. קשה להם השינוי הזה ומפחיד אותם שמישהו מצפה מהם לעשות משהו שהם לא בטוחים בו.
אמרתי את השיטה הזו לעוד שתי אמהות שעברו סרטים עם הילדים שלהם, הן לא האמינו אבל ניסו והצליחו.
בהצלחה!🙂
-
לא
בדקתי עכשיו בתוך הספר
אין פרטים נוספים כמו טלפון/ מייל, רק כתובת אתר
מקווה שתסתדרי…
-
אני הזמנתי באתר שלה, הגיע לי לבית
-
גם אני ממליצה על הסדרה הזו, היא של אפרת סיאצ’י והיא אלופה, מתכונים קלים ופשוטים ותמיד מצליחים
